אם יש גוב אריות, או ליתר דיוק מאורת לביאות שעיתונאים (וגם עיתונאיות) צריכים להיכנס אליה בזהירות, ממש על קצות האצבעות, הרי אלה כינוסים של נשים אמריקאיות, ובעיקר אם משתתפות בהם פמיניסטיות לוחמניות המצוידות בנשק אישי שמאפשר להן להשיב אש. בלוגריות, למשל.

זה מה שקרה לכתבת ה"ניו-יורק טיימס" קארה ג'סלה, שנשלחה לסקר את כנס הבלוגריות שנערך לפני כשבועיים בסן-פרנסיסקו. האירוע אורגן, זו השנה הרביעית, על-ידי BlogHer, רשת המסייעת לנשים למצוא את דרכן בחלל הבלוגוספירה, להתבלט, למשוך את עיני הקוראות וגם להסביר להן איך אפשר לעשות כסף מבלוגים נשיים.

ג'סלה דיווחה באריכות על הכינוס, על ההרצאות, על המשתתפות, על הגישות השונות לבלוגים של נשים. אבל כאשר חיפשה פתיח לכתבה (וזה, כידוע, החלק ששואב לפעמים 50% מזמן הכתיבה), החליטה לפתוח בתיאור הכיבוש הנשי של מלון ווסטין סנט פרנסיס. במשך יומיים, כתבה, רבים מחדרי השירותים לגברים במלון הוסבו לחדרי שירותים לנשים, ביתני התצוגות בקומה השנייה קושטו בשלטים "את מושלמת", שבהן זכו המשתתפות לאיפור ולעיסוי הצוואר, והיו גם חדרים להנקה ולטיפול בתינוקות.

עד כאן הפתיח, שאחריו הובאו כמקובל ציטוטים מראיונות, נתונים, תגובות. הנה, למשל, כמה נתונים שכבר צוטטו מן הכתבה ב"טיימס" גם בבלוגים בישראל: 36 מיליון נשים אמריקאיות, על-פי סקר שנערך בשנה שעברה, פעילות בבלוגוספירה. רובן אמנם משתתפות בבלוגים של אחרים ואחרות, אבל 15 מיליון מהן (15,000,000), אם להאמין לנתונים, מנהלות ברשת בלוגים משלהן. מסתבר ש-14% מן הגברים באמריקה שגולשים ברשת מנהלים בלוגים, וכך גם 11% מן הגולשות.

אבל לא הנתונים הללו הקפיצו כמה מן הבלוגריות. אחת הבלוגריות הפמיניסטיות במיוחד לא התלהבה מן הפתיח הקלישאי על חדרי השירותים לנשים, כמו גם מתיאור חדרי האיפור וההנקה. די עם הסטריאוטיפים האלה של נשים, זעקה בלוגרית אחרת, זה לא רציני. ב"הפינגטון פוסט" נעצה הבלוגרית ארין קוטקי-ווסט את שיניה פחות בכתבת ויותר בעיתון, שבחר למקום את הכתבה על הכנס במדור "סטייל" ולא בעמודי החדשות או במדור הכלכלה. "נראה שלא משנה אם אקדם אג'נדה פוליטית, תמיד אשאר בעיניהם האשה הצופה באופרה וינפרי, זוללת הסוכריות, הילדה שיוצאת לשופניג של נעליים", כתבה קוטקי-ווסט, המשמשת גם "מנהלת פוליטית" של BlogHer.

התגובות הזועמות באשר למיקום הכתבה כללו גם בלוגרית שהכתירה את הפוסט שלה: "האם אני זקוקה לחליפה ולפין כדי להיכנס למדור הכלכלה של ה'טיימס'?", והציגה על כך שאלות גם לכתבת וגם לעורך המדור "סטייל". הכתבת ג'סלה הסבירה כי היא כותבת בדרך-כלל ל"סטייל", בין היתר משום שהמדור אינו עוסק רק באופנה – כפי שטוענות הבלוגריות – אלא גם בטרנדים חברתיים, בסגנון חיים של אנשים ובסיפורים אנושיים. גם עורך המדור, טריפ גבריאל, טען לסיקור רציני של תופעות חברתיות. אם מישהו חושב שהמיקום במדור פוגע, כתב, הרי זה רק בעיני המתבוננת.

מבחינתן של המבקרות, המיקום ב"סטייל" רק חיזק את הרושם שהעניקה לכתבה הכותרת "תקרת הזכוכית של הבלוגים". בעיניהן, זו עדות נוספת לכך שאין מתייחסים ברצינות לנשים, בשעה שכנס דומה, אלמלא האפיון המגדרי שלו, היה ממוקם במדור הכלכלה או הטכנולוגיה. עובדה היא שכנס Netroots Nation של בלוגרים פוליטיים הממוקמים בצד השמאלי של המפה, שנערך באותו שבוע, זכה לסיקור נרחב יותר – ובחלקים נכבדים יותר של העיתון.

הביצה והתרנגולת הפמיניסטית

רבבות מלים כבר נכתבו בשבוע האחרון בבלוגים ברחבי אמריקה על סיקור כינוס הבלוגריות. ביניהן בלטה רבקה טרייסטר, הכותבת בלוג/מדור קבוע בענייני מגדר ונשים בפוליטיקה ובתקשורת בכתב-העת המקוון "סלון". טרייסטר כתבה כי הוויכוח הסוער מעלה על פני השטח את השאלה אם נשים באינטרנט אכן זוכות ליחס פחות רציני מאשר הגברים.

טרייסטר הציגה את המעגל האינסופי של טיעונים וטיעוני נגד העולים מן הפרשה הנוכחית: ודאי שכנס הבלוגרים הפוליטיים יזכה ליתר חשיפה בתקשורת, משום שאליו הגיעו אח"מים כמו אל גור, יו"ר בית-הנבחרים ננסי פלוסי ושורה ארוכה של עיתונאים מפורסמים, ואילו את כנס הבלוגריות כיבדה בנוכחותה רק מישל אובמה, רעייתו של המועמד הדמוקרטי, אשר לרגל הכנס פירסמה את פוסט הבלוג הראשון שלה.

מצד שני, מדוע טרחו גור ופלוסי להגיע לכנס הפוליטי, ולא לכנס הנשים? אולי משום שהכנס הפוליטי חשוב הרבה יותר בשנת בחירות, ויש לקשר עם הבלוגרים משמעות גם מבחינת איסוף תרומות למועמדים. אבל שוב, מן הצד השני, מה מונע מכנס הנשים להיות בעל חשיבות שווה, נוכח העובדה שנשים פעילות באינטרנט כמעט כמו הגברים, והן גם פעילות פוליטית ותורמות לקמפיינים פוליטיים? בקיצור, כתבה טרייסטר, זהו המעגל הישן, המוכר, המתסכל, של הביצה והתרנגולת.

גילתה את הבלוגים. רבקה טרייסטר (צילום מתוך current)

חלק מן האשמה במצב, כתבה טרייסטר, מוטל על הנשים עצמן. למשל, השמות הקלילים שהן מעניקות לבלוגים שלהם, כדוגמת "חיי לימונדה", אינם ממצבים אותם באותה שורה עם הבלוגים הפוליטיים (בדרך-כלל של גברים) עם שמות חדשותיים אקטואליים ורלבנטיים.

טרייסטר מיצבה את עצמה כאחת הכותבות הבולטות בארצות-הברית בנושאי מגדר. היא עשתה זאת בכתבי-עת כמו "ניו-יורק", "ניו-יורקר", "אל" ו"ווג" ובעיתון "ניו-יורק אובזרבר". בכתב-העת האקדמי למחקר פמיניסטי S&F Online כתבה טרייסטר כי עד לפני שנים אחדות לא היה לה מושג מה זה בלוג. היא גדלה כפמיניסטית מאז ילדותה, אבל לבד מהשתתפות במצעדים בעד זכות ההפלות, הטילה במשך שנים ספק באפשרות שאנשים נוספים שותפים לדעותיה. "לבסוף גיליתי מה הם בלוגים", כתבה, "וברגע שזה התרחש, יחסי עם הפמיניזם ועם פמיניסטיות אחרות קיבלו מימד שלא יכולתי לדמיין לעצמי כאשר ישבתי לבד על המיטה שלי עם 'היקיצה' [ספר הנשים הקלאסי מאת קיית שופן], תוהה אם אני האדם היחיד שאני מכירה שאכפת לו מכל הדברים הללו".

במאמר תיארה כיצד הפכה הרשת – בעיקר באמצעות בלוגים של נשים עם תודעה פמינסטית – לזירה שלא ניתן היה לחלום עליה בעבר ליצירת קשר, להחלפת רעיונות, להפצת מידע, לגיוס תמיכה למען נשים.

"ברשת מצאתי נשים (וגברים) שחשבו על פמיניזם כמוני, וידעו הרבה יותר ממני על ההיסטוריה, על המשמעויות החוקיות ועל ההשלכות התרבותיות. הם דיברו על מגדר, מיניות, גזע, גיל, בריאות, הבדלים פיזיים ותרבותיים, נשים במדיה, בפוליטיקה ובעסקים. קולותיהם היו רציניים ומשעשעים, אקדמיים וקלים. הם באו מחבלי ארץ שמעולם לא ביקרתי בהם, חיברו אותי לנשים שמעולם לא הייתי פוגשת בדרך אחרת", כתבה.

לדבריה, היה בכך דמיון רב לימים המרגשים של "הגל השני של הפמיניזם", אלא שעתה החליפו מסך המחשב והמקלדת את המפגשים להגברת המודעות. "לבלוגים היה יתרון על הכינוסים של פעם", הסבירה. "לא רק שקל יותר להגיע אליהם ולתרום להם, אלא שהם מציעים מגוון רחב יותר של דעות ומשתתפות ומאפשרים דיונים מעמיקים יותר מכפי שניתן היה להכיל בעבר בחדר אחד. ביום או בלילה, בבית או בבית-קפה או בספרייה, את יכולה להצטרף לדיון. ופתאום הקולות שלנו יכולים להישמע".

המדור/בלוג ב"סלון" שבו כותבת טרייסטר בקביעות נקרא "Broadsheet", ובתרגום מילולי, "יריעה רחבה", אך בהקשר הנשי משולב בו באירוניה המונח broad, שלעתים נעשה בו שימוש פוגעני ככינוי לאשה. אף שכמה מקוראות המדור לא התלהבו מן השם, וגם לא מן הצבע הוורוד של הלוגו, המדור הוא מוקד משיכה לא מבוטל ב"סלון" ובמת שיח בנושאי נשים ופמיניזם.

יוקרה, פרסום, כסף

ובחזרה לכתבה ב"טיימס" שעוררה סערה בבלוגים: למרות החשיבות החברתית העצומה של הבלוגים הנשיים שתיארה טרייסטר, אין ספק שלפחות באמריקה, הנשים שיושבות מאחורי המקלדת עדיין נמצאות במעלה הדרך, מביטות מאחור בגברים הרצים אל הפסגה; אולי לא מבחינת הסיפוק הרגשי והתועלת החברתית, אבל בוודאי בפרמטרים האחרים שאמריקה אוהבת למדוד באמצעותם את מידת הצלחה של גיבוריה: יוקרה, פרסום, כסף.

כשפירסם האתר "טקקאלט" בחודש שעבר את רשימת "100 סלבריטאי האינטרנט", היו שם רק 11 נשים. ברשימת "25 סלבריטאי הרשת" שפירסם המגזין "פורבס" בשנה שעברה היו רק ארבע נשים. "מתייחסים לנשים בזלזול שאינו מופנה אל גברים", אמרה מאגן מקארלה, בעלת בלוג כלכלי ל"טיימס". מדוע? אולי כי נשים אינם מציגות את הסגנון האגרסיבי והאנליטי של בלוגרים פופולריים בתחום הפוליטי, שתופסים השנה מקום מרכזי בשיח התקשורתי של מערכת הבחירות.

יש כמה נשים שהצליחו, והן היו גם השנה כוכבות הכינוס בסן-פרנסיסקו. אחת מהן היא סטפני קליין, שהבלוג שלה "טרגדיה יוונית" הפך אותה לסלבריטאית-רשת ולסופרת, אחרי ששיקמה את עצמה מגירושים לבעל בוגד באמצעות בלוג שנון על עולם הדייטים הניו-יורקי, והוכתרה על-ידי ה"אינדיפנדנט" הבריטי "מלכת האינטרנט של ניו-יורק". אבל אם לשפוט לפי הכתבה ב"טיימס" ומלחמת הנשים שפרצה בעקבותיה, קליין היא אולי מלכה, אבל האינטרנט היו דווקא רפובליקה, שמרבית שליטיה הם גברים.