העצרת ה-14 לזכר יצחק רבין, אתמול בכיכר רבין בתל-אביב (צילום: לירון אלמוג)

הכותרות: רבין, מזוז ונידאל חסן

מורשת רבין, שלטון החוק וקב"ן אמריקאי רצחני מתחרים ביניהם הבוקר על מיקומם בשערי העיתונים. התוצאות משקפות היטב את האתוס (והפתוס) של כל עיתון.

ב"מעריב" תופס תצלום מהעצרת לזכר רצח רבין, שנערכה אתמול בתל-אביב, את כל השער כמעט. הדגש בכיתוב הוא על נאומו (המוקלט) של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שדיוקנו נשקף מהמסך שבתצלום. הכותרת הראשית היא ציטוט של אובמה: "רודפי השלום ימצאו בי שותף". כותרת המשנה וההפניה ברצועה העליונה של השער מהדהדות (בלעג? בהתרסה?) את האמירה הזו: "נתניהו ממריא לוושינגטון: טרם נקבעה פגישה עם אובמה", נכתב בהפניה, ו"את המסר החם ששלח ברק אובמה מעל מסך הווידיאו בכיכר מחליפה הקרירות שמפנים אנשיו לראש הממשלה הישראלי – שיגיע היום לוושינגטון", לשון המשנה.

הפניה אחרת, ליד הלוגו, מוקדשת לסוגיה החמה במאבק בין כנופיית שלטון החוק לכנופיית השלטון, והיא מבליטה את הצד השני, זה שבכירים ב"מעריב" נוטים אליו: "נאמן ולדור: הנזיפה" ("פרקליט המדינה חוזר ארצה – היישר לפגישה טעונה בלשכת שר המשפטים הזועם"). הרצח בארה"ב נעדר מהשער באופן תמוה, ובמקומו מופיעה הפניה לידיעה של יהודה שרוני ב"עסקים": "רוצים משכנתא? לא בבית-שאן"; "כך הבנקים מטרטרים את תושבי העיר". זה מוזר, כי הידיעה (הקצרה) אינה מקבלת אפילו את הראשית במוסף. נראה שגורלם של תושבי בית-שאן הרטיט מיתר בלבו של העורך התורן של שער "מעריב".

ב"ידיעות אחרונות" אין מלחמות חוק-שלטון על השער. גם בעיתון זה מוצמדת לכותרת הראשית על טקס האזכרה לרבין (ציטוט אחר של אובמה, סנטימנטלי ודביק: "יצחק, נעניק משמעות למותך") רצועה צרה ובה הפניה לעומתית ("נתניהו יוצא לארה"ב – בלי שנקבעה לו פגישה עם אובמה"). בניגוד ל"מעריב", ב"ידיעות" מצמצמים את ההתייחסות למשולש רבין-אובמה-נתניהו למחצית השער, לא בגלל מחסור ברגשנות, אלא בגלל עודף באהבת סנסציה; הפניה גדולה תחת הכותרת נעדרת סימן השאלה: "טרוריסט פלסטיני או קב"ן מעורער", והפניה אחרת, בכיכוב נערת הפוסטר של הדקדנס הישראלי: "המיליונר שצילם דוגמניות במיטה"; "קרל הירשמן, פלייבוי שווייצרי שיצא עם דוגמניות מכל העולם, חשוד שסחט אותן. בצילום: עם בר רפאלי".

ב"ישראל היום" דוחקת מלחמת בני אור ובני חושך את רבין מהכותרת הראשית, שמוענקת ליועץ המשפטי לממשלה: "מזוז: פיצול הפרקליטות ישתק את המאבק בשחיתות". כותרת הגג מתייחסת לעמדתו של ראש הממשלה: "מקורבי נתניהו: הוא יכריע בעניין היועץ, אך לא בחודש הקרוב". זה ניסוח מעניין. למעשה המידע המופיע בכותרת, שתחילתה מציגה את נתניהו כמי שמכריע בהחלטות חשובות, צריך היה להסתכם בכותרת כזו: "נתניהו ידחה את הכרעתו בעניין היועץ למועד לא ידוע". המסגור החיובי שמעניק "ישראל היום" לנתניהו מחדד את השאלה מה יקרה ביום הדין, אם יכריע נתניהו נגד בני האור של דן מרגלית ומרדכי גילת. מה יעשו אז ב"ישראל היום?".

ארבע הפניות מרכזיות נוספות על שער "ישראל היום": רצועה לרצח בבסיס בארה"ב ושלוש הפניות שוות בגודלן לטקס רבין ("באו, אבל פחות"), לגרעין האיראני ("איראן ממשיכה לשטות בעולם בעניין הגרעין") ולעבריינים ישראלים ("שוד הרכבת נוסח ישראל: השודדים – בכירים ברכבת"). ליד הלוגו, חותמת: "גיליון ענק 64 עמודים".

ב"הארץ" נדחקים קרבות לדור-נאמן-מזוז להפניה צנועה ("שר המשפטים משיב אש: לדור ומזוז הם כלי משחק בידי פוליטיקאים"), לצד הפניות ל"דה-מרקר" ("האוצר שוקל רכישת מטוס פרטי לראש הממשלה") ולידיעה מאת עופר אדרת, כתב "הארץ" לענייני יצירותיהם הגנוזות של גדולי הרומן האירופי של המאה העשרים ("פורסם קטע ראשון מהרומן הגנוז של נבוקוב"). הפניות מכובדות יותר ניתנות לידיעה על הקפאה מסתמנת של היטל הבצורת ("דה-מרקר") ולידיעה מעט מופרכת על "נתונים מדאיגים לגבי היכרותם של ילדי הממלכה עם ההיסטוריה" ("סקר בבריטניה: 23% מילדי הממלכה אינם יודעים מי היה אדולף היטלר". הסקר נערך, אגב, על-ידי מכון בריטי "העוסק בסיוע לחיילים משוחררים ובתמיכה בוותיקי קרבות בבריטניה מאז מלחמת העולם הראשונה").

הפחות מרכזית (מתחת לקפל) מבין שלוש הידיעות המרכזיות על השער מוקדשת לטבח בארה"ב: "13 נהרגו ועשרות נפצעו במתקפת ירי של פסיכיאטר צבאי מוסלמי בבסיס בטקסס" (כותרת הגג: "דיווח: ליורה בארה"ב יש קשר למחבלי ה-11 בספטמבר"). הכותרת השנייה בגודלה, המלווה בתמונה המובילה, מוקדשת לטקס רבין (הכותרת, ציטוט של אובמה: "העניקו למותו משמעות"), והראשית מתייחסת לעניינים מדיניים, אולם בלי הקבלה שתעמיד באור שלילי את נאומו של אובמה: "נתניהו יוצא היום לוושינגטון, בצל איום פלסטיני להכריז עצמאות".

יש חדשות

הידיעה הראשית של "הארץ" (כותרת המשנה שלה: "על-פי מידע שהגיע לישראל, רה"מ הפלסטיני הגיע להבנה חשאית עם הממשל האמריקאי על הכרה במדינה עצמאית בגבולות 67'") מגישה לכאורה את החדשה היחידה על שערי העיתונים היום: ב"תוכנית פיאד" (ראש הממשלה הפלסטיני) שהוגשה באוגוסט יש סעיף סודי שלא פורסם, "ומדבר על מהלך חד-צדדי להכרזה על עצמאות"; ו"פיאד הגיע להבנה חשאית עם ממשל אובמה על הכרה אמריקאית במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'".

בעוד שאין חדש בהיותה של "תוכנית פיאד", שפורסמה כבר באוגוסט, מעין טיוטה ל"מדינה שבדרך" ("תוך שנתיים", היתה ההצהרה שליוותה את פרסום התוכנית), הרי שלא נכתב על תמיכתה של ארה"ב בהכרזה חד-צדדית. עם זאת, המקור לידיעה, לפי המידע בידיעה, הוא פיאד עצמו, ולא הממשל האמריקאי.

אתמול בכיכר

איך, אם כן, היתה אתמול העצרת לציון רצח רבין? לא משהו. ב"ישראל היום" מדגישים כי "על המספר המדויק" של המשתתפים יש ויכוח (בין 20 ל-50 אלף), "אבל דבר אחד ברור: באו פחות מאשר בשנים שעברו". הכתב יהודה שלזינגר מצטט את דבריו של שר החינוך, איש הליכוד גדעון סער: "מחנה גדול ורב, כואב וזועם על הרצח, הודר ונדחק החוצה מאוהל האבל זמן רב מדי. אנשים שלא הסכימו עם דרכו הפוליטית, העריכו ואהבו אותו מאוד, ובוודאי שהתמלאו פלצות מהרצח".

גם גדעון לוי לא רווה נחת מהעצרת ("חלולה", "נאומים נבובים"), וגם הוא מזכיר את סער: "רק [...] ליכודניק המחמד של מארגני העצרת לא גיבב, אלא גם אמר משהו, לשם שינוי: הוא קבל על כך שהמחנה שלו הודר במשך שנים מאוהלי הזיכרון ונשא גם כמה דברים בעלי ערך על סובלנות וקבלת הדעה האחרת. נושא דברים על נהגו של רבין במקום על מורשתו, סער היה היחיד שדיבר בגובה העיניים, מבלי לגלגלן השמיימה. אתמול הוא רשם לעצמו לא מעט נקודות זכות בכיכר הזאת".

שלזינגר מציין כי סער "זכה דווקא למחיאות כפיים", למרות היותו איש ליכוד, אבל טור הפרשנות של מיה בנגל בכפולה הפותחת של "מעריב" מוכיח את הזהות בין העצרת הממלכתית לזכר רבין למחנה השמאל. "המארגנים כבר לא מצפים שהעצרת לזכר ראש הממשלה יצחק רבין תעורר את מחנה השלום, את השמאל, ותפיח בו חיים", כותבת בנגל.

השמאלניות של העצרת הכביכול ממלכתית אינה גחמה של כתבת "מעריב". מהתצלום הגדול מהעצרת שנפרש על פני כפולת העמודים נשקף גוון פוליטי ברור: ארבעה בלונים ענקיים הונפו מעל הנאספים, ובהם פרסומות של תנועות השמאל מרצ, העבודה, הנוער-העובד-והלומד והשומר-הצעיר. מבין כרזות הענק שהונפו ושנראות בתצלום, חמש נושאות את הכיתוב "לא נשכח ולא נסלח", אחת את הכיתוב "ממשלת נתניהו סרבנית שלום", ואחת את הכיתוב "בדרכו, יוזמת ז'נבה".

או או

כאמור, הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המתייחסת לטבח בארה"ב נעדרת סימן שאלה: "טרוריסט פלסטיני או קב"ן מעורער". ב"ישראל היום", למשל, הכותרת כתובה כך: "ארה"ב מזועזעת: טירוף או פיגוע אסלאמי?". גם בעמ' 4 ב"ידיעות" נכתב בכותרת המשנה כך: "טרוריסט ממוצא פלסטיני או פסיכיאטר שהשתגע?".

מה ההבדל בין שני הנוסחים, זה עם סימן השאלה וזה שבלעדיו? משמעותו של סימן שאלה ברורה, יש להתעכב על משמעותו של הנוסח השני, המזכיר כותרות ספרותיות, כמו "צהוב הזקן מגיע לאי המטמון או חשיבותן של סירות משוטים". ה"או" הנמצא בהן אינו בא לסמן ברירה (או זה או זה), אלא להפך, גם זה וגם זה: הפרק יעסוק גם בהגעתו של צהוב הזקן לאי המטמון, וגם בחשיבותן של סירות משוטים. משמעות תחביר הכותרת ב"ידיעות אחרונות" אינה, אם כן, "האם הרוצח הוא טרוריסט פלסטיני או קב"ן מעורער?", אלא "הרוצח הוא טרוריסט פלסטיני וקב"ן מעורער".

כמובן שאפשר להסביר את הכותרת בדרך אחרת: העורכים התרשלו וסימן השאלה נשמט. את התירוץ הזה לא יכול להשמיע עורך העמוד ב"מעריב", שלידיעה על הרצח העניק את הכותרת "טבח אידיאולוגי".

גולדסטון

"מתקפת הסברה" היא כותרת עמ' 6 ב"מעריב", והשורש ת.ק.פ מופיע גם בכותרת הגג ובכותרת המשנה, כשהאחרונה מספרת כי נציגים ישראלים המגיעים לאוניברסיטאות מותקפים "פיזית ומילולית". "למרות המתקפות על בכירים ישראלים, ההסברה בחו"ל נמשכת", לשון כותרת הגג, התמוהה משהו: האם שקלו לחדול מהסברה משום שיש המתנגדים לה? בידיעה עצמה, של מיה בנגל, הניסוחים המפותלים, לפעמים סותרים, נראים כמשקפים בלבול שאוחז גם בכתבת וגם במרואיינים, אל מול היחס העוין של הסטודנטים. בלבול, אולי מבוכה, אולי עלבון (שונאים? אותנו? למה?). בכל מקרה, לא התחמושת שאנשי הסברה אמורים להיות חמושים בה.

מצד שני, גם משטמה ונבוט אינם נשק הסברתי משובח במיוחד. עמוד קודם עולה בן-דרור ימיני עולה מדרגה במלחמה בינינו ובין הגויים, ועורכי "מעריב" משתפים איתו פעולה בלב חפץ. ימיני נכח בעימות בין ריצ'רד גולדסטון לדורי גולד (לשעבר שגריר ישראל באו"ם וכיום נשיא המכון הימני המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה) שנערך באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, והוא מדווח משם. גולד הביס את גולדסטון בעימות, כך ניתן להבין מהדיווח של ימיני. ניתן להבין, אבל לא בבירור, משום שבמקום דיווח עיתונאי מספק ימיני בעיקר את הגבבת הרגילה שלו, אותו טור שהוא משחזר שוב ושוב ושוב, ומי שרוצה להבין מה באמת נאמר שם, בבוסטון, נותר בלי תאוותו בידו.

את המרץ העיתונאי מחליף ימיני במרץ פובליציסטי ומכנה את גולדסטון בכינויים שונים, שהחריף מביניהם, "צלופח", זוכה להפוך לכותרת הידיעה ("הצלופח נאחז בבוז'י", כותרת דוחה למדי, שמתייחסת לציטוטים שציטט גולדסטון מהשר יצחק הרצוג). חלק גדול מהדיווח מקדיש ימיני לפרישה של השאלות שהכין לגולדסטון, ושגולדסטון לא ענה עליהן משום שמיד לאחר העימות פרש בלי לענות לשאלות הקהל. כדי לקרוא את השאלות של ימיני לא היה צריך לשלוח אותו לבוסטון, ואם מעוניינים באמת גם שמישהו ישיב לו, אולי כדאי לבקש ממנו לא לקרוא לנמענים בתואר "צלופח".

ההסכם שלא היה

ההסכם בין חיזבאללה למפלגות הלבנוניות (חיזבאללה הסכים לממשלת אחדות לאומית בראשותו של סעד ח'רירי), שבתקשורת האלקטרונית היו מי שכינו אותו היסטורי, זוכה לידיעה קטנה בעמ' 2 ב"הארץ", בעמ' 15 ב"ידיעות אחרונות", ולידיעה קטנטונת בעמ' 6 ב"מעריב".

עוד ליצנים בוכים בדרך

ידיעה קטנה אחרת בעמ' 6 ב"מעריב" מדווחת כי "מטה שליט" ישוב לפעול לאחר תקופה של התנהלות תקשורתית בפרופיל נמוך.

כפולת האמצע

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים שתי ידיעות לתאונת עבודה בגלידרייה (פצוע קשה מפיצוץ צינור גז, כלומר "ממיכל קצפת", לפי הסגנון העריכתי של "ידיעות"): ידיעה חדשותית על אודות התאונה, וידיעה ישנונית על הגלידרייה, תחת הכותרת "מקום הבילוי של אסקימו לימון". ייתכן שבנסיבות אחרות היו העורכים מקדישים לאירוע המכונן הזה את כל הכפולה, ופורשים את תמונתם של יודלה, מומו ובנצי על פני עמוד שלם, ולא מסתפקים בתצלום קטן, אלמלא היה צריך לפנות מקום לתמונה המפוקסלת של בר רפאלי כשהיא מחובקת עם "הפלייבוי השווייצרי" שנעצר בחשד לסחיטה מינית.