מבחינתם של הכתבים המסקרים את הקמפיין של ג'ון מקיין, זו היתה כמעט הכותרת הראשית של יום שלישי השבוע: הסנטור מאריזונה, המתמודד על הנשיאות, ערך מיני מסיבת עיתונאים.
15 דקות, ארבע שאלות, ארבע תשובות. זה הכל. מקיין דיבר על המשבר הכלכלי, והזהיר שהתוכנית של ממשל בוש להשקיע 700 מיליארד דולר כדי להציל את המוסדות הפיננסיים הנמצאים בסכנת קריסה חייבת להבטיח ששום דולר לא יגיע לכיסי המנהלים שהיו אחראים למפולת. אבל העיתונאים טרחו לציין בהבלטה את עצם קיומו של המפגש איתם בעיירה פרילנד (5,100 תושבים) במדינת מישיגן. לא במקרה: לפי ספירה שערכו כתבי סוכנויות הידיעות, חלפו 40 יום מאז שהמועמד הרפובליקאי התייצב בפעם האחרונה בפני קבוצת עיתונאים כדי להשיב לשאלות.
אם יש דבר שטורד בשבועות הללו את בכירי הכתבים הפוליטיים המסקרים את מערכת הבחירות, הרי שזו החלטתו של מקיין להפנות אליהם גב. לא רק הוא, גם סגניתו, שרה פיילין, נוהגת בהם באופן דומה, ומעדיפה להימנע ממפגשים עם נציגי גופי מדיה מרכזיים כ"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט". ביום רביעי, כשפתחה פיילין בסדרת פגישות עם מנהיגים זרים שהגיעו לעצרת האו"ם, הוחלט במטה להזמין רק צלמים להנצחת מפגשיה עם נשיא אפגניסטן, חאמיד קרזאי, ונשיא קולומביה, אלברו אוריבה. רק לאחר מחאה נמרצת הותר לכתב אחד המייצג את כלל העיתונאים, פולמן בעגה האמריקאית, להיות נוכח באירוע כמה רגעים.
על-פי הסערה שמתחוללת סביב יחסיו של מטה מקיין עם העיתונאים, עלול מישהו לחשוב שזו הפעם הראשונה שיועצי תקשורת מבקשים להציב מחסום בין האיש שרץ לבית הלבן ובין הכתבים. למעשה זו מסורת של שנים ארוכות. עוד בשנות השמונים חצצו עוזריו הבכירים של רונלד רייגן, אדווין מיז ומייקל דיוור, בין השחקן לשעבר ובין התקשורת במהלך מערכת הבחירות וגם אחר-כך, בעת כהונתו בבית הלבן. רייגן נשא נאומים שנכתבו למענו מראש והשתתף בטקסים מבוימים בקפדנות, אבל עוזריו חששו שכתבים מנוסים יתקילו אותו בשאלות מורכבות ויביכו אותו מול פני האומה. כתב הבית הלבן של רשת ABC, סם דונלדסון, עשה קריירה משאילת שאלות את הנשיא תוך כדי צעקות רמות, שחרגו לא פעם מכללי הנימוס. אבל רייגן היה חמקן סדרתי. הוא חייך בנימוס, נופף בידו והתרחק, לעתים בחסות רעם מנועי המסוק הנשיאותי ותמיד תחת עיניהם הפקוחות של יועצי התקשורת שלו.
המועמד השותק
מאז רייגן, גברו תסכוליהם של "הבחורים באוטובוס", הכתבים הנגררים עם המועמד מנאום בחירות אחד למשנהו בעיירות נידחות ברחבי אמריקה. בעבר היו מסעות כאלה מסתיימים לא פעם בישיבה משותפת אל תוך הלילה בפאב של מוטל מקומי, כאשר רק כוסות הבירה המתרוקנות חוצצות בין הכתבים למועמד. קשר אינטימי כזה מתקיים במערכות הבחירות בעשורים האחרונים רק בפריימריס, כאשר פוליטיקאים אלמונים יחסית מבקשים לזכות בתשומת לבה האוהדת של התקשורת ולחדור לתודעת הציבור האמריקאי. ג'ון מקיין עצמו קנה כך את לבם של העיתונאים בפריימריז של שנת 2000, לפני שהפסיד לג'ורג' בוש הבן.
אבל מרגע שהפוליטיקאי מצליח להשאיר מאחור את יריביו והופך למועמד מפלגתו, הוא נעטף באסטרטגים וביועצים המבקשים לעצב, לנווט, לתזמן ולמקד את המסרים. תשכחו משיחות גלויות לב ורוויות אלכוהול. הכל מתכונן ומבוקר. במקרה של שרה פיילין השבוע המסר הוא התצלום: המועמדת בשיחה עם גדולי עולם. הרי שאלות של כתבים על המדיניות האמריקאית באפגניסטן עלולות רק לקלקל את התמונה.
מקיין איננו "המועמד השותק", החומק לחלוטין מן העיתונאים. הוא פשוט בוחר עם מי לדבר. כאשר פרץ המשבר הפיננסי העניק אמנם ראיונות לתוכניות טלוויזיה וגם ל"ניו-יורק טיימס", אבל בשגרת מערכת הבחירות משוכנעים יועציו שהערוצים החיוניים והיעילים להגיע אל קהלי היעד שלו אינם ה"טיימס" וה"פוסט", אלא העיתונות המקומית ותחנות הטלוויזיה העירוניות והאזוריות. המטה שלו אינו חש צורך להתנצל על כך. אתר האינטרנט פוליטיקו, שהיה לשחקן מרכזי בסיקור בחירות 2008, ציטט מסר נוזף ששיגר לעיתונים הארציים ג'ף סאדוסקי, מנהל המטה של מקיין לענייני תקשורת מקומית, שבו נטען כי יש פער עצום בין הנושאים שבהם עוסקים עיתונים אלה ובין מה שבאמת מעסיק את הבוחרים ב"מדינות שדה הקרב" – שבהן מתמקד עתה המאבק בין מקיין ליריבו הדמוקרטי ברק אובמה.
בחירת הכתבים הזוכים לשבת פנים אל פנים עם מקיין נעשית בקפידה על-ידי עוזריו. מדי יום משגרת מתאמת התקשורת, קימי ליפסקומב, דוא"ל לכתבים שבו מצוין מי יוכל לעלות לאוטובוס עם המועמד. ליפסקומב, בת 25, הספיקה כבר לעבוד בסטייט דיפרטמנט ובחדר העיתונות של הבית הלבן בטרם גויסה לקמפיין של מקיין, שם היא ניצבת בקו הראשון מול העיתונאים. בשבוע שעבר הזמינה את מייקל גורדון, הכתב הצבאי הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", לשיחה נדירה עם מקיין. שני כתבי העיתון המסקרים את המועמד, מייקל קופר ואליזבט בומילר, נותרו, כרגיל, בחוץ.
אפילו הכתבים הבכירים של סוכנויות הידיעות העיקריות, ובראשן איי.פי (Associated Press), שהידיעות והכתבות שלה מופצות לאלפי ארגוני תקשורת, נדחקים הפעם לאחור. במקומם זוכים הכתבים המקומיים של הסוכנויות לנגישות רבה למועמד. במישיגן הם מדברים על מצבה העגום של תעשיית הרכב. בפנסילבניה על ערי הרפאים של תעשיית הברזל שקרסה.
גם השיטה הזו איננה חדשה: הפנטגון אימץ אותה בעת ההכנות למלחמת המפרץ הראשונה, במחצית השנייה של 1990. אז הטיס משרד ההגנה האמריקאי לסעודיה מאות כתבים מקומיים, בעיקר מעיירות הסמוכות לבסיסי צבא גדולים בדרום ארצות-הברית, כדי לדווח הביתה על הלוחמים הנערכים למלחמה. המהלך היה חלק ממדיניות "ניהול התקשורת" של שר ההגנה דאז דיק צ'ייני, ונעשה מתוך ידיעה שכתבים מקומיים יעבירו הביתה סיפורים אישיים, נוטפים רוח של פטריוטיות אמריקאית וגאווה מקומית, בניגוד לחבורה הצינית של הכתבים הצבאיים מוושינגטון, שיחטטו בשאלות מסוג אחר וידווחו למערכות על מידת מוכנות הכוחות או על יעדי המלחמה.
"ה'ניו-יורק טיימס' אינו ארגון עיתונאי"
"המדיניות התקשורתית המקומית" היא רק פן אחד של היחסים העכורים בין מקיין ועוזריו ל"ניו-יורק טיימס", שכמו ה"וושינגטון פוסט" נושא על גבו היסטוריה ארוכה של תמיכה במועמדים דמוקרטיים. מקיין כבר התלונן כמה פעמים בפומבי על יחסו העוין של ה"טיימס", בין היתר כאשר סירב לפני חודשים אחדים לקבל לפרסום מודעת תמיכה בו, בשעה שמודעות שקראו להצביע בעד יריבו אובמה נתקבלו בהתלהבות על-ידי מחלקת המודעות של העיתון. זאת, אף שבינואר העניק לו העיתון את תמיכתו מבין המועדים הרפובליקאים כאשר קבע כי הוא היחיד מביניהם שיצליח להוביל את אמריקה לכיוון אחר ולתקן את הנזקים שגרם הנשיא בוש.
המועמד לנשיאות ארצות-הברית, ג'ון מקיין (צילום: אוריאל סיני)
השבוע שוב התלקחה המחלוקת, הפעם סביב ידיעה שפירסם ה"טיימס" על חברה בבעלותו של ראש המטה של מקיין, ריק דייוויס, שקיבלה עד לאחרונה תשלום חודשי של 15 אלף דולר מחברת המשכנתאות פרדי מאק, שהולאמה על-ידי הממשל בחודש שעבר לאחר שהתמוטטה. בידיעה נטען כי הכסף הועבר לחברה בעיקר בגלל קשריו ההדוקים של דייוויס עם המועמד לנשיאות. מבחינת מקיין זהו פרסום מביך במיוחד, שכן אחד הדגלים המרכזיים שלו הוא מלחמה בלוביסטים ובכל מי שמשחיתים את השיטה האמריקאית למען בעלי אינטרסים כלכליים.
במתקפת נגד חסרת תקדים בחריפותה אמר יועצו של מקיין, סטיב שמידט, בשיחת ועידה עם עיתונאים: "בלי קשר למה שהיה בעבר, ה'ניו-יורק טיימס' היום אינו ארגון עיתונאי משום בחינה. זהו ארגון תמיכה באובמה, שתוקף מדי יום את מקיין ואת פיילין, ונוהג בסלחנות באובמה". על-פי שמידט, ה"טיימס" מצוי "150 אחוז במחנהו של אובמה", ועל הציבור האמריקאי לדעת שמידע שמתפרסם ב"טיימס" נכתב מתוך נקודת מבט זו. ביל קלר, עורכו הראשי של העיתון, הגיב על ההתקפה באומרו כי ה"טיימס" ימשיך לסקר את שני המועמדים "בצורה הוגנת, מלאה ואגרסיבית".
ג'ק שאפר, בעל טור התקשורת באתר סלייט, כתב השבוע כי אין ספק שהתקשורת האמריקאית אכן מעריצה את אובמה ומתמכרת לסיפור שלו, מאוהבת בדרך שבה הוא מדבר ובתחושה שהוא מעורר בקרב העיתונאים. אבל, לדבריו, בדיוק ממערכת יחסים כזו, מעריצה ומחבקת, נהנה ג'ון מקיין בפריימריז הרפובליקאיים בשנת 2000. העיתונים אהבו אז את הלא-פוליטיקאי שדיבר בחופשיות, ירה לכל הכיוונים, ענה לכל שאלה.
יחסי חיבה כאלה אינם יכולים להתקיים לאורך זמן, כתב שאפר, וככל שהמועמד הטרי צובר על גבו מטען וושינגטוני ונראה כפוליטיקאי מהשורה – העיתונות מתחילה להתייחס אליו אחרת. בינתיים יש כבר סימנים ראשונים לכך שגם כלפי אובמה מתחילה הרוח להשתנות, וכמה בעלי בלוגים פוליטיים בולטים מציגים סימני שאלה לגבי יכולתו לספק מענה רציני לבעיותיה הכלכליות של אמריקה. האם העיתונות האמריקאית מתחילה לקלף את אפוד המגן מהאתרוג של בחירות 2008?