זה כבר הופך לשגרה: שבועון החדשות האמריקאי "טיים" מתחרה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" ומתמכר לתיעוד של עולמות ומינים בסכנת הכחדה. כתבת השער של השבועון בשבוע שעבר הוקדשה לעשרה מינים של בעלי חיים שהולכים ונעלמים, בין היתר בגלל השינויים האקלימיים. לתשומת לבכם: בעולם נשארו רק 60 פרטים של קרנפי ג'אווה, והם חיים באינדונזיה ובווייטנם. אבל לא רק קרנפים, נמרים ולווייתנים עתידים להיעלם. גם דינוזאורים: באותו גיליון תהה "טיים" אם יצרניות הרכב האמריקאיות יצליחו לשרוד או שהעולם, משיתאושש מן המשבר, ייסע לעבודה במכוניות שיוצרו באסיה ובאירופה.
בגליונות קודמים עסק "טיים", כמו מרבית עיתוני העולם, במאבק ההישרדות של העיתון המודפס. אין נושא לוהט יותר בעיתונות: האם אנחנו נמצאים בראשיתו של עידן חדש, שבו ה"ניו-יורק טיימס" יחליף את המוטו שלו ל"כל הפוסטים הראויים לגלישה", ויחד איתו ייעלמו עוד מאות ואלפי עיתונים מודפסים וייבלעו בחלל הווירטואלי, כתף אל כתף עם בלוגרים אנונימיים ואתרים בלתי מזוהים?
(צילום מקורי: פלאש 90)
בינתיים חורקים ענפי הארזים המאיימים לקרוס. מה יקרה, למשל, עם "בוסטון גלוב" וקהל קוראיו גבוהי המצח בהרווארד ובאם.איי.טי? התחזיות השחורות מצביעות על כך שב-2009 עתיד העיתון להפסיד 85 מיליון דולר, ומישהו כבר חישב ומצא שמדובר בהפסד של 1.6 מיליון דולר בשבוע. ולאן יכול עוד להידרדר ה"לוס-אנג'לס טיימס", שחברת האם שלו הכריזה בסוף השנה שעברה על הליכי פשיטת רגל?
אחת מאלה שעוזבות את ה"לוס-אנג'לס טיימס" היא רוזה ברוקס, בת 39, שבארבע השנים האחרונות כתבה מאמרי דעות לעיתון. לא, היא לא היתה ברשימת המפוטרים: כאשר הוכרז בדצמבר על הפעלת "סעיף 11" בדרך לפשיטת רגל, הזהירו אותה העורכים שפשוט לא יוכלו לשלם לה עוד עבור טוריה.
התברר לי, כתבה ברוקס, שאינני פרילנסרית, כפי שחשבתי, אלא מלווה נטולת ערבונות, ולכן עלי להמתין בסוף התור, אחרי כל הנושים הגדולים. בסוף שילמו לה, אבל בינתיים היא קיבלה ג'וב חדש: יועצת לתת-שר ההגנה לענייני מדיניות. ברוקס, בתה של הסופרת והפעילה החברתית ברברה ארנרייך, העוסקת בהפצת רעיונות סוציאל-דמוקרטיים באמריקה הקפיטליסטית, היא פרופסור למשפטים ופעילה באמנסטי ובארגוני זכויות אדם אחרים, ועכשיו הוזמנה להיות מעורבת בעיצוב המדיניות הבינלאומית של ממשל אובמה.
לפני ימים אחדים, רגע לפני שהיא נפרדת מהעיתונות, פירסמה ברוקס מאמר, המזהיר מפני הסכנות החמורות האורבות לחברה האמריקאית אם את מקומם של התחקירנים והכתבים המנוסים יתפסו הראשים החייכניים של מגישי ואורחי תוכניות הטלוויזיה בכבלים ותחנות הרדיו.
למראה המערכת המתרוקנת של ה"לוס-אנג'לס טיימס" (מאז 2000 התכווץ מספר העיתונאים כדי מחצית), היא שואלת: "איך נדע אם אנשי הממשל, כפי שקורה לעתים לטובים שבהם, עושים שגיאות נוראיות? איך נדע אם משווקים לנו שקרים איומים, כפי שעשו הגרועים שבהם?". מערכות מצומצמות, כותבת ברוקס, עם עיתונאים במורל נמוך ונטולי משאבים, אך בקושי היו מסוגלות להציב סימני שאלה בדבר תירוציו של בוש לצאת למלחמה בעיראק, ואת מחיר הכישלון נשלם במשך דורות.
מה עושים? הפתרון של ברוקס כבר איננו מקורי, אף שהוא נשמע דמיוני כשהועלה לראשונה לפני כמה חודשים: סיוע ממשלתי לעיתונים. אם כספי משלם המסים מושקעים בפיתוח כבישים, בתשלום למורים, בהחזקת צבא ועכשיו גם בסיוע לתעשיית הרכב ולחילוץ בנקים וחברות ביטוח קורסות – אין שום סיבה שהכסף הציבורי לא יושקע גם בהצלת העיתונות.
הרעיונות וההצעות, היא כותבת, עולים בזה אחר זה. ביניהם: פטור ממסים לעיתונים שיוכרו כמוסדות חינוכיים שלא למטרות רווח, ביטול דמי המשלוח בדואר לכתבי-עת שפחות מ-20% מהכנסותיהם מגיעים ממודעות, זיכוי ממס על חלק ממחיר המנוי לעיתון והזרמת כספים לשידור הציבורי. הבחירה, על-פי ברוקס, היא בין סיוע ציבורי, שיבטיח עיתונאות חוקרת פעילה ועצמאית ופרשנות איכותית, ובין עיתונים שלא נמצא בהם יותר ממודעות, אייטמים בידוריים ותשבצים.
ברוקס כותבת בעיקר על הצלת "תעשיית החדשות" הרצינית והמעמיקה – גם בטלוויזיה – ופחות מתעמקת בהבדלים שבין העיתון המודפס לאתר האינטרנט שלו, אבל מאמרה משתלב בצפירות האזעקה הרבות הנשמעות מכל עבר ומתמקדות במאמץ למנוע את היעלמותו של העיתון המודפס, זן נכחד בג'ונגל האורבני של אמריקה.
גם ברוקס, כמו רבים אחרים, מזהירה מפני אפוקליפסה מתקרבת, המאיימת על הדמוקרטיה האמריקאית. הלשון הזו מזכירה את אבחנתה של חוקרת התקשורת האמריקאית גווינת ג'אקווי, שבחנה את מלחמת העיתונים באמריקה בשנות השלושים נגד שידור חדשות ברדיו. כשעיינה בדרך שבה נימקו אז העיתונים את מאבקם, מצאה שבחרו במה שהיא מכנה "רטוריקה קדושה": אזהרה חמורה כי המדיום החדש מאיים על ערכיה המקודשים של החברה האמריקאית.
על-פי בעלי העיתונים ועורכיהם, שידור יומני חדשות איים לפגוע בנורמות העיתונאיות של אובייקטיביות, באידיאלים החברתיים של שירות ציבורי, בערכים הקפיטליסטיים של חופש הקניין וכמובן בלבה של הדמוקרטיה. לאמור: רק עיתונאי הדפוס, ולא כתבי הרדיו, הם הכוהנים הראויים למלאכת הקודש של שימור כל הערכים האלה. וכבר היה מזמן מי שהשווה את אימת האינטרנט הנשקפת מעיניהם ומפיותיהם של אנשי העיתונות המודפסת לזעקות הנזירים והכמרים באמצע המאה ה-15, כאשר יוהן גוטנברג צץ פתאום עם מכונת הדפוס שלו והפך סדרי עולם: כבר אינך צריך להיות איש דת משכיל כדי להעתיק כתבי יד ולהפיצם, ובעיקר לפקח על תוכניהם.
על-פי ג'אקווי, ה"רטוריקה הקדושה" מקובלת בפי אנשים או מוסדות החשים שמשהו שקרוב ללבם נמצא בסכנה. כדי לגייס תמיכה חברתית נגד הסערה המתקרבת, הם מבקשים להוכיח שהם אינם דואגים רק לאינטרסים הסקטוריאליים שלהם, אלא לציבור כולו. וכך, כדי שלא יאבדו את המונופול שהיה בידיהם לשמש ערוצי התקשורת של אמריקה, ניסו אז לשכנע את כל מי שהיה מוכן להקשיב להם כי מדובר בסכנה גדולה לעולם הערכים האמריקאי, ואגב כך להציג את חדשות הרדיו לא כחידוש טכנולוגי מסקרן שיש לו כמה וכמה יתרונות, אלא כפולש זר המאיים לסכן, אם לא לנפץ, את הערכים המקודשים ביותר של החברה.
מאז חלפו כמעט שמונה עשורים: שידורי הרדיו לא חיסלו את העיתונות המודפסת, אם כי הטלוויזיה צימצמה את ממדיהם של העיתונים. עכשיו כובשים האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית נתח אחר נתח משטח המחיה של העיתונות המודפסת. מרוב שחקנים קשה לדעת מי נגד מי במלחמה הזו. איפה משבצים, למשל, את הטלפון הסלולרי, שהיה לכלי מרכזי באיסוף מידע מילולי ומצולם, וגם אמצעי להפצת המוצר העיתונאי, והאם האינטרנט ינצח את העיתון או יכריע דווקא את הטלוויזיה. ובמקביל, לא כל עיתוני העולם הם תרומה צרופה לדמוקרטיה (ע"ע "סאן" הבריטי ו"בילד" הגרמני).
המדיום הוא עדיין המסר, אבל נראה שהוועד הציבורי להגנת העיתונים צריך להתמקד לאו דווקא בהצלת המין הנכחד שמותירים כתמי דפוס על מפת השולחן, אלא בניסיון להבטיח שלא משנה באיזו פלטפורמה מדובר, עדיין יופנו תקציבים לעבודה עיתונאית של ממש, לא רק למבזקי טוויטר, לתוכניות ריאליטי ולחדשות בידור.