עמי אורטיז, הנער שנפצע ממטען ממולכד שהניח בפתח ביתו יעקב טייטל (צילום: מרים אלסטר)

הרוצח טייטל

ביטול צו איסור הפרסום הסיר סוף-סוף את הרסן, והעיתונאים שופכים את כל מה שצברו במשך שבועות ההמתנה, מאז שנודע להם על מעצרו של יעקב (ג'ק) טייטל בחשד לביצוע פשעי שנאה ועד אתמול בשעה שש בערב. היבול: 10 עמודים ב"מעריב", 11 ב"ידיעות אחרונות", 5 ב"ישראל היום". "הארץ" לוקח את הקופה עם 7 עמודים (כפולים).

הכותרות: "יהודי חשוד שבמשך 12 שנים ביצע פעולות טרור, בהן רצח שני פלסטינים ופיגוע בבית פרופ' שטרנהל" ("הארץ"), "פשעים של שנאה" ("ישראל היום"); "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הולכים על "מחבל יהודי".

שורת הפשעים שטייטל חשוד בהם: רצח נהג מונית פלסטיני בירושלים, רצח פלסטיני ליד כרמל, דקירת ערבי בירושלים (1997), הנחת מוקשים באבו-גוש (2001), הנחת מטען בבית משפחה פלסטינית בסינג'יל (2003), הנחת מיץ מורעל בכפר פלסטיני (2004), נסיון הצתה של מנזר בית-ג'מאל (2005), הנחת מטען חבלה בתחנת המשטרה בעלי (2006), הנחת שני מטעני חבלה ליד רכבי משטרה, מטען חבלה ליד מנזר בית-ג'מאל שבעטיו נפצע פלסטיני (2007), שליחת מטען חבלה למשפחה של יהודים משיחיים באריאל, שבעטיה נפצע קשה נער בן 15 (2008), והנחת מטען חבלה ליד ביתו של פרופ' זאב שטרנהל (2008).

מלמעלה למטה: פרופ' זאב שטרנהל במסיבת עיתונאים בביתו, אתמול. מרדכי ואלישבע טייטל, הוריו של הרוצח, אתמול בבית-המשפט; הרוצח יעקב טייטל (צילומים: מרים אלסטר, פלאש 90)

הרוצח הוא יהודי דתי, תושב התנחלות, שמניעיו דתיים-פוליטיים. האם התקשורת מטילה את האחריות לפשעים על ציבור שלם? "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" נמנעים מלעשות זאת. "הארץ" נותן לאחד מכותביו להשתעשע ברעיון.

כותרת טורו של נחום ברנע ב"ידיעות" היא "בדידות מזהירה" ("יעקב טייטל היה ככל הנראה מפגע בודד"). בפתח הדיווח המרכזי על המעצר נכתב כי טייטל היה לא רק בודד, אלא גם מתבודד, קביעה שחוזרת גם בהמשך. מובא גם ציטוט של גיסו, אף הוא תושב שבות-רחל, המכריז כי ינתק איתו כל קשר. בעמוד הבא נמסר מפי חוקרי המשטרה כי אין ראיות לכך שאשתו ידעה על מעשיו. עמוד שלם מוקדש לסיקור התגובות בשבות-רחל, יישובו של טייטל, ולהתנערות הגורפת של התושבים מהרוצח (הלוגו: "הלם בהתנחלות"). בעמוד מודפס טור של יועז הנדל תחת הכותרת: "לא אחד משלנו". "תופעת הגננות הפוליטית בישראל, שבאה לידי ביטוי בוויכוח הנדוש אם מדובר בעשבים שוטים או בחלקות חולות [...יוצרת] לקבוצה שלמה זהות גורל מלאכותית עם אנשים שאין להם כל רצון להזדהות איתם".

אחד מששת המאמרים שזוכים להפניה על שער "הארץ" הוא של גדעון לוי, תחת הכותרת "לא עשב שוטה". "צריך לקצוף על עדת המתנחלים כולה", כותב לוי. עם זאת מאמר המערכת, ומאמרים אחרים כמו אלו של עמוס הראל וקרני אלדד, מדגישים כי טייטל הוא מטורף שלא ניתן לשייך אותו למגזר מסוים או להאשים את מנהיגי אותו מגזר בהסתתו למעשיו.

עניינים נוספים: פרשת טייטל מניבה ב"ידיעות אחרונות" (אלכס פישמן) וב"מעריב" (עפר שלח) ביקורת חריפה על המשטרה והשב"כ, ובמיוחד על המחלקה היהודית שלו, שנכשלו במניעת מעשיו של טייטל, או בסיכולם במהלך תריסר השנים שבהן פעל. האם טייטל הוא הרוצח מהבר-נוער? הוא הודה במעשה, אולם החוקרים סבורים שזו הודאת שווא, וכי הוא מגונן על רוצח אחר. האם ראוי לעצור אדם למשך 18 יום בלי להתיר לו לפגוש עורך-דין? עו"ד עדי קידר, פרקליטו של טייטל, סבור שלא. "זו פגיעה גסה ובוטה בזכויותיו של החשוד כאדם במדינה דמוקרטית", הוא אומר, ומוסיף: "האיש הזה הודה ברצח במועדון בר-נוער, רצח שלא היה קשור אליו. זה מלמד שצריך לבחון טוב-טוב ובזהירות רבה את כל ההודאות שלו ולבדוק מה נכון ומה לא נכון ובאיזו דרך הן נלקחו ממנו".

גם על עיכוב במשכנתה תעשו לי הסדר חוב?

"למי הסדר החוב שהושג טוב יותר: ללבייב או לציבור?", שואלת כותרת על שער "ממון". גדעון עשת חד-משמעי: "הציבור מיוצג בעניין הזה בידי [...] מנהלי קופות הגמל, הפנסיה והביטוח. המנהלים האלה, שהגיעו להסכמה בסוף השבוע, מראים תחשיבים כלכליים ולפיהם הציבור לא נפגע. הם מטעים אותנו".

בטור ב"עסקים" כותב יהודה שרוני כי מזלם של המוסדיים שבעל החוב שמולם היה לב לבייב, אחרת "היו מקבלים הרבה פחות". שרוני טופח על שכמו של לבייב, ש"אמנם שגה קשות, לקח סיכונים מיותרים ושילם ביוקר, אבל צריך לזכור שכאשר אפריקה שיגשגה, הוא לא קיבל בונוסים או משכורות מנופחות". כנראה שאת הארמון בלונדון הוא קנה במשכנתה. שרוני גוער במבקרים: "כשנכשל [לבייב], בין השאר בגלל המשבר העולמי והפאניקה שפרצה, היו שהטיפו לו מוסר ודרשו לנשלו. המסקנה בלתי נמנעת: לבעלי השליטה בחברות ציבוריות לא מומלץ לקחת סיכונים. איש לא יריע להם כשיהיו למעלה, אך ברגע שייפלו, ידרכו עליהם וירקדו סביב קברם". הטור הזה מנותק לגמרי מהמציאות, עד שלא ברור איזה אינטרס בדיוק היה בכתיבתו: המשבר העולמי לא היה מכת טבע, אלא אסון שנגרם בין השאר בגלל התנהלות עסקית כמו זו של לבייב; מדוע הפחתת יצר ההימורים והסיכונים של בעלי חברות ציבוריות היא דבר רע? איש לא יריע להם? כנראה ששרוני לא קורא עיתונים. מחיאות הכפיים שליוו את עלייתו של לבייב לצמרת מדורי הרכילות היו יכולות לפרנס כמה וכמה כרכים של משלי זן.

ויש גם עיתונאים מהזן הישן, הממלכתי, הסבורים שכולם הרוויחו: "לבייב ניצח, ורמוס עמד במבחן", היא כותרת המאמר של עירן פאר ב"גלובס". מעניין, אותן מסקנות בדיוק היו גם ללבייב ולוורמוס. אבל אם מתעלמים מהדמיון המטריד בין הודעותיהם של המסוקרים לדעותיו של המסקר, הרי שלפאר יש מה לומר: הדיון על אודות "תספורת" (כלומר, האם נגרם הפסד למשקיעים), הוא כותב, אינו יכול להיות מוכרע לפני שיעבור זמן ויתגלה הערך של המניות שקיבלו כעת המשקיעים המוסדיים. זה נכון, אבל גם מוטעה לגמרי: מי שהשקיע באג"ח היה מעוניין בהשקעה סולידית, ובחר שלא להשקיע במניות שהסיכון בהן גבוה. כעת "הכריח" לבייב את המשקיעים באג"ח להמיר את השקעותיהם למניות. האם ייתכן שירוויחו מכך? ייתכן. ייתכן גם שיפסידו בגדול. ה"תספורת" כבר כאן: בהחלת אלמנט הסיכון על המשקיעים שחשבו שהם סולידיים.

"מאחרי גבו של לבייב מציצים חייבים אחרים, חלקם טייקונים ידועים", כותב פאר. "כולם המתינו לראות מה יעלה בגורלו של לבייב, ואחרי שהוא הצליח להישאר בעל השליטה למרות שהוצמד עם הגב אל הקיר על-ידי חוב ענק, נפתחה הדלת להסדרים נוספים. התקדים נקבע, וכל מי שמתקשה לשרת את האג"ח שהנפיק, ינסה להגיע להסדר. את השליטה בחברה שלו כנראה לא יאבד". אם אכן כך, הרי שהקמפיין של "דה-מרקר", שלפיו בעלי הון יצטרכו לשלם בחברות שלהם על הפסדים שגרמו לאותן חברות, כשל.

"בוודאי", כותב עשת בתשובה לשאלה אם הציבור נפגע מהסדר החוב. "גם אם ההסכם יעבוד ב-100%, ובזה יש ספק, הציבור נפגע בשניים: פרעון החובות נדחה, וזה הנזק הקטן. הנזק הגדול הוא בכך שכל אלה שטעו, שגו, ניפחו וביזבזו נשארים בתפקידם וימשיכו לעשות את השגיאות. נוצרת כאן הסכמה לפיה אף אחד מהאחראים לא נותן דין וחשבון על חטאיו. לא לבייב, שנשאר בשליטה אחרי שהשקיע כספי ציבור בבורות הנדל"ן של רוסיה וניו-יורק, ולא כל חכמי ההשקעות הישראלים שנתנו לו מכספי ציבור. זה תקדים רע מאוד". וסבא שלי היה אומר: אם להיות חייב, עדיף שזה יהיה במיליונים.

עובדי קבלן, עובדים זרים

בעוד עיתוני הכלכלה עוסקים בוויסקי של ברונפמן ובפיצה של ורמוס, מתפרסם היום על שער "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" תחקיר של יונתן בן-אפרת על עובדי קבלן: "הם מרוויחים 2,000 שקל בחודש, מפוטרים מדי תשעה חודשים, נטולי כל זכויות. תכירו את העובדים השחורים של רשות העתיקות, המועסקים דרך חברת כוח האדם בריק". כתבת השער הזו היא תזכורת למה שעיתונות כלכלית אמיתית היתה יכולה להיות: כזו המתמקדת באלה שעושים את הכלכלה, בעובדים. עיתונות שעוסקת בתנאי עבודה, בזכויות עובדים, בחלוקת נטל המס. במקום זאת יש לנו עיתונות המיועדת למהמרים בבורסה ולחובבי רכילות עסקית.

היום, למשל, מה שמעסיק את העיתונים הכלכליים הוא המאבק בין בעלי השליטה בבנק דיסקונט, משפחת ברונפמן ובראשה אדגר ברונפמן, ליו"ר הבנק שלמה זוהר. במלים אחרות: מריבה בין מיליארדר אחד למיליונר אחר על הזכות לגבות מהציבור עמלות מופרזות וריבית מופקעת, ריב שבסופו יתמנה, אולי, מיליונר אחר לגובה התורן.

באותו מוסף מתפרסם במדור המכתבים למערכת מכתבו של נתי ברידנר מבת-ים. "מספר העובדים הזרים במדינת ישראל הינו כ-300 אלף [...] הבעיה היא שאין ישראלים רבים המוכנים לעסוק בעבודות שעושים העובדים הזרים: טיפול בקשישים, ניקוי חדרי מדרגות וכו', ואי-אפשר להתעלם מנחיצותם. על מדינת ישראל להבין כי אמנם רצינו עובדים, אך קיבלנו בני-אדם, ויש להעניק להם יחס אנושי ולא משפיל". סוגיית הגירוש, וביתר תוקף סוגיית גירוש הילדים, העלתה לכותרות את נושא העובדים הזרים, שברגיל נחשב ל"לא סקסי" בעליל ונדחק לשוליים, אם בכלל. המקטרגים אומרים כי מדובר לכן בדיון אמוציונלי, שפונה לבטן וללב, מהסוג שמעורר אנשים לכתוב מכתבים למערכת. בסך-הכל מדובר במחיר זעום תמורת הזכות לכתוב ולקרוא פרצי אנושיות כנה.

דו"ח השכר, עוד על

"כוונתו ההתחלתית של הממונה על השכר היתה לחשוף ולהעמיד לדין מינהלתי תאגידים ויחידים שקיבלו תוספות שכר מעבר למה שנקבע בהוראות האוצר", כותב סבר פלוצקר בטור הפותח את מוסף "ממון". "אלא שעם השנים תפס האוצר שאיסוף החומרים לקראת פרסום הדו"ח מזמן לו הזדמנות פז לייצר כתב אישום צעקני וכוללני נגד העובדים במגזר הציבורי.

"הדו"ח הפך בהדרגה לחגיגה של מציצנות ממוסדת לתלושי המשכורת של כמה מאות מקבלי שכר גבוה המועסקים על-ידי תאגידים הכפופים לממונה על השכר באוצר. מתוכם זוכים להבלטה מיוחדת מקרים בודדים של שכר יוצא דופן. בכך עושה הדו"ח עוול עצום למאות אלפי העובדים בשירות המדינה. הוא מציג אותם כפרזיטים המשמינים על חשבון משלמי המסים [...] הדו"ח מטיל דופי ביושרם של פקידים מסורים, רופאים במשמרות, טכנאים היוצאים בכל מזג אוויר לתיקוני רשת, גובי מסים ומוכסים הנאבקים בהשתמטויות ובהברחות – והרשימה ארוכה מאוד".

דברים נכוחים, שאפשר היה לכתוב שוב ורק להחליף את המלה "דו"ח" ב"ידיעות אחרונות", העיתון שפלוצקר כותב בו. עיתון שאופי הטיפול שלו בדו"ח השכר כלל כותרת ראשית בנוסח "מהכיס שלנו", רשימה של "50 בעלי השכר הגבוה ביותר" במוסף שפלוצקר כותב בו, ובאופן כללי טיפול סנסציוני, צעקני ומכליל. בקיצור: את חגיגת המציצנות אירגן משרד האוצר, "ידיעות אחרונות", והעיתונים האחרים, הביאו את האלכוהול.

זה רק ספורט?

"האם סימני ההתפכחות יבואו לידי ביטוי בהחלמה של מוספי הספורט מעיתונות יחסי-ציבור ודיווחי תוצאות לעיתונות חושפת ולוחמת, או שמדובר בגחמת חרטה זמנית, שסופה לדעוך ולפנות מקום להרגלים הישנים", תהה כאן אתמול שלמה מן על אופי השינוי שחל בעיתונות הספורט בעקבות פרשת מוני פנאן. ובכן, יבול היום: על שער "מעריב" כותרת ברצועה התחתונה: "יעקב שני, מהמשקיעים ב'בנק מוני', יפנה היום למשטרה: פנאן היה נתון לאיומים, אין מנוס מחקירה פלילית לגילוי סיבות המוות". ב"ישראל היום" מקדיש אבי סגל את טורו לעניין הזה בדיוק: "האם גם לכם יש הרגשה שהפרשה מתחילה לפנות את מקומה לפרשה הבאה? האם גם אתם מרגישים שהבום הגדול מאחורינו?". ב"ידיעות אחרונות" נדרשו שני כתבים כדי לחבר ידיעה שכותרתה "רבנים בחב"ד טוענים: ג'יימי אגייאר לא עברה גיור כהלכה". אף מלה על מכבי תל-אביב, בנקים אפורים ועולם תחתון.

ענייני תקשורת

"כמעט בלי שהרגשנו נמחק ענף שלם ממפת ההשקעות הזרות בישראל: ענף התקשורת", כותב הדר חורש ב"עסקים". חורש מסביר מה הביא מלכתחילה את המשקיעים הזרים לענף התקשורת הישראלי: הפרטת השוק ושכלול התחרות בו. חורש אינו עושה את הצעד הבא ולא כותב מדוע, אם כן, נעלמו המשקיעים: כשלון הרגולציה ומסמוס התחרות. אולי מפני שזה הנושא האהוב, לאחרונה, על עורך המוסף המתחרה, גיא רולניק.

עוד ב"עסקים": שמואל מיטלמן מדווח כי "טלעד עתרה לבג"ץ בבקשה להורות למועצת הרשות השנייה לפעול לפרסום מיידי של מכרז לבחירת זכיין חדש שישדר בערוץ 10 החל מ-28 בינואר הקרוב, במקום ישראל 10, שמועד פקיעת זכיונה חל יום קודם לכן".

היום ייערך בדימונה "כנס דימונה לתקשורת". הזרקורים יופנו במיוחד אל אורח הכנס, דונלד ביסטרום, העיתונאי השבדי שהתפרסם כאן כשישראל בחרה לעשות רעש עקב כתבת השטנה שכתב, ושהודפסה בעמודיו הפנימיים של צהובון שבדי נפוץ. מתי גולן מתייחס לכך ב"גלובס", במאמר רצוף אי-דיוקים (ביסטרום אינו "פקיד עיתונות", והקריירה שלו משמעותית יותר מהתיאור המלעיג של גולן; ביסטרום לא כתב ש"אנחנו סוחרים באברי פלסטינים". היום הוא גם אומר ל"הארץ": "חיילי צה"ל לא קצרו איברים, מאמרי פורש שלא כהלכה"), וכותב: "ההזמנה היחידה הראויה לעיתונאי כזה היא לבית-המשפט, כדי להשיב שם על תביעת דיבה". הדיון הזה מצטרף לדיון שנערך לאחרונה באנגליה, סביב התארחותו של ניק גריפין, מנהיג ימין קיצוני, בתוכנית טלוויזיה של ה-BBC.

במוסף "המגזין" מראיין יונתן אסתרקין את השחקן שי קדימי, המגלם דמות של ניצולת שואה בת 80 בהצגת יחיד שגם כתב וביים. קדימי שיחק גם בטלנובלה "האלופה" דמות של אשה ("גבר בלבוש אשה", מאחר שאיני מצוי בנבכי העלילה, לא הבנתי במה מדובר). "במקרה של 'האלופה'", כותב אסתרקין, "קדימי חושב שהממסד פיספס לגמרי את ההזדמנות לעשות צעד גדול בכיוון של נורמליזציה. 'מצד אחד אמנם כתבו את הדמות, ואני עומד מאחורי כל פריים שצילמתי שם', הוא אומר, 'אבל מצד שני, כשאתה רואה את שאר הסדרה וכל מלה שנייה של יהודה לוי זאת קללה כמו 'הומו' או 'קוקסינל', אתה מבין שהם בעצם לא עשו כלום, וזה חבל'".