איור: בתיה קולטון
"שחררו את דניאל ויינטראוב!", זעקו הפקסים והאימיילים שהגיעו בצרורות בסוף ספטמבר לשולחנו של טוני מרקאנו, האומבודסמן של העיתון "סקרמנטו בי" בקליפורניה. ככל שחלפו הימים, כך החריף טון המסרים. "איך יכולתם לעשות דבר כזה, פחדנים!", נכתב בהם, "בושה וחרפה".
לא, ויינטראוב לא הוחזק כבן ערובה בידי העורכים, אבל חלק מקוראיו הנאמנים של העיתונאי מקליפורניה טענו בתוקף כי המערכת פגעה אנושות בחרותו, ונגסה אגב כך ברוח האינטרנט. ויינטראוב הוא בעל טור בעיתון, המפרסם מזה זמן באתר האינטרנט של העיתון גם בלוג בשם "בתוככי קליפורניה", שנחשב כעדות ה"ניו-יורק טיימס" קריאת חובה לכל מי שבאמת התעניין במהלך הבחירות המיוחדות שהעלו את ארנולד שוורצנגר לכס המושל.
הבלוג, או בשמו המלא weblog, הוא אחד התוצרים המובהקים של האינטרנט, מעין יומן אישי, שהכותב מבקש לשתף בו את כל העולם, המתעדכן בקביעות ומאפשר לבעליו להגג על כל נושא שבעולם, לצרף קישוריות ולהגיב עליהן, בתקווה שמישהו יגלוש ויישבה בקסמי היומן, ואף יגיב על תכניו.
בחלוף כמה שנים, כאשר מתוך מאות אלפי הבלוגרים מתוך קצווי תבל צצו גם כותבים איכותיים ושנונים, החליטו גם אתרי אינטרנט של ארגוני תקשורת להתחבר לתופעה. חלק מהעיתונים המקוונים החלו מפרסמים בלוגים בעלי עניין של אנשים שלא היה להם כל קשר קודם לעיתונות, ואחרים הניחו לכתבים קבועים שלהם לפרסם גם בלוגים, המאופיינים בכתיבה אישית, משוחררת מכללי הניסוח העיתונאי השגרתי. בעיני רבים, הבלוגים הם גם הביטוי העכשווי למה שהיתה "העיתונות האלטרנטיבית" שהגיחה בשנות השישים הסוערות כניסיון לשמש תחליף לתקשורת הממוסדת.
הסערה ב"סקרמנטו בי" פרצה לאחר שהתברר כי מערכת אתר האינטרנט של העיתון העזה להעביר גם את הבלוג של ויינטראוב לעיונו של עורך בטרם הצגתו באתר, ממש כמו כל טקסט אחר המתפרסם שם. אם לשפוט לפי התגובות שהגיעו לשולחנו של מרקאנו, רבים ראו בכך חילול קודש; העיתונות הממוסדת הניפה את גרזן הצנזורה, ופגעה בציפור נפשו של הבלוג – החופש המוחלט שהוא מעניק לכותבים להציג את רעיונותיהם.
ויינטראוב עצמו, כפי שצוטט במדורו של מרקאנו, היה שותף לביקורת, וטען כי יש להתייחס לכותבי בלוגים בדיוק כמו לפרשנים ברדיו ובטלוויזיה, שאיש אינו עורך את תוכן דבריהם לפני השידור. אין כל סיבה שבלוגרים הקשורים בעיתונים לא יפעלו אותו דגם, קובע ויינטראוב ומסביר: "וובלוג איננו זהה לטור מודפס, אלא הוא מקבץ של תגובות מהירות, כמעט מהשרוול, לאירועים המתרחשים, לצד התייחסות של הכותב. התגובות הללו עשויות להשתנות לאחר זמן, כאשר מתבררות עוד עובדות. חלק מההתייחסויות עשויות להיות מחפירות, אבל הקוראים יודעים זאת, זה האופי של החיה הזאת".
ובכלל, טוען ויינטראוב, אנשי עיתונות שמרנים חייבים להבין שהמוצר המקוון איננו רק גרסה אלקטרונית של המוצר המודפס. "מדובר במדיום שונה לחלוטין, דומה יותר לרדיו ולטלוויזיה, מאשר לעיתון", כתב.
הוויכוח על הבלוגים הוא אחד הנושאים הלוהטים היום בעולם עיתונות האינטרנט. הוא מתחבר לסוגיה המלווה את העיתונות המקוונת כבר עשור: האם מדובר רק בטכנולוגיה אחרת להעברת המידע, או במדיום בעל אישיות ואופי שונים. אחת השאלות המרכזיות: האם העיתונות המקוונת מקריבה את האמינות על מזבח המיידיות, והאם החיפזון לספק "מידע ראשוני" בזמן אמת מצדיק להשליך מבעד לחלון את העקרונות המקצועיים של בדיקה ואימות בידי הכתבים, ואחר-כך בקרה מקצועית בידי עורכים, המפעילים את שיקול דעתם כשוערים הפוסקים מה ראוי לפרסום ומה יושלך לפח המערכת.
סוגיית הבלוגים ושילובם בעיתונות המקוונת משתלב היטב בדיונים שנערכו השנה בארצות-הברית ובאירופה במלאות עשר שנים לאתרי העיתונות הראשונים ברשת. האם העיתונות המקוונת מצליחה, באמצעות הבלוגים ובדרכים אחרות, לפתח סגנון כתיבה שונה ומקורי, אחר מזה של העיתונות המודפסת?
יש מי שמשוכנעים שמדובר בעיתונות מסוג אחר לחלוטין. אחרים, כמו האוורד וויט, שהיה אחראי על אתר האינטרנט של ה"שיקגו טריביון", נשמע נחרץ בדעתו נגד הגישה הזו: "אין דבר כזה סגנון חדש של סיפור סיפורים און-ליין, וכל יתר השטויות. זה לא עובד. ניסינו את זה. אף אחד לא מעוניין לראות את זה, ומפרסמים אינם מעוניינים לפרסם שם... היינו עסוקים בכל השטויות האלה, של להמציא סגנון כתיבה שאינו ליניארי וכדומה – ובסוף נשארנו ביד עם משהו שלא לגמרי עובד...".
ההיסטוריה של העיתונות באינטרנט מתאפיינת בעיקר בחיפוש דרך, שינויים וטלטלות. שום-דבר אינו קבוע, קצב החידושים עולה על כל מה שידעה העיתונות המודפסת בחצי המאה האחרונה. ב-1993 עוד בטרם הכירו מרבית צרכני התקשורת בעולם את המושג "אינטרנט", החלו כמה עיתונים להעביר את תוכן הכתבות והידיעות שלהם באמצעות ספקי אינטרנט. כחלוצי עיתוני האינטרנט נחשבים ה"שיקגו טריביון" וה"מרקורי סנטר", בלב עמק הסיליקון בקליפורניה, שהעביר החל מה-10 במאי 1993 תכנים מערכתיים ומודעות של ה"סאן חוזה מרקורי ניוז" למשתמשים באמצעות "אמריקה און-ליין". ב-1994 כבר היה לעיתון אתר מלא, ובעקבותיו באו מאות ואלפי עיתונים בעולם.
האירוע הדרמטי הראשון בדברי ימי העיתונות המקוונת קשור לפרשת יחסיו של הנשיא ביל קלינטון עם מוניקה לוינסקי, שה"ניוזוויק" היסס תחילה לפרסמה, והותיר את הסקופ בינואר 1998 למאט דראדג', בעל אתר אינטרנט חדשותי שולי למדי. הפרסום של דראדג' אילץ גם עיתונים סולידיים כמו ה"ניו-יורק טיימס" לעטר את עמודיהם הראשונים בדיווחים על כתמי זרע נשיאותי ומין אוראלי.
שיאי הגלישה באינטרנט עד לאותה עת נשברו ביום שבו פירסם החוקר המיוחד, קנת סטאר, את הדו"ח שלו על הפרשה. זה היה אחד המקרים הבודדים שבהם התממש חזונם של חלוצי העיתונות המקוונת – להגיש לקוראים לא רק תמצית עיתונאית, אלא גם הפניה ישירה למסמכים המלאים. התברר שאין קופצים רבים לקישורית לנוסח המלא של תקציב המדינה, אבל את המידע העסיסי על מה שהתרחש על הספות בחדר הסגלגל ומתחת לשולחן הנשיאותי - כל העולם רצה לבלוע. וכך נרשם אירוע היסטורי: זה היה היום שבו הרייטינג של אתרי האינטרנט עלה על זה של הטלוויזיה.
מעמדה של העיתונות המקוונת כאמצעי תקשורת מרכזי התבסס עוד יותר ב-11 בספטמבר, בדקות ובשעות שלאחר הפיגועים במגדלי התאומים ובפנטגון. האתרים הפופולריים ביותר באותו יום היו של ארגוני חדשות מבוססים. באתר האינטרנט של סי.אן.אן היה מספר הגולשים גדול פי עשרה מאשר בימים רגילים.
אך גם בחלוף עשר שנים, אחרי השינויים והטלטלות בקונספציה, בעיצוב, במיקוד התכנים באתרים העיתונאיים – של עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה וגם מערכות עיתונאיות שהוקמו במיוחד עבור האינטרנט, כולל מגזינים – עדיין נותרה תעלומה אחת גדולה ללא פתרון: המודל העסקי שיממן את חוויית הגלישה.
"תרבות החינם" של האינטרנט, המאפשרת דהירה חופשית על פני אוטוסטרדת המידע, רמסה כמעט כל מי שניסה להפוך אותה לכביש אגרה. ה"ניו-יורק טיימס", למשל, גבה בין 1996 ל-1998 35 דולר לחודש כתשלום עבור כניסה לאתר שלו, אך הצליח לגייס רק כ-5,000 מנויים. "נאלצנו לוותר על התשלום, כי הבנו שאם המתחרים שלנו כדוגמת ה"וושינגטון פוסט.קום" לא יגבו כסף גם הם, לא נוכל להגיע אל מספר הקוראים ששאפנו אליו", סיפר לאחרונה ברנרד גבירצמן, מי שהיה עורך האתר של ה"טיימס" מאז 1995 ועד השנה שעברה, ברב-שיח שנערך לרגל עשור לעיתונות המקוונת.
גבירצמן סבור כי עכשיו הגיע הזמן לגבות כסף, כדי להבטיח בסיס כלכלי להמשך התפתחות האתרים. ה"וול- סטריט ג'ורנל" הוא בין העיתונים הגדולים היחידים שהצליחו לסגור את האתר שלהם בפני גולשי חינם, והוא גובה בהצלחה דמי מנוי מ-671 אלף מנויים ברחבי העולם.
מצוקת יתר אתרי העיתונות נובעת בעיקר מכך שגם בחלוף עשר שנים, עולם הפרסום טרם אימץ את האינטרנט – ובעיקר את העיתונות המקוונת – כמדיום יעיל. למרות גידול שנתי קבוע בהוצאה לפרסום באינטרנט, מדובר עדיין בטפטוף דקיק, שאין בו כדי לפרנס את ההוצאה הגדולה. באתר המצליח של ה"גרדיאן" הבריטי הושקעו בשנים האחרונות, על-פי הערכה, בין 24 ל-32 מיליון דולר, אבל גם שם – כמו במרבית אתרי העיתונות המקוונת – הדרך עוד ארוכה לכיסוי הפסדים. מגזין האינטרנט "סלון", הנחשב למוצר עיתונאי מרשים באיכותו, דיווח באוגוסט על ירידה בהכנסות מפרסום ברבעון השני של שנה זו בהשוואה לרבעון המקביל ב-2002, מחצי מיליון דולר ל-400 אלף דולר. ההכנסות ממינויים עלו באותה תקופה מ-400 אלף דולר ל-600 אלף דולר – ובשני המקרים מדובר בהכנסות שאין בהן כדי לכסות את הוצאות תפעולו של המגזין.
בבריטניה החלו לפני חודשים אחדים מרבית העיתונים לגבות כסף בעבור קריאת חלק מן הכתבות והמאמרים באתרי האינטרנט שלהם, בריטי המבקש, למשל, לקרוא את הרטוריקה האנטי-ישראלית החריפה של רוברט פיסק ב"אינדיפנדנט" נאלץ לשלם, כמו גם בעבור כותבים אחרים בעלי שם. ההחלטה לגבות תשלום עוררה תגובות נזעמות מצד קוראים רבים, שאחד מהם טען כי מדובר ב"בגידה נוראה בקוראים, במיוחד אנשים ברחבי העולם הנאבקים לצדק חברתי, ונזקקים למידע מהימן".
מבחינת העיתונים, הצורך בגביית תשלום הוא חיוני. "פשוט נמאס לנו לתת חינם את החדשות", אמר שון היגינס, מנהל השיווק של "ספוקסמן ריביו", עיתון ממדינת וושינגטון בארצות-הברית, "איננו יכולים להרשות לעצמנו טרמפיסטים על השירות שלנו, אחרת נאלץ לפטר את העובדים".
וכך שוב מנסים עכשיו עיתונים רבים מודל עסקי חדש: הם מצמצמים את אתרי האינטרנט החופשיים,עתירי המידע, ומתמקדים בהפצת מהדורה דיגיטלית של העיתון – תמורת תשלום.מדובר בדרך-כלל בהעברת עמודי העיתון במתכונת PDF של אדובי, המאפשרת לדפדף בעיתון, להגדיל כתבות ותצלומים על-פי הצורך ולחפש מלים ומושגים בטקסט. במקביל, מציעים עיתונים שירות המשגר אימייל לקורא כל אימת שהעיתון מפרסם ידיעה הנוגעת לנושא שבו הוא מתעניין. המחיר: 20 דולר לשנה, וה"ניו-יורק טיימס" מדווח שיש לו כבר כ-20 אלף מנויים לשירות זה.
אבל גם כך ספק אם נתגלה האור שבקצה המנהרה החשוכה של השקעות אינסופיות באתרי העיתונות באינטרנט. כעדותה של אמילי בל, העורכת הראשית של האתר המצליח של העיתון הבריטי "גרדיאן" – עם 7.5 מיליון משתמשים שונים מדי חודש, כולל שני מיליון מחוץ לבריטניה – שאמרה לאחרונה בראיון ל"אונליין ג'ורנליזם ריביו": "לעולם אינך יודע מהיכן יצוץ המתחרה הבא שלך, ואיזו טכנולוגיה חדשה תופיע פתאום. הכל משתנה במהירות רבה כל כך".
גיליון 47, נובמבר 2003