הידיעה הופיעה בחודש מרץ השנה במדור הסלבריטאים של הטבלואיד הבריטי "דיילי מירור" ובאתר האינטרנט שלו. כמה שורות, מנוסחות בלשון המתחנחנת של מדורי הרכילות: כוורת הדבורים, כפי שמכונה מגדל השיער השחור של הזמרת איימי ויינהאוז, עלתה באש במסיבה בצפון לונדון בעקבות קצר חשמלי בעיצומה של מסיבה. אחרי ימים אחדים צצה הידיעה שוב, הפעם בטבלואיד "דיילי סטאר". כדרכם של סיפורים כאלה, התפשטה האש בשדות הקוצים של אתרי רכילות-הכוכבים באינטרנט, ומשם הדרך היתה קצרה לעיתונים ברחבי העולם, ובהם היומון הסולידי "טיימס אוף אינדיה".
הידיעה היתה טובעת כבר מזמן בשטף פיסות הרכילות על הזמרת הבריטית (רק בשבוע שעבר עסק העולם, או לפחות חלק ממנו – ממדור הבידור והתרבות של "מקו" הישראלי ועד "הפינגטון פוסט" האמריקאי – בשדיה המשודרגים ובפטמה סוררת אחת שבחרה להיחשף לעיני הצלמים) אלמלא התברר לפני שבועות אחדים כיצד בא הדיווח לעולם. הבמאי הבריטי כריס אטקינס חשף בסרטו החדש כיצד מצץ את הידיעה מהאצבע – ושתל אותה ללא מאמץ רב בטבלואידים הבריטיים.
הסרט, "סטארסקרס", המוצג החל מהשבוע בבתי קולנוע ברחבי בריטניה, עוסק במכלול "תרבות הסלבריטיז": מחלומם של אנשים קטנים על אינסטנט-פרסום בתוכניות ריאליטי ועד העיסוק היומיומי בחייהם של ידוענים בטלוויזיה ובעיקר בעיתונות הפופולרית.
בקטע מן הסרט, המובא באתר ה"גרדיאן", נראית שליחתו של אטקינס מתקשרת למערכת ה"דיילי מירור" (תפוצה יומית: כ-1.3 מיליון עותקים) ומוסרת את פרטי הידיעה. כך גם נשתלה ידיעה על תחביביה של הדוגמנית, הזמרת והשחקנית שרה הרדיג. צעירה שהזדהתה כקאתי התקשרה ל"סאן" (3.1 מיליון עותקים) וסיפרה כי בעלה, העוסק בהובלות, העביר את רהיטיה ויתר רכושה של הרדיג והופתע לגלות שהיא מחזיקה ברשותה ספרים רבים על הפיזיקה של הקוונטים ואף טלסקופ. "נפלא!", התלהב הקול מעבר לקו, ולמחרת הופיע הסיפור בעיתון ומשם התגלגל הלאה. או הסיפור על כך ש"העין השחורה" של גאי ריצ'י, בעלה לשעבר של מדונה, היתה תוצאה של ניסיון כושל ללהטט עם סכו"ם.
"סטארסקרס". כרזת הסרט
מה עוד לא נאמר על הטבלואידים הבריטיים? שהם מובילי ה"עיתונאות של פנקס הצ'קים", שהם נוהגים בחטטנות יתרה בחייהם הפרטיים של מפורסמים, ממשפחת המלוכה ומטה, שהם אלופי העולם בהפיכת ידיעות שוליות לכותרות ראשיות, שיחסם לאתיקה עיתונאית נע בין התעלמות לזלזול. אטקינס לא מגלה את אמריקה, גם לא את אנגליה. כולנו ידענו שבעיות האמינות וחוסר הרצינות אינן בלעדיות לעולם החדש, המבוזר והאנרכי, של האינטרנט. וגם לא שמאפייני העיתונות הפופולרית זולגים בהתמדה גם לעיתוני האיכות. הררי ספרים ומאמרים כבר נכתבו על התהליך הזה, המכונה טבלואידיזציה של העיתונות כולה.
ובכל זאת, כריס אטקינס ביקש לבדוק איך מתנהלת תעשיית הרכילות והסלבריטאים. לתעד את השיטה. "רצינו לבדוק עד כמה יש אמת ברוב סיפורי הסלבריטיז ששולטים כיום לחלוטין בכל תחומי התקשורת, ובאופן ספציפי עד כמה עיתונאים בודקים את העובדות", אמר אטקינס ל"גרדיאן". תוצאות הבדיקה: "אף לא אחד מהסיפורים ש'מכרנו' והתפרסמו בעיתונים לא עבר אימות ובדיקת עובדות, אף שניתן היה לבדוק ולגלות בתוך דקות שמדובר בשטויות".
הניסוי הוביל את אטקינס למסקנות ברורות באשר לדרך הטובה ביותר לשתילת סיפורים מפוברקים בטבלואידים בלי שייבדקו. ראשית, הסיפור חייב להיות מצחיק, משעשע, בידורי. שנית, אסור שיהיה ארסי מדי, או כזה שיגרור תביעות דיבה נגד העיתון או נגד מקור המידע. ושלישית, ספק המידע חייב להזדהות בשמו ולהשאיר מספר טלפון. התמורה לכך היא כפולה: תשלום של כמה מאות לירות שטרלינג למוסר הידיעה, וגם תחושת סיפוק על כך שהעולם כולו מתמוגג מסיפור שנולד במוחך הקודח. אשר לכסף ("דרך לא רעה להתפרנס בימים של משבר כלכלי", כלשונו של אטקינס) אומר הבמאי שאנשיו הקפידו לא לקחת את התשלום, "מטעמי אתיקה".
השחקן ג'ורג' קלוני, שמדורי הרכילות מוכנים לקנות כל ידיעה גם עליו, הסביר בעקבות הסרט לכתבת AP כי הקלות שבה ניתן להפיץ מידע נטול בסיס היא תולדה של הצירוף בין הצמצום בהיקף כוח האדם העיתונאי בארגוני התקשורת ובין האינטרנט. "מישהו כותב סיפור והוא יופיע מיד ב-1,800 מקומות", אמר קלוני, "והכל מבוסס על דברים שאמר אדם אחד בלבד".
אך אטקינס אינו הסתפק רק ברכילות סתמית: הוא ביקש לבחון גם את דרך עבודת הטבלואידים בסוגיות שיש בהן חצייה ברורה של הקווים האדומים בתחומי החוק והאתיקה, בכל הקשור לחייהם הפרטיים של ידוענים. הבמאי עשה זאת באמצעות ניסיון למכור לארבעה צהובונים של יום ראשון ידיעות על ניתוחים פלסטיים שעברו סלבריטאים. הפנייה לטבלואידים נעשתה בשמה של אחות העובדת כביכול במרפאה שבה מתבצעים ניתוחים כאלה: "האחות" ביקשה לדעת אם העיתונים יסכימו לשלם לה עבור מידע על מתיחת פנים שעבר במרפאה שחקן הקולנוע יו גרנט, טיפול ב"פילינג כימי" שקיבל גאי ריצ'י ועוד.
לזכותו של עיתון אחד, ה"סאנדיי אקספרס" (שתפוצתו כ-650 אלף עותקים), ייאמר שההצעה הראשונית, בשיחת טלפון, נדחתה באדיבות תקיפה. האיש מעבר לקו הסביר כי מדובר בעניין שעלול להיות בעל השלכות משפטיות, ויש בו הפרה גסה של כללי האתיקה ושל הקוד שנקבע על-ידי נציבות התלונות נגד העיתונות (PCC). מבחינה חוקית, "הפקודה להגנת המידע" אוסרת מסירת מידע על מצבם הבריאותי של מאושפזים או מטופלים, למעט מקרים שבהם יש בכך "עניין ציבורי". גם הקוד של PCC קובע מפורשות כי תיקים רפואיים הם באופן מוחלט "מחוץ לתחום" לתקשורת, אלא אם האדם שבו מדובר בוחר לחשוף אותם.
בניגוד ל"סאנדי אקספרס", כתבי שלושת הטבלואידים האחרים הסכימו להיפגש עם נציגה של "האחות". כדי לתעד את הפגישות אימצו אטקינס ואנשיו טכניקה המקובלת על טבלואידים: תיעוד במצלמה נסתרת. כך הונצח כתב ה"סאנדיי מירור" (תפוצה: כ-1.2 מיליון עותקים), שהיה מודע בבירור לבעיות הנוגעות לפרסום כזה, כשהוא מבקש לקבל מסמכים מתיקי המרפאה שיאמתו את הידיעות על ניתוחי הסלבריטאים, ומביע תקווה ש"יצליח להעביר את הסיפור" במערכת הודות לקשריו עם העורך. התמורה ל"אחות", כך אמר, תהיה 3,000 ליש"ט לכל ידיעה על ניתוח שעבר ידוען.
כתבת ה"ניוז אוף דה וורלד" (תפוצה: כ-3.1 מיליון עותקים) גילתה זהירות בשיחה והסבירה כי מדובר ב"שטח אפור". לא פלא: עיתונה כבר נכווה בפרשה פלילית הקשורה להשגת מידע: כתב העיתון לענייני משפחת המלוכה נשלח לכלא לפני שנתיים על האזנה להודעות מוקלטות בטלפונים הסלולריים של אנשים בארמון בקינגהם, ועורך העיתון התפטר על רקע השערורייה, שפרטים נוספים ממנה נחשפו רק השנה. אבל אם הכל יסתדר, אמרה הכתבת, תוכל "האחות" לקבל עד 80 אלף ליש"ט לסדרת כתבות שבועיות על החיתוכים, המתיחות וההשתלות של ידוענים. למודי ניסיון, מיהרו עורכי העיתון לפרסם הודעה כי הכתבת הדגישה בשיחה ש"העיתון עומד על המשמר בצורה בלתי רגילה כאשר מדובר במידע הנוגע לבריאותם של אנשים ולדיווח על כך".
אטקינס מצא את ההתלהבות הרבה ביותר אצל כתבת ה"פיפל" הבריטי (תפוצה: כ-586 אלף עותקים. לעיתון אין קשר עם מגזין בעל שם זהה המופיע בארצות-הברית). היא ביקשה לקבל כל מסמך של המרפאה שניתן לשים עליו יד כדי לאמת את המידע, אף שהיתה מודעת לכך שמדובר בסיפור "גבולי מבחינה משפטית". ומה לגבי הקוד האתי של ה-PCC? המצלמה תיעדה את תגובתה של הכתבת, המאפיינת כנראה את יחסם של עיתונאים רבים בעולם הטבלואידים הבריטי לכלב השמירה הוולונטרי שהוקם בעקבות ביקורת חריפה על תפקוד העיתונות הבריטית בכלל והטבלואידים בפרט. "דוחקים את זה הצדה", אמרה. אם חורגים מן הקוד וננזפים, הסבירה, מדובר לכל היותר בצורך לפרסם התנצלות קטנה בעיתון, נזיפה קטנה, ואין שום קנס כספי.
למרות היכרותי עם התקשורת, אמר אטקינס, לא ידעתי עד כמה החדשות בבריטניה מבוססות על יחסי-ציבור, על שקרים ועל בסיס מעשים פליליים. כמה מן המבקרים בבריטניה התרשמו מן התיעוד. מבקר הקולנוע של ערוץ 4 הגדיר את הסרט "צפיית חובה לא רק למי שעובד בתקשורת, אלא גם לכל מי שצופה בטלוויזיה, קורא עיתונים, גולש ברשת או סתם צועד ברחוב". אבל כולם מודים שאין בו חידוש רב.
אחרי הכל, ההתמכרות של עיתוני בריטניה להצצה בכל מחיר לחייהם הפרטיים של מפורסמים היא מסורת ארוכת שנים: כבר ב-1771 פירסם עיתון אנגלי פרטים על משפט גירושים סנסציוני של אדמירל, שמצא את אשתו בבית-בושת בצ'רינג קרוס. מאה שנה מאוחר יותר קבע הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, אחרי עיון מדוקדק בצהובוני התקופה, כי אין נחות יותר ממקצוע העיתונות. העמדת הפנים והציניות של העוסקים במקצוע זה, כתב מיל, מתחרה רק באלה של מנהלי בתי-זונות.