M16 ארוך (צילום: Isabel Esterman, רשיון by-nc-sa)
האם זו מוטיבציה לשרת בקרבי בכיסך או שאתה סתם שמח לראותי?
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא כותרת שכיף לסחוב הביתה מהקיוסק בסוף שבוע סתווי: "זינוק בגיוס לשירות הקרבי". לצד הכותרת סטמפה צהובה-שחורה המבשרת על "שיא במוטיבציה", והנתון המרכזי – שלושה מכל ארבעה בעלי פרופיל מתאים ישרתו ביחידה קרבית. הנתונים מתייחסים לנכונות שהביעו מועמדים לשירות צבאי במסגרת גיוס נובמבר הנוכחי, ומדווח עליהם יוסי יהושוע, כתב העיתון לענייני צבא, שמרבה לספק ידיעות בלעדיות כאלה.
כל התוכן המערכתי בעמ' 3 של העיתון מוקדש לחגיגה לנוכח הנתונים (הכותרת על רקע ירוק זית: "קרבי זה הכי"). הגישה הכללית בעיתון היא של עידוד וסיפוק מהנכונות הגוברת של הנוער הישראלי להקריב את חייו במלחמה מול אויבנו. עידוד וסיפוק אלה, גם אם הם טבעיים למדינה הנמצאת עשרות שנים במלחמה מתמדת, הם עדות לאופן שבו כלי תקשורת ישראליים, שאמורים להיות עצמאיים, משמשים בפועל כמגברים לעמדות הצבא. תארו לעצמכם את המסגור שהיה ניתן בעיתונות הישראלית לידיעה על נכונות שיא של פלסטינים להצטרף לארגונים הכמו-צבאיים שלהם ולהקריב את חייהם במלחמה עם היהודים.
צה"ל, מכל מקום, זוקף את הנתונים החדשים בראש ובראשונה ל"הצלחתו של מבצע 'עופרת יצוקה'", מדווח יהושוע. לא מפורט בידיעה במה הצליח המבצע בעזה, אך נראה כי הכוונה היא שלהבדיל ממלחמת לבנון השנייה, יחס הקורבנות בשני הצדדים היה לאין ערוך לטובת צה"ל. ברור כי הצורך במתנדבים לשירות קרבי והגנה על המולדת – עצום. בראיון שהוא מעניק ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" [יוסי יהושוע וראובן וייס] מגדיר אל"מ אורן אבמן, מפקד חטיבת כפיר, את האסטרטגיה של לוחמי צה"ל בעימות מול הפלסטינים כך: "אני מח"ט, לא פרשן, אבל העובדות מראות שהנבוט היה אפקטיבי".
נחזור לעמודי החשדות – עומר חמו, תושב שלומי, העומד להתגייס לשירות קרבי, מספר בידיעה המופיעה לצד סיכום נתוני הגיוס הגבוהים [גואל בנו] על הסיבות למוטיבציה שלו לשירות קרבי: "זה בא מציונות, אבל גם מרצון לנקום במי שירה לעברי כל החיים קטיושות". ליאור כהן, חייל לעתיד אחר שאמור לשרת בגבעתי, אומר: "זה בא מגאווה, מפטריוטיות, תקרא לזה איך שאתה רוצה". פטריוטיות, גאווה, תאוות נקם ומשאלת מוות, "ידיעות אחרונות" מוזמן לקרוא לזה איך שהוא רוצה, ובוחר כמובן באפשרות הראשונה. הידיעה המביאה את הסברי המתגייסים לשירות קרבי מקבלת ככותרת את הציטוט: "אנחנו רוצים לתרום למדינה".
האינפוגרפיקה המתלווה לידיעה מציגה את נתוני הנכונות לשרת ביחידות קרביות בגיוסי נובמבר משנת 2005 ועד לשנה זו, וזאת בעזרת רצף של תתי-מקלע בעלי אורך קנה משתנה. ככל שהנכונות לשירות ביחידות קרביות גדול יותר, גדל בהתאמה גם אורכו של תת-המקלע. אבסורד; איור הנועד לרומם את מצב הרוח ועושה שימוש בכלי משחית הוא לגיטימי לחלוטין, בעוד שאיור דומה בעיתון, שהיה עושה שימוש באיברי מין בגדלים שונים, היה נחשב גס ובלתי ראוי לדפוס.
בתשובה למכתבך
"הכותב מנסה לתאר את פיצול סמכויות היועץ המשפטי כעקירת שיניו של כלב. מדוע כלב? [...] ומדוע שלא יהיו שני כלבים? שלושה? עשרה? ריכוז סמכויות כה מרובות בידי כלב יחיד אינו אמון עלי. [...] נראה לי שמייצגי 'זכויות הציבור' מייצגים את עצמם בלבד. אולי הגיעה העת שייצאו אל הציבור וישאלו את דעתו?", כותב מאיר פרומקין, תושב חיפה, במדור המכתבים למערכת של "הארץ", בתגובה למאמר מאת אוריאל פרוקצ'יה.
"הארץ" נענה לבקשתו של מר פרומקין ופועל בהמלצתו. הכותרת הראשית של העיתון הבוקר מבוססת על תוצאות סקר שערך מכון דיאלוג ובחן, בין היתר, את עמדות הציבור באשר לאפשרות שתפקיד היועץ המשפטי יפוצל. על-פי תוצאות הסקר, 40% מהמשיבים תומכים בעמדת שר המשפטים יעקב נאמן, הדורש לפצל את התפקיד, 30% בעמדת "המשפטנים הבכירים", הדורשים להותיר את התפקיד כמו שהוא, ואילו 29% השיבו כי אינם יודעים מי צודק יותר בסוגיה זו. אחוז אחד הלך לאיבוד.
פרט לכך מציג הסקר את הסתירה שהפכה לשגרתית בדעתו של הציבור הישראלי – מהצד האחד, 57% תומכים בתוכנית שאול מופז למשא-ומתן מדיני עם חמאס (זו גם הכותרת הראשית של העיתון), ואילו מנגד, "גוש הימין" מתחזק עוד יותר על חשבון "גוש המרכז-שמאל".
אל תגידו שלא אמרנו לכם
כותרת ידיעה קצרצרה בתחתית עמ' 7 של "ידיעות אחרונות" מדווחת כי "אולמרט יוותר על הבית ברחוב כרמיה" [מיכל גולדברג]. לפי הידיעה, בעקבות קשיים של החברה שיזמה את בניית הבניין, נקבע הסדר נושים שלפיו המיזם יימכר תמורת 5.6 מיליון דולר, שיחולקו בין הדיירים. בני הזוג אולמרט, מדווח, יקבלו תמורת ביטול העסקה 6,573,301 שקל. הידיעה מסתיימת במשפט: "השופט יוסף שפירא, שאישר את ההסדר, ציין שסכום זה נמוך ב-10% מהחוב של החברה לבני הזוג אולמרט, שעומד על כ-7.3 מיליון שקל". הנוסח הזה מציג את ראש הממשלה לשעבר כאדם שרדיפת הממון ממנו והלאה.
ידיעות דומות מופיעות הבוקר גם ב"הארץ" וב"מעריב", אלא שבעיתונים אלה מוזכר פרט נוסף שאיכשהו הצליח לחמוק מהידיעה שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" – בני הזוג אולמרט השקיעו במיזם 1.2 מיליון דולר. כיצד הפכו 1.2 מיליון דולר ל-7.3 מיליון שקל (ועוד 10%)? באתר של יואב יצחק, שחשף ראשון את רכישת הבית על-ידי אולמרט, כותב איציק וולף כך: "יודגש, כי אין מדובר בחוב ממשי [...] לבני הזוג אולמרט, אלא בדרישת חוב שמבוססת על טענותיהם של בני הזוג".
אני בלוגר
שער "מעריב" מבשר הבוקר בגאווה כי באתר nrg מעריב עלה ערוץ חדש ובו בלוגים של מיטב כותבי העיתון, ועוד כמה כותבים מן החוץ. במבט ראשון, המבחר מסקרן. כמה מהפוסטים הראשונים אישיים, אחרים נראים כמאמר עיתונאי לכל דבר. רבים מהם עוסקים בפלטפורמה החדשה שניתנה לכותבים. לכל בלוג רסס עצמאי.
קלמן ליבסקינד מבטיח לייחד את כתיבתו בבלוג גם לנושא התקשורת בישראל וחדגוניותה. "אין דבר בלתי נסבל ומסוכן יותר לדמוקרטיה מאותה שליטה מוחלטת של צד אחד של המפה בכל מה שנאמר, משודר ונכתב", כותב ליבסקינד, ומספר אגב כך כי בעקבות ביקורת שמתח על כמה משדרי גלי-צה"ל בעת מבצע "עופרת יצוקה", הוחרם על-ידי התחנה במשך חודשים.
ארא"ל סגל, לעומתו, כותב כך: "את הבלוג הנ"ל אני מתכוון לנצל באופן בוטה לצרכי האישיים", ומיד מזמין את קוראיו להופעת הלהקה שבה הוא מנגן. בן-דרור ימיני מבטיח שהבלוג שלו יהיה "במה להרהורים, להתלבטויות, לסיפורים, להיסוסים, למחשבה שנייה ונוספת, וגם – במה לדיון ". ואילו מנחם בן עושה ככל שביכולתו, וזה לא מעט, כדי שהבלוג שלו ייטול מהבלוג של בני ציפר את הבכורה בזירת הפרובוקציות.
הבלוג הראשון ברשימה נכתב על ידי בן כספית, בכיר פרשני העיתון, שמצהיר בפוסט הפתיחה שלו כך: "אני בלוגר". כספית טוען כי הבלוג שהוא כותב החל מהשבוע הוא גם הבלוג הראשון שקרא אי-פעם, ומוסיף כי מעולם לא טיקבק ומעולם לא גיגל את שמו. "אני עוד לא לגמרי סגור על ההבדל בין מה שאני אמור לכתוב בעיתון לבין מה שאני אמור לכתוב כאן, בבלוג", מוסיף כספית. "כנראה שפה העסק הרבה יותר אישי, הרבה פחות מחייב, לא מעונב, לא ערוך, בועט יותר ומנומס פחות". טוב שאת הבלוגים קוראים על מסך מחשב, בישיבה. המחשבה מסתחררת מהאפשרות לקבל את כתבי כספית כשהם פחות מעונבים.
כאמור, לצוות הבלוגרים של "מעריב" מצטרפים גם כותבים מן החוץ כגון דן שילון, ואף הבלוג הכלכלי "הקפיטליסט היומי", ששכן עד כה על פלטפורמה עצמאית, חובר לנבחרת. לא ברור מה תהיה תדירות ההופעה של הפוסטים בבלוגים. קובי אריאלי, בטקסט שכולו רמזים לאי-רצונו להשתתף במיזם, מתחייב על פעם בשבוע. נאחל לכולם שיחזיקו מעמד. מנבחרת העיתונאים/בלוגרים של "הארץ", שעלתה לאתר לפני ארבע שנים, נותר קומץ בלבד.
להחזיק עט ולכתוב
האם די בהכרזה "אני בלוגר" כדי להפוך את העיתונאי בן כספית לבלוגר בן כספית? דיון בשאלה הזו מתרגש אולי ברגעים אלה ממש על הבלוגוספירה הישראלית. מי שאינו זקוק להצהרה דומה הוא בלוגר המכנה את עצמו "תום", הכותב זה כמה שנים באתר ישראבלוג. ב"מוסף הארץ" הבוקר מפנה יותם פלדמן את הקוראים לסקירה מעולה שפירסם לאחרונה "תום", ובה בחן את הסיקור שניתן בזמן אמת לרציחות הערבים שבהם הודה לאחרונה ג'ק טייטל.
ואם כבר מתייחסים בעיתונות המודפסת ברצינות לבלוגוספירה הישראלית ולבלוגרים נבחרים, הנה קישור נוסף: הבלוגר בן-דרור ימיני כותב ב"מוספשבת" בעקבות חשיפת רועי שרון את הספר הדן בהריגת גויים. "יש חמאס יהודי", מכריז ימיני, "הוא כאן. הוא משפיע. הוא מזהם את היהדות ואת הציונות ואת מדינת ישראל". אותו בלוגר בשם "תום" השווה השבוע בין הלכות הריגת הגוי של הציונות הדתית, כפי שנחשפו ב"מעריב", ובין הליכות הריגת הגוי של החילוניות הצה"לית, כפי שבאו לידי ביטוי בקוד האתי של צה"ל ובפסיקות בג"ץ.
"כל אדם במדינה יכול להחזיק עט ולכתוב", נחרד היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, כחלק מהתקפתו את העיתונות הישראלית, כאילו לא אירעה מהפכה תקשורתית בעשור האחרון בישראל וכל אדם יכול לא רק להחזיק עט, אלא גם להשתמש במקלדת כדי להביע את דעתו קבל עם ועדה.
את הציטוט שלעיל מביא שלום ירושלמי בכתבה המתפרסמת ב"מוספשבת" של "מעריב". פרט לציטוט זה, אין חידושים רבים בכתבה המתפרסמת היום לעומת הידיעה שפורסמה כבר אתמול בעיתון ככותרת ראשית, רק עוד כמה הרחבות ותוספת חשובה אחת – תגובת משרד המשפטים. זו מופיעה בסיום הכתבה, אך להבדיל מהנוסח שנמסר אתמול לעיתונאים, היא אינה כוללת את המשפט "מניפולציה מכוערת ומשוללת יסוד של דברים שונים לחלוטין, שהוצאו מהקשרם", המיוחס לפרסום ב"מעריב", וגם לא המלה "מופרך", שאף היא התייחסה לפרסום.
מאז הפרסום אתמול ביקרו רבים את דברי מזוז על התקשורת (בין היתר כתב באתר זה רפי מן על הסוגיה). במאמר המתפרסם היום בעמודי החדשות של "מעריב" מעלה שלום ירושלמי כמה שאלות קשות על תפקוד התקשורת המסחרית בישראל ("האם צריך להגן על חופש העיתונות בכל תנאי, גם אם היא עובדת על-פי אינטרסים אישיים וכלכליים? איך אפשר להבטיח כי זכויות היתר של העיתונות לא ינוצלו לרעה?"), לפני שהוא פוסק כי אל למדינה להתערב בעיתונות. מכל מקום, בכל הנוגע להכרעה על פיצול תפקידו, עומד ירושלמי לצד מזוז באופן מלא.
ב"מעריב" יש ויכוח פנימי על פיצול תפקיד היועץ המשפטי, כתב אתמול בן כספית. את הצד התומך בפיצול מייצג הבוקר עו"ד אביגדור פלדמן, ב"מוספשבת" של העיתון. מי שאוהב כתיבה יפה ומציתת דמיון, ייהנה מרשימתו גם אם עמדתו מנוגדת לחלוטין לדעת הכותב.
ארבע הערות
1. רצועה בראש המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" צבועה ירוק. היא משמשת רקע לשמו של המוסף וגם להפניה לכתבה המופיעה בו, על "תחרות עסקים קטנים של 'ידיעות אחרונות' ובנק דיסקונט". גם צבע סמלילו של בנק דיסקונט, נזכיר, ירוק. הצבע הירוק שולט גם בכפולת העמודים המוקדשת לכתבה [יהודית יהב]. נוסף על כך, סמליל הבנק, עם הקו התחתון המדמה חיוך אנושי, מופיע ממש כחלק אינטגרלי מהטקסט. מה התרומה של הבנק למיזם? מבחינה כספית, אין לדעת. "ידיעות אחרונות" הוא גוף פרטי ואינו שש לשתף אחרים בהסכמי המימון לתכנים המופיעים בעיתון. על-פי הכתבה המתפרסמת הבוקר, התרומה מסתכמת באחד השופטים בתחרות – חיים הייבלום, סגן ראש החטיבה הקמעונאית ומנהל אגף לקוחות עסקיים וניהול סיכוני אשראי בבנק דיסקונט.
2. חנוך דאום, כפרשנים אחרים במוספי סוף השבוע, נדרש בטורו ב"ידיעות אחרונות" לפגישת נתניהו-אובמה. "ישראל ביקשה פגישה, ישראל קיבלה פגישה. מה פשר הסחרחורת הזו, שכולם נסחפו אליה?", שואל דאום, ובהמשך לועג לכמה מהדיווחים בכלי התקשורת סביב הפגישה. בין היתר כותב דאום: "בשיא הפאניקה אמר אחד הכתבים המדיניים בטלוויזיה כי בבית הלבן טענו שנתניהו יצא מהפגישה כששפתיו קפוצות". גם אחד הכתבים המדיניים בעיתונות המודפסת תיאר כך את ראש ממשלת ישראל בצאתו מהפגישה עם נשיא ארה"ב. יואל מרקוס, בעמוד המאמרים של "הארץ", מזכיר הבוקר מי זה היה – שמעון שיפר, שפירסם את המידע על מצב שפתיו של נתניהו בעיתון שבו כותב דאום.
3. "תקפו את ישראל ועכשיו עוברים ל'כלא השחור'", קוראת כותרת במדור חדשות החוץ של "מעריב", המתייחסת לבתי-הכלא הסיניים, שבהם עצורים מוסתרים ונעלמים. האם תומכי פלסטין סינים יצאו בביקורת נגד ישראל ועל כן הושלכו לאחד מבתי-הכלא שעליהם מדווח? קריאת הידיעה [סוכנויות הידיעות] מלמדת שלא. מי ש"תקפו את ישראל ועכשיו עוברים ל'כלא השחור'" הם חברי ארגון Human Rights Watch, שבעבר פירסמו דו"ח ביקורתי על מעשי הצבא הישראלי בעזה, וכעת פירסמו דו"ח ביקורתי על מדיניות המעצרים בסין. נראה שסדר העדיפויות של "מעריב" מחייב גם את חדשות החוץ לעסוק, איכשהו, בישראל.
מנגד, על שער "ידיעות אחרונות", דוגמה נוספת לסדר עדיפויות עקום – תצלום של הנשיא פרס לצד שחקן הכדורגל רונלדו. התצלום מפנה לידיעה המופיעה בכפולה המרכזית של העיתון [איתמר אייכנר] ובה מדווח על המשך מסעו של נשיא המדינה בברזיל. גם ידיעה זו מלווה בתצלום של הנשיא ושחקן הכדורגל, ושש הפסקאות הראשונות שבה מתארות את הפגישה בין השניים. רק בפסקה השביעית והאחרונה מדווח על אירועים אחרים בלוח הזמנים של ביקור פרס בברזיל, ומוזכרים בה בחטף "שורה של עסקאות בטחוניות בשווי מיליוני דולרים" שקידם הנשיא, והפגנה של "כמה עשרות מוסלמים ופלסטינים" שקיבלה את פניו באחד מהאירועים שבהם נכח.
4. אתמול הוכרזו הזוכים בפרס סוקולוב. גילי איזקוביץ מדווחת על כך ב"הארץ" בידיעה קצרה המופיעה תחת הכותרת "יוסי מלמן וצבי בראל יקבלו את פרס סוקולוב לעיתונות". גם מלמן וגם בראל, יש לציין, עיתונאי "הארץ". ב"מעריב" מדווח על זכייתם ערן סויסה בידיעה קצרה המופיעה תחת הכותרת "פרס סוקולוב ליוסי מלמן וצבי בראל". וב"ידיעות אחרונות"? בעמודי החדשות של עיתון זה אין ידיעה על פרס סוקולוב. לא על מלמן ובראל שזכו בפרס לעיתונות המודפסת, ולא על דוד ויצטום ועמרי אסנהיים שזכו בפרס לתקשורת האלקטרונית.
תיקון
לפני יומיים כתבתי במדור זה על דיווחו של כתב "מעריב" אריק בנדר על מסעו של נשיא המדינה בברזיל והוספתי בסוגריים כך: "הערה לחובבי תיקונים: הנשיא שילב משפט בפורטוגזית, לא בפורטוגלית, כפי שנכתב ב'מעריב'". חובב תיקונים ערני העמיד אותי על טעותי. הנוסח ב"מעריב" היה נכון, ואילו התיקון – שגוי. סליחה מבנדר ומ"מעריב" על הטעות.
ענייני תקשורת
אורי בלאו מדווח ב"מוסף הארץ" על תביעת נזיקין ולשון הרע שהוגשה בשבוע שעבר נגד עו"ד יורם שפטל, לאחר שבשידור רדיו אמר על מאזין שעימו שוחח כי הוא "רמאי פתולוגי", "נאלח" ו"שרץ", ש"כל ימיו וכל חייו מוקדשים לשקרים".
במדור המכתבים למערכת של "הארץ" מתקן זלמן שובל פרט שכלל בני ציפר בטורו בשבוע שעבר, כשספד ליעל לוטן. "השיר שלוטן רצתה לפרסם לא היה של סמיח אל-קאסם", כותב שובל, "אלא של המשורר הערבי הלאומני מחמוד דרוויש, חבר פעיל באש"ף". שובל מזכיר כי "אש"ף היה ארגון בלתי חוקי באותה תקופה".
במדור "מצב משפחתי" ב"מוסף הארץ" [אבנר אברהמי, רלי אברהמי] מתארח יוסף ליפסקי, בן 103 בעוד כמה ימים, בעברו פובליציסט בעיתונות הסוציאליסטית והקומוניסטית בברזיל, ארצות-הברית וישראל. "את המאמרים היה כותב בעיקר בעת נסיעה בקווי 4 ו-5 של דן", מסופר.
פרסום מעט יוצא מגדר הרגיל מופיע הבוקר בעמ' 12 של "ידיעות אחרונות" – ידיעה מאת עמיר קורץ, המקבל את הקרדיט "כתב 'כלכליסט'". קורץ מסכם את הדברים שנישאו אתמול בכנס שאירגן העיתון "'כלכליסט', אשר אינו יוצא לאור בימי שישי". לידיעה מתלווים שני תצלומים; האחד של הנואם המרכזי, הכלכלן נוריאל רוביני, והאחר של רוביני לצד כמה ממארגני הכנס, ביניהם מו"ל "כלכליסט", יואל אסתרון.
טור ביקורת הטלוויזיה של ירון פריד ב"הארץ" מוקדש לדיון על מבקרי טלוויזיה שנערך אתמול בתוכנית "תיק תקשורת", ומשמש בה בעת מעין טור פרידה של הכותב, העוזב את המדור.