איור: בתיה קולטון

בראשית שנות התשעים החליטו הקיסר היפני ורעייתו כי הגיעה העת למצוא שידוך הולם לבנם, יורש העצר נארוהיטו, שהיה אז כבר בן 32, ושליחים מטעם הארמון נתבקשו לאתר כלה ראויה. בבריטניה היו העיתונים נוגסים בתאווה בכל פרט ממסע החיפושים אחרי הנסיכה המיועדת, עם תצלומים של המועמדות, בבגדי ים או בלעדיהם, וגם במדינות אחרות ודאי היתה הידיעה על כך מגיעה לעיתונים ולטלוויזיה. אך לא ביפן. שם חלפה כמעט שנה עד שהסוד יצא לאור.

לא רק בגלל אופיה השמרני והמאופק של התקשורת הממוסדת ביפן נגנז המידע על החיפושים במשך זמן רב כל-כך; היתה זו גם תוצאה של בקשה מפורשת של אנשי הארמון הקיסרי. "מועדון כתבי הארמון" - תא הכתבים המסקרים את פעילותו של הקיסר ומשפחתו - נענה בחפץ לב לבקשה, וחבריו לא הזכירו את העניין בדיווחיהם. בקשה כזו היא עניין שבשגרה גם במקומות אחרים בעולם. אבל ביפן הסיכוי שהיא תיענה תמיד גדול יותר.

לא רק בארמון הקיסר בטוקיו פועל "מועדון כתבים" כזה: על-פי הערכות שונות, יש ברחבי יפן יותר מאלף התארגנויות כאלה - תאי כתבים המואמנים למשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות כלכליות גדולות וגופים אחרים. כל מועדון כזה (קיישה ביפנית) פועל תוך שיתוף פעולה הדוק בין הארגון ובין הכתבים. הגוף המסוקר מעמיד לרשות הכתבים חדרים לעבודתם, מזמן אותם למסיבות עיתונאים ולתדרוכים שוטפים ומזרים להם מידע באופן שוטף. הכתבים גומלים להם בסיקור לא-נשכני, אדיב, לעתים מתמסר.

אלא שביפן, בניגוד למדינות רבות אחרות, חדרי העיתונות אינם פתוחים לכל מי שמייצג ארגון תקשורת. מדובר במועדון סגור, המקבל לשורותיו אך ורק נציגים של ארגוני תקשורת ממוסדים, החברים באיגוד המו"לים והעורכים היפני. מי שנותר בחוץ הם כתבים של שבועונים וירחונים, עיתונאים שהם פרינלסרים - ונציגים של העיתונות הזרה.

דייוויד באטס, מי שהיה ראש המשרד של סוכנות הידיעות הכלכלית בלומברג בטוקיו, היה בין הכתבים שסבלו יותר מאחרים משיטות העבודה היפניות הייחודיות. כשהגיע לסקר את הבורסה של טוקיו, אחת החשובות בעולם, גילה כי תעודת העיתונאי שברשותו איננה מאפשרת לו לקבל מידע כמו עמיתיו היפנים, חברי המועדון. ההודעות והדו"חות שמגישות חברות כלכליות נמסרו תחילה לכמאה החברים במועדון, ורק לאחר שהכתבים היפנים הספיקו להבזיק את המידע למערכותיהם, קיבלו אותם גם הכתבים הזרים. בעולם התחרותי של כלכלה ותקשורת, לאיחור כזה יש מחיר עצום.

"מדובר בקרטל של מידע", האשים באטס, "שיטה בלתי הוגנת לחלוטין". ב-1993 עשה באטס היסטוריה כשהתפרץ בכוח עם שניים מעמיתיו אל חדר העיתונות האקסקלוסיבי, בקומה השמינית של בניין הבורסה, ותבע לקבל לידיו את המידע בדיוק באותו זמן שהוא נמסר לכתבים יפנים. "תמתין במסדרון", הורו לו אנשי האבטחה, ודחפו אותו אל מחוץ לחדר.

חמש שנים אחר-כך התייצב באטס, בלי שהוזמן, באולם שבו נערכה מסיבת עיתונאים של ראש ממשלת יפן. "כמה שומרים עבי גוף עמדו סביבי, מתלבטים אם לשלוף אותי ממושבי", סיפר אחר-כך, אבל בסופו של דבר החליטו כנראה האחראים לא לעורר מהומה, ואיפשרו לו להאזין לשאלות ולתשובות.

אבל החוצפה של כתב סוכנות בלומברג פתחה רק סדק צר בשיטת מועדוני הכתבים. גם עשר שנים אחר-כך עדיין נאבקים כתבים זרים בשיטה היפנית. בשנים האחרונות הצטרפו למאבק גם ממשלות זרות וארגוני כתבים בינלאומיים. האיחוד האירופי פנה רשמית באוקטובר 2002 לממשלת יפן, ותבע להסיר את המכשולים בפני זרימה חופשית של מידע על-ידי ביטול שיטת המועדונים ומתן גישה מלאה לכל התדרוכים במשרדי הממשלה. מידע זמין ושוטף, הנמסר לארגוני תקשורת בינלאומיים באותה שעה בדיוק שהוא מועבר לאמצעי תקשורת יפניים, חיוני לקיומו של מסחר חופשי. העדרו של מידע כזה הוא מכשול בלתי הוגן לזרימת סחר ומידע. גם הארגון כתבים-ללא-גבולות מחה רשמית בפני היפנים.

בשנים האחרונות מתחיל הלחץ לתת את אותותיו, אבל בקצב אטי: כמה מועדונים החלו לקבל לשורותיהם כתבים זרים בודדים, בעיקר כמשקיפים, הרשאים להאזין, אבל לא להציג שאלות. לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ פתחו את חדרי העיתונות שלהם לזרים, ושם מותר להם גם לשאול, אבל רוב התאים האחרים נותרו סגורים כפי שהיו לפני עשרות שנים: מסגרת אקסקלוסיבית, שבה נרקמים יחסים הדוקים בין מקורות מידע לכתבים המוכנים לקבל עליהם שלל הנחיות ומגבלות.

הבעיה איננה נוגעת רק לכתבים זרים ולמקומה של יפן על רשת התקשורת הגלובלית. בראש ובראשונה זו בעיה פנימית: מועדוני הכתבים הם סמל למערכות היחסים האינטימיות בין כתבים למקורות רשמיים. מבקרי השיטה, מבית ומחוץ, טוענים כי מדובר בדרך שבה מנציח הממסד היפני הפוליטי והכלכלי את קיומה של עיתונות מאולפת, הניזונה באופן קבוצתי ומאורגן ממידע מבוקר ומסונן. ההחלטה מה לפרסם ומתי שמורה במועדונים הסגורים בעיקר למארחים - פוליטיקאים, פקידים ואנשי עסקים.

העיתונאי האוסטרלי סטיבן לון תיאר לפני שנים אחדות כיצד פועלת השיטה: כתבת פוליטית חרוצה, החברה באחד המועדונים, שמה ידיה על מידע בלעדי, מביך, הנוגע לפוליטיקאי בכיר. כאשר היא מתקשרת אליו לבקש תגובה, פונה הפוליטיקאי למועדון שחבריו מסקרים את המפלגה, ומבקש למסור להם את גרסתו המפורטת לפרשה, אך לעכב לשם כך את הפרסום בימים אחדים. הכתבים נעתרים. הכתבת שבידיה הידיעה נאלצת לקבל את הכללים ולדחות את הפרסום. אחרי הכל היא חברה במועדון, ואם תקדים לפרסם - היא עלולה לעמוד למשפט חברים ואף למצוא עצמה מגורשת משם, ולאבד את הגישה למידע.

הסיפור הזה מסביר מדוע מצליחה השיטה להתקיים זמן רב כל-כך: למקורות המידע זו דרך נוחה לאלף את התקשורת, למתן את הביקורת, למנוע מצב שבו עיתונאים רעבים לחומר יעוטו על כל שביב מידע ויתחרו אלה באלה בסקופים מביכים. לעיתונאים מצמצמת השיטה את הסכנה להיפגע מסקופו - סקופ, בהגייה היפנית - של מתחרה זריז מדי.

מעבר לכך, אומרים חוקרים מערביים, השיטה משקפת את הנטייה היפנית לאחידות ולקבלת מרות. כך פועלת ביפן "עיתונאות עדר" יותר מאשר במקומות אחרים. "העיתונאים הם עבדי השיטה", קבע העיתונאי ההולנדי קרל ון-וולפרן בספר "חידת העוצמה היפנית", שפירסם בשנת 1989, והתוצאה היא סיקור שטחי של אירועים שוטפים, עם מעט פרשנות וכמעט בלי תחקירים חושפניים.

בספר אחר, שפירסמה בשנת 2000 לורי אן פרימן על מועדוני העיתונות, היא מאתרת את שורשי התופעה בסוף המאה ה-19, כאשר העיתונים התגייסו להגן על האליטות שהביאו את הרפורמה ליפן. ואכן, המועדון הראשון הוקם בשנת 1890, כדי לסקר את פתיחת הדייט, הפרלמנט היפני. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ניצל השלטון מועדוני עיתונות מסוג זה כדי להשליט פיקוח הדוק על כל מה שהתפרסם ביפן. אחרי המלחמה פירקו הכובשים האמריקאים את המועדונים, אך אחרים הוקמו במקומם, והמסורת נשמרה.

פרימן קובעת כי בבחירה בין נגישות וקשר הדוק למקורות המידע ובין יכולת עבודה עצמאית, בחרה העיתונות הממוסדת ביפן באפשרות הראשונה. ככל שאתה קרוב יותר למקורות, כך קשה לך יותר לבקר אותם ולחשוף את מעשיהם השליליים, היא כותבת, וכך ויתרו אמצעי תקשורת מרכזיים ביפן על מעמדם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה.

בדיונים שערכו לא פעם כתבים זרים בטוקיו עם עמיתיהם המקומיים, דחו היפנים את הביקורת על השיטה בתוקף. עוצמת העיתונות מתחזקת באמצעות המועדונים ולא נחלשת, הם טענו, רק כך אנחנו יכולים ככוח מגובש לתבוע מידע מן הרשויות. ומעבר לכך, לאחר התדרוכים המשותפים יוצא כל כתב לאסוף מידע נוסף ממקורותיו.

לא כל העיתונות היפנית פועלת במסגרת המועדונים. מי שמצילים לא פעם את המצב הם שבועונים וירחונים, שכתביהם אינם חברי המועדונים: הם לא רק סנסציוניים יותר, אלא גם נשכניים בתחקיריהם. כמה מן השערוריות הגדולות שהסעירו את יפן בעשורים האחרונים, סביב פרשיות של שוחד והונאה, נחשפו על-ידי מגזינים אלה. לא פלא שבטוקיו דנים עכשיו בהצעת "חוק פרטיות" חדש, שיפגע בצורה חמורה בפרסום תחקירים על אישים פוליטיים ואנשי עסקים.

לא רק המגזינים חושפים מה שמוכנה העיתונות הממוסדת להצניע. לפעמים עושים זאת עיתונים זרים. כך, למשל, היה זה כתב ה"וושינגטון פוסט" בטוקיו שדיווח ראשון לפני עשור על תום החיפושים אחר כלה ליורש העצר. הזוכה היתה מאסקו אובדה, בת 29, דיפלומטית בשירות החוץ היפני. ה"אינדיפנדנט" הבריטי דיווח שהיא גבוהה מעט מהנסיך, ועורה כהה יחסית לנורמת היופי היפנית. העובדות הללו לא הפריעו לארמון הקיסר לבקש מכתבי "מועדון כתבי הארמון" לשמור על המסורת ועל כבודה של משפחת הקיסר, ולדווח כי היא נמוכה בשניים וחצי סנטימטרים מהחתן, ועורה צח להפליא. הכתבים, מיותר לציין, נענו גם לבקשה הזו.

גיליון 48, ינואר 2004