"אני נתקל בתופעה כאילו מדורי הספורט הם מדורים ביזנטיים: הקופים מהספורט מתנהלים בפאזות אחרות, והמדורים האחרים בעיתון הם נשגבים ומתנהלים כמו בית-מרקחת. יש לי תחושה שעיתונאי ספורט חשודים בכך שיש להם איזו נחיתות לעומת העיתונאים האחרים". כך אמר שלומי ברזל, עורך מדור הספורט של "הארץ", במושב ספורט מיוחד במסגרת הכנס השנתי של האגודה הישראלית לתקשורת, שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת חיפה.

ברזל דיבר על תדמיתם של עיתונאי הספורט, על האתיקה של "הארץ", והגיב לדבריו של פרופ' יחיאל לימור, שהתלונן על שימוש גובר במלים לועזיות במדורי הספורט.

ברזל צידד בפרסומן של הכותרות הראשיות בכלי התקשורת לפני כארבעה חודשים, שעסקו במותו הטרגי של כדורגלן העבר אבי כהן. כותרות שעליהן נמתחה כאן ביקורת. "נקודת מפנה של עיתונות הספורט היתה בנסיבות הטרגיות של אבי כהן, ו'העין השביעית' היו בעניין הזה פלצנים בעיני", אמר.

"מצאתי את עצמי, גם בעיתון שלי, מסביר לאנשים למה אבי כהן חייב להיות בעמוד הראשון של 'הארץ', לא של מדור הספורט. אף אחד לא היה מעלה על דעתו שאם שושנה דמארי או חנוך לוין היו מתים, שזו לא תהיה ידיעה בעמוד הראשון. למה שחקן כדורגל לא יכול להיות אייקון תרבותי? עצם ההגדרה שלו כשחקן כדורגל מונעת ממנו להיות בעמוד הראשי?".

לדבריו של ברזל, בולטות הסיקור של האירוע הטרגי הגבירה את הלגיטימיות של עיתונות הספורט, כדבריו: עזרה לעיתונאים ולקוראים "להרגיש יותר נעים עם הסחורה שהם בוחרים כל בוקר לקרוא כדבר ראשון". אולם לדבריו, "יש עדיין דיסוננס בין הנפח ההולך וגדל של עיתונות ספורט לבין מידת הלגיטימיות". עם זאת, "הקו ברור, אנחנו הולכים למקום הרבה יותר טוב. אף אחד כבר לא מתבייש להחזיק מדור ספורט. כבר לא צריך להסתיר את זה כמו פעם, כי זה נחשב למשהו אחר".

עורך ספורט "הארץ", שלומי ברזל

עורך ספורט "הארץ", שלומי ברזל

על הלחץ של כמה מכלי התקשורת לפרסם מהר וכמעט בכל מחיר אמר: "זה לא שאני אדם יותר אתי מאחרים, פשוט שיחק לי המזל לעבוד באכסניה שבה אני יודע שאם המדור שלי לא ינהג בצורה אתית, דב אלפון [העורך הראשי של 'הארץ'] לא יגיד: 'טוב, ככה זה הספורט, הם החלק הביזנטי'. אלא הוא יגיד לי, 'שלומי, תודה רבה, אתה פגעת בשם של העיתון, זה לא עובד'. אני תחרותי, לא מוכן להפסיד ידיעות, אבל הכתבים שלי יודעים מה אני מוכן לאפשר להם ומה לא. ואני מוכן להפסיד גם סיפורים".

ברזל סיפר כי תחקיר על ירון קוריס, לשעבר הבעלים של הפועל רמת-גן, שהסתבך באופן חמור אחרי שנטל הלוואות בשוק האפור, התעכב אצלו ארבעה חודשים רק מפני שאחד המקורות אמר כי קוריס עלול להתאבד. "מכל בחינה הייתי יכול לפרסם את זה: אמת דיברתי, תום לב, עניין ציבורי. אבל נוסף פרמטר שלא נמצא בכללי האתיקה, פרמטר התזמון, ולכן חיכיתי".

עורך הספורט של "הארץ" התייחס גם לפרשה אחרת שהסעירה את עיתונות הספורט, ולא רק אותה: פרשת מוני פנאן, מנהל מכבי תל-אביב, שהתאבד אחרי שנחשד כי ניהל כספים בצורה לא חוקית: "כשפנאן התאבד והסיפור שלו נחשף, כולם התגוללו על עיתונות הספורט. עיתונות אתית היא עיתונות שעובדת על-פי ראיות. אם מישהו יודע שפנאן מנהל בנק, בבקשה, שיבוא אלי לשלומי ברזל העורך, ויגיד לי, 'הנה המסמכים'. לפני שמונה חודשים שלחתי כתב שיבדוק מה יש ברשות המסים על בנק פנאן. אין להם כלום, אפס. אז אם הייתי מפרסם כתבה על בנק פנאן בלי ראיה אחת, האם אני עיתונאי אמיץ, או עיתונאי אתי?".

על בעיית הסיקור שהעיתונים נתקלים בה בתחרות מול אתרי האינטרנט, בעלי יתרון המיידיות, אמר ברזל: "המון אנשים לא מחפשים תוצאה בעיתון, אלא את הסיקור האחר. אם ביום ראשון אאכיל את הקוראים שלי במה שאתרי האינטרנט דיווחו בלייב ובמה שהטלוויזיה הקרינה, הקורא יגיד, 'על מה אני משלם מנוי? קיבלתי אותו סיפור'. כפיתי את עצמי לספר סיפור אחר ולהביא לקוראים חוויה אחרת. בעריכה ובהתנהלות שלי אני די חוצן; אני לא מתייחס ליריבים שלי, הם לא קיימים מבחינתי. אני מתייחס בראש וראשונה לקוראים שלי".

עורך ספורט "הארץ" סיפר גם על המהפכה שיזם בעיתון בכיסוי הספורט הנשי: "כל עורך בוחר לעצמו מלחמות קטנות. אני בחרתי לקדם את ספורט הנשים. אני שמח להגיד שספורט 'הארץ', שב'מעריב' וב'ידיעות' לא תופסים כיריב הכי גדול שלהם, הצליח לכפות עליהם את סדר היום. הם לא הרשו לעצמם להתעלם מהאליפות של רמלה או מגמר היורוקאפ שלה. בעניין הזה הם באו אחרינו".

עוד באותו עניין אמר ברזל כי "נשארה עוד מהפכה אחת שתלויה יותר בנשים מאשר בי: מבין 200 ההצעות שקיבלתי עד היום לעבוד בספורט 'הארץ', לא קיבלתי הצעה נשית אחת". כתגובה, אחת הסטודנטיות בקהל הרימה יד ואמרה: "הנה יש לך אחת". ברזל המשיך וסיפר כי "כשנפרדתי מהכתב של מכבי תל-אביב בכדורסל, שזה תחום הסיקור הגדול ביותר בעיתונות הספורט, החלטתי מתוך עיקרון שאמנה אשה לתפקיד הזה, ומעיין אפרת היא הכתבת שלנו בקבוצה. מעבר לזה, במערכת שלי אין אף אשה אחת. זו טריטוריה שנשארה בתולה בעיתונות הספורט המודפסת.

"דווקא המדיות האחרות עזרו לנשים להתקדם. הנימוק ההתחלתי לא היה הכי פוליטקלי-קורקט – הן יפות, הן גם יכולות לרכך את מושאי הסיקור. אבל עם הזמן אני שמח לראות עיתונאיות כמו מירי נבו ואחרות במקומות הרבה יותר בכירים".

שער ספורט "ידיעות אחרונות", המוקדש לספורט נשים

שער ספורט "ידיעות אחרונות", המוקדש לספורט נשים

הסוציולוג פרופ' אמיר בן-פורת, שהיה בין הדוברים בכנס, העיר על כך: "המבחן הגדול של נשים בתקשורת הספורט יהיה באיזו מידה אשה תחליף את שלומי. מי שעוקב אחרי ה'דה-מרקר', רואה את ההתקדמות של נשים. הלוואי שגם הספורט יגיע לשם. זה לא יקרה אם לא תהיה התערבות. זה אחד הדברים הכי מוזרים בשוק הקפיטליסטי, שהוא מפסיד את כוח האדם הזה. מתוך התבוננות ומחקר אני יכול לומר שהשחקנים הערבים שמשחקים בקבוצות יהודיות שווים את הכסף שלהם, אחרת לא היו לוקחים אותם. אבל עד היום לא הצלחנו להגיע למצב שנשים יפרשנו ספורט כי מישהו יגיד 'זה שווה לי, אני מרוויח מזה'".

פרופ' יחיאל לימור סיפר כי הוא וד"ר אילן תמיר, מרצה לתקשורת ספורט, מתכוננים למחקר שיעסוק בגוויעת השפה העברית במדורי הספורט, שעושה שימוש הולך וגדל במלים ובמושגים לועזיים. לימור הביא דוגמאות כמו "שחקן הציר" שהפך ל"סנטר", "שערים" שהפכו ל"גולים", "כדורים חוזרים" שהיו ל"ריבאונדים" או "נותני חסות" ל"ספונסרים".

כמה ממושגי היסוד של עיתונות הספורט, אמר לימור, הם לועזיים: מץ'-אפ, פלייאוף, מאני-טיים, פורוורד, גארד, מרצ'ינדייז. "אנחנו רואים זליגה אדירה של ביטויי לעז לתקשורת, קודם כל לעיתונות הכתובה ואחר-כך לרדיו, שתמיד הקפיד על טוהר השפה. אפשר להגיד בצדק שאמצעי התקשורת משקפים תהליכים נרחבים הרבה יותר, והשאלה המתעוררת היא האם תפקיד העיתונות הוא לשקף את מה שקורה ברחוב או להיות הבלם שמונע את חדירת האנגליזציה לשפה העברית. אפשר שדווקא מדורי הספורט הם החלוצים של מה שקורה בעיתונות כולה".

"אני מנסה להקפיד שהשפה תהיה ברורה, אבל לא מסוגל למצוא מונח אחר להום-ראן או לטאץ'-דאון", אמר על כך ברזל. "אם אמצא מלה לא מובנת שהעורך שלי השאיר, הוא יודע שהחיים שלו בסכנה. כשניר צדוק השתמש אצלי במלה 'סינונימים', אני החלטתי להוסיף לתוך הטקסט את העברות שלי – 'מלה נרדפת'".

אבל, ציין ברזל, המאבק שלו למען השפה העברית אינו דווקא נגד ביטויים לועזיים: "כשאני נלחם על השפה העברית אני נלחם נגד כניסת מלים כמו סבבה או וואלה והתחרע ומבאס, שהכתבים לפעמים שולחים והעורכים שלי מעבירים. אלה מלים שאני לא מוכן לקבל". לעומת זאת, "המלים הלועזיות שציינת דווקא מעשירות את העברית. אני חושב שהעברית מספיק בטוחה בעצמה כדי להוסיף עוד כמה משלבים לשוניים אפילו מעבר לים. לא נתמוטט מזה".

ברזל התייחס לכך שלפעמים מושגים לועזיים הם חלק בלתי נפרד מן הסיקור, ומה שיש להקפיד עליו אינו השימוש בהם, אלא אופי השימוש בהם. "כשאני מעז להביא לקוראים שלי בייסבול, כי ב'ידיעות אחרונות' לא יעזו להביא בייסבול, וכשאני מביא הוקי קרח ועוסק בפוטבול או NBA – אתה מבקש ממני לסרס את השפה ובעצם לעוות את המציאות שאני רוצה לסקר. אני מקפיד לצורך העניין על המשלב הלשוני".

עוד העיד ברזל כי "אני לא משתחצן לרגע על 'ידיעות אחרונות' או 'מעריב', אבל המשלב הלשוני ב'הארץ' עדיין שלוש-ארבע דרגות מעל מה שקורה בשאר העיתונים. לא בגלל שעיתונאי 'הארץ' חכמים יותר מהעיתונאים האחרים, אלא בגלל שזה מה שהקהל של 'הארץ' מצפה לו".

לא נעים

מאמן הפועל פתח-תקווה, יובל נעים, התפטר בשבוע שעבר מתפקידו, ושלושה עיתונים לקחו למחרת בעלות על הסיפור:

זאב גולדשמיט, "ידיעות אחרונות", כתב: "מה שהרתיח את נעים היה הפרסום שלשום ב'ידיעות אחרונות' על כך שנמצא לו כבר מחליף".

ניר שועלי, "מעריב": "בדיוק לפני שבועיים פורסם ב'מעריב' כי נעים לא ימשיך בעונה הבאה. מכאן החל להתגלגל כדור שלג תקשורתי [...] אתמול פורסם ב'מעריב' כי המועמד לעונה הבאה הוא ג'ון גרגורי. נעים הגיע לאימון הקבוצה, פגש שם את סיני ואמר לו כי לא מוצאים חן בעיניו הפרסומים בתקשורת".

משה בוקר, "הארץ": "יובל נעים התעורר אתמול בבוקר כמאמן הפועל פתח-תקווה, אבל אז גילה 'אלף טלפונים והודעות', קרא את הראיון ב'הארץ' (יום קודם לכן) עם הבעלים תומר סיני והניח את המפתחות".

אז למי באמת, אם בכלל, מגיע גביע ההתפטרות של נעים? צילצלנו ליובל נעים כדי לברר אם אכן עזב בגלל הפרסומים בעיתונים. נעים אמר שההתפטרות ישבה לו בבטן שבועיים-שלושה, שבמהלכם השתמשו ראשי הקבוצה בכלי התקשורת כדי לפרסם ידיעות נגדו. "חיכיתי לעיתוי המתאים", הוא אומר, "ואכן הראיון ב'הארץ' היה זה ששבר את גב הגמל ונתן לי את הפוש הסופי לעזוב".

בין ברקוביץ' לאוחנה

"היחסים בין ישראל לחמאס טובים יותר", כך הגדיר איל ברקוביץ' את היחסים בינו ובין ערוץ הספורט. בראיון לליאת רון מ"גלובס" ניסה הפרשן להסביר את פשר השנאה העזה: "זאת פשוט שנאה תהומית. ערוץ 10 קונים משחק בצ'מפיונס-ליג מערוץ הספורט, אז ערוץ הספורט אומר שאין בעיה, בתנאי שאני לא אפרשן. בגלל שלמנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, אין אלוהים ויש ביצים, הוא לא מסכים, ובסוף אני משדר. אין לי בעיה עם יריבויות, אבל זאת ממש שנאה. גם ורשבסקי לא מבין מה עשיתי להם. את יודעת מה הורג אותם? הם פונים אלי בכל חודש ומבקשים שאעבור אליהם ולא מצליחים".

אם ברקוביץ' לא מבין מדוע בערוץ הספורט כל-כך שונאים אותו, כדאי שיתגבר על המשקעים בינו ובין אלי אוחנה, ירים אליו טלפון וישמע ממנו אותן תלונות על אתר ONE, שברקוביץ' נמנה עם אנשיו.

החליקו על הקרח

מכתב שהגיע מקורא: "כששמעתי שנבחרת ישראל בהוקי קרח מגיעה לשחק בדרום-אפריקה באליפות העולם דרג ג', די צחקתי. אבל זה רציני: יש נבחרת, הם כבר ניצחו את שלושת משחקיהם הראשונים, כולל המארחת, והגיעו למשחק הקובע על מדליית הזהב מול טורקיה.

"ההיבט הפיקנטי-פוליטי במפגש מול טורקיה ברור לכל עיתונאי מתחיל. זה אפילו סיפור די מרגש. הנבחרת זכתה לעידוד קולני מצד הקהילה היהודית ולאירוח מחמם לב. השחקנים סיפרו שבשום מקום לא זכו לכזה עידוד. גם מול המארחת הם קיבלו עידוד חזק יותר.

"ובכל זאת, למרות שמדובר בנבחרת ישראל ובאליפות עולם ובמפגש מול טורקיה, מכל האתרים הופיעה רק ידיעה אחת – ב-ynet. ההתעלמות הזו מגוחכת ומקוממת, ומלמדת שוב על העצלנות והפרובינציאליות של עיתונות הספורט. לא מדובר בשליחת כתב, אפילו לא בטלפונים כדי לברר ולראיין. מספיק היה להיכנס פעם אחת לאתר התחרות ולהתעדכן משם. לא ברורה לי ההתעלמות הזו". 

לתגובות: yegerm9@walla.co.il