לא כל קוראי ה"ניו–יורק טיימס" הופתעו ב–26 במאי, כאשר התפרסם בעמוד 10 המאמר הבלתי חתום שבו התנצל העיתון על שגיאותיו בדיווחים על אימי הנשק להשמדה המונית בעיראק. רבים ציפו זה מכבר להתנצלות כזו. הם ידעו כי יותר משנה נתון העיתון המכובד לביקורת חריפה על דרך טיפולו בנושא. מי שקרא, למשל, מאז המלחמה את מדור ביקורת התקשורת שכותב ג’ק שאפר במגזין האינטרנט "סלייט" של מיקרוסופט, ידע מזמן כי משהו בסיסי השתבש בדיווחי ה"טיימס" על הנשק הכימי, הביולוגי והאטומי שפיתח, כביכול, סדאם חוסיין.

שאפר, כמו מבקרים חדי עין נוספים, הבחין כיצד הבליט ה"טיימס" ערב פרוץ המערכה, ואף במהלכה, ידיעות שהתבססו בעיקר על מתנגדי משטר ועריקים אנונימים, שידעו לתאר במדויק את המתקנים שבהם פותחו, יוצרו והוחזקו המבחנות הקטלניות והפגזים המאיימים. ככל שהתקדמו כוחות ארצות–הברית ובריטניה לתוככי עיראק, וגם חודשים אחר–כך, לא נמצאה שום הוכחה להימצאותם (פרט לפגז אחד שנמצאו בו, כנראה, שרידים של הגז הרעיל סארין).

ג'ודית מילר

ג'ודית מילר

בהודעת ההתנצלות נאמר כי כתבות רבות על עיראק היו "עיתונאות שאנו גאים בה", לצד כתבות שכללו מידע חלקי והצביעו לכיוון בלתי נכון, כפי שקורה לעתים, אך לאחר מכן הושלם המידע בכתבות אחרות. הבעיה נעוצה בכמה כתבות שראוי היה לבדוק אותן "בצורה נמרצת יותר", בעיקר משום שהביאו מידע שהיה שנוי במחלוקת ומוטל בספק גם בעת פרסומן. המידע למרבית הכתבות סופק בידי ארגון הגולים "הקונגרס העיראקי הלאומי", בראשותו של אחמד צ’לבי, שנחשד באחרונה לא רק בהונאת הממשל אלא גם בהעברת מידע סודי לאיראן. במבט לאחור, כתבו העורכים, חבל שלא בדקנו בקפדנות את המידע שפרסמנו, לאור מידע חדש שנחשף והימצאותן - או העדרן - של הוכחות לאמיתותו. (הכתבות הבעייתיות לוקטו באתר www.nytimes.com/critique).

במאמר ההתנצלות אין איזכור לשמם של העיתונאים שעמדו מאחורי הכתבות הבעייתיות. "כמה ממבקרינו הפנו את האשמה לכתבים מסוימים", נכתב שם, "אבל בדיקתנו מעלה כי הבעיה מורכבת יותר, וחלק מהאחריות מוטלת על עורכים, ברמות השונות של העיתון". בלשון הודעת ההתנצלות: "חלק מהעורכים, שהיו צריכים לגלות יתר ספקנות, נטו אולי יתר על המידה לרוץ לפרסם את הסקופים".

שם אחד בלט יותר מאחרים בהעדרו מהודעת ההתנצלות, ומבקרי תקשורת הצביעו על כך מיד. המדובר באחת הבכירות בכתבות העיתון, שמילאה תפקיד מרכזי בפרשה העיראקית - ג’ודית מילר. מילר עסקה רבות בנושא הנשק להשמדה המונית של עיראק עוד לפני המלחמה, והיתה גם אשת הקשר המרכזית עם אחמד צ’לבי - איש עסקים שנוי במחלוקת, בן שישים, שמטרתו המוצהרת היתה החלפת המשטר בעיראק. הוא פעל רבות לקידום מטרה זו יד ביד עם הניאו–שמרנים בממשל בוש, שסללו את הדרך למלחמה.

צ’לבי הוא עכשיו מקור מבוכה לבית הלבן ולפנטגון, אך לא פחות מכך לעיתונות האמריקאית. לפני חודשים אחדים פרסמו כתבי רשת העיתונים האמריקאית "נייט רידר" מסמך ובו מתגאה הארגון שהצליח להזרים מידע ללא פחות מ–108 ארגוני תקשורת אמריקאיים בדבר הסכנות הטמונות בסדאם ובהמשך משטרו. צ’לבי ואנשיו עשו זאת באמצעות אספקה שוטפת של עדויות–כביכול של עריקים, מדענים ומתנגדי משטר עיראקים על הנשק להשמדה המונית של סדאם. הפעולה הזו נעשתה במימון נדיב של הממשל והקונגרס, שהקציב בעשור האחרון כמאה מיליון דולר לפעילות זו. העיתונאים בלעו בקלות את העדויות המרשיעות שסיפק צ’לבי, בין היתר משום שאלה זכו לאימות מפי פקידי ממשל, שגם הם התבססו בין היתר על אותו מידע, ורצו לעודד כל פרסום שיחזק את הקייס נגד סדאם.

פרסום המידע על מעללי סדאם ב"ניו–יורק טיימס" עתיר המוניטין בארצות–הברית ובעולם כולו היה ללא ספק אחד ההישגים החשובים של צ’לבי. ג’ודית מילר היתה מבחינתו היהלום שבכתר: היא נחשבת לא רק כתבת שטח בלתי נלאית, אלא מי שיודעת לנווט את דרכה במסדרונות ה"טיימס", כדי לזכות במשימות יוקרתיות ואחר–כך בחשיפה משמעותית בעמוד הראשון.

הקריירה של מילר ב"טיימס" החלה ב–1977, כאשר הצטרפה למשרד הוושינגטוני של העיתון. היא שובצה תחילה לסקר את רשות ניירות הערך, אך מהר מאוד עברה לנושאים המדיניים, ועסקה גם בסיקור נושאים הנוגעים למזרח התיכון. ב–1983 מונתה לראש המשרד של העיתון בקאהיר, אחר–כך היתה כתבת בפריס וסגנית ראש המשרד בוושינגטון. ב–1990 שבה למזרח התיכון, כדי לסקר את ההכנות למלחמת המפרץ הראשונה. בשנות התשעים עסקה בעיקר בנושא הנשק להשמדה המונית.

בין לבין הספיקה לפרסם שורה של ספרים על סדאם, על האיסלאם הקיצוני, על לוחמה ביולוגית (שעובד לסדרת טלוויזיה, שזיכתה אותה ב–2002 בפרס ה"אמי"), וגם ספר על הדרך שבה נשמר - או עוות - זכר השואה בארצות–הברית, בגרמניה, באוסטריה, בהולנד, בברית–המועצות ובצרפת. אחרי פיגועי 11 בספטמבר נענתה להנחיית עורך העיתון "לכי על הפוליצר", ויחד עם צוות כתבים היתה שותפה לסדרת תחקירים על אוסאמה בן–לאדן, שזכתה בסופו של דבר בפרס היוקרתי.

את הקריירה המכובדת הזו מלווה מזה שנים שובל של לשונות רעות, בעיקר תיאורים של אמביציה דורסנית, כמעט חסרת מעצורים, שמותירה מאחור עמיתים פגועים ועורכים זועמים, כמו גם רכילויות עסיסיות על רומנים עם פוליטיקאים, פקידים ואנשי תקשורת בכירים, ביותר ממדינה אחת.

בכתבה נרחבת עליה שפורסמה במגזין "ניו–יורק" הודה עורך ה"טיימס", ביל קלר, שג’ודית "היא רכושנית ביחס למקורותיה, אובססיבית כלפי הסיפורים שלה, ויש לה מרפקים חדים", אך הוסיף כי תכונות אלה אפיינו מאז ומתמיד כמה מבכירי התחקירנים של העיתון.

העדויות המרשיעות–כביכול שסיפק צ’לבי למילר מפי עריקים עיראקים עשו כותרות, וסייעו בהכשרת הקרקע למלחמה, לשביעות רצונם של בכירי הפנטגון. אלה, כך טוענים מבקריה, גמלו לה בצ’ופר עיתונאי: ערב פרוץ המערכה בעיראק היא סופחה ככתבת לאחת היחידות המסקרנות ביותר - צוות החיפושים הנייד "אלפא", שמשימתו היתה לגלות את האתרים שבהם פיתח סדאם את הנשק להשמדה המונית ואחסן אותו.

מילר עשתה ארבעה חודשים עם היחידה בעיראק, וגם חלק מדיווחיה משם עוררו תמיהות. היא הביאה מן השטח, למשל, עדות של מדען עיראקי שטען כי מערכי הנשק להשמדה המונית הושמדו ערב המלחמה, וחלק מן הציוד הועבר לסוריה. הוא גם דיווח על קשרים שהיו בין משטרו של סדאם לארגון אלקאעידה. מילר כתבה כי על–פי כללי הסיפוח שלה ליחידה, נאסר עליה לראיין את המדען או לזהותו.

דניאל אוקרנט

דניאל אוקרנט

כבר אז נמתחה ביקורת על הדיווח, שהצטייר כחלק ממאמץ להצדיק את המשך הפעילות האמריקאית בעיראק. עתה, במאמר ההתנצלות של ה"טיימס", הודה העיתון ששגה בכך שלא חזר לאחר זמן לבדוק את כל טענותיו של המדען - שעד לשעת כתיבת דברים אלה לא נמצאו להן הוכחות.

מילר רקמה קשרים הדוקים עם אנשי יחידת אלפא, השתתפה בטקס העלאה בדרגה של מפקד הצוות, ריצ’רד גונזלס, ואף הפעילה את קשריה כדי למנוע את פירוק הצוות, כאשר התברר כי הוא נכשל כליל בנסיונותיו לאתר את "האקדח העשן" שיוכיח את צדקת המלחמה. בקיץ שעבר דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי הגנרל הממונה על הצוות קיבל פנייה ישירה ממילר שלא להוציא את היחידה מעיראק, כולל רמז שמעשה כזה יקבל סיקור ביקורתי ב"טיימס". ה"פוסט" דיווח שהיו בצבא מי שכינו את צוות אלפא "היחידה של ג’ודי", משום מעורבותה הרבה בפעילות היחידה, בין היתר בשל קשריה עם צ’לבי, שניסה להוביל את היחידה לאתרים שבהם קיווה לספק הוכחות לטענותיו על סדאם.

הביקורת והזעם על התנהלותה של מילר בעיראק הביאו, ככל הנראה, לכך שאחד מעמיתיה, בצעד יוצא דופן, הדליף ל"וושינגטון פוסט" את הטקסט של חילופי הדואר האלקטרוני של מילר עם ראש משרד העיתון בבגדאד, ג’ון ברנס, שרתח על כך שהיא פועלת על דעת עצמה, ללא תיאום. בתגובה לטענות על ראיון שערכה עם צ’לבי, השיבה מילר באחד ממסרי הדואר האלקטרוני לברנס: "אני מכסה את צ’לבי כבר כעשר שנים, ועשיתי את מרבית הסיפורים עליו לעיתון שלנו... הוא סיפק לנו את מרבית הסיפורים הבלעדיים לעמוד הראשון על הנשק להשמדה המונית".

הסיפורים של צ’לבי מביכים עכשיו את ה"ניו–יורק טיימס", אבל לא פחות מכך את ממשל בוש, המצטייר כמי שהיה מוכן לקנות כל סחורה מידיו של גולה עיראקי שנוי במחלוקת, ובלבד שהדברים יחזקו את הקו האידיאולוגי של הניאו–שמרנים, שיזמו את המלחמה בעיראק. "אנחנו שילמנו לצ’לבי - כדי שיוליך אותנו שולל", אמר איש מודיעין אמריקאי בדימוס.

ממשל בוש מסרב עדיין להודות בכשלונו, אבל ה"טיימס" החליט, ולא בפעם הראשונה, להודות בפומבי במשגים שעשה בסיקור. להודעת העורכים הצטרף גם מאמר של דניאל אוקרנט, "העורך הציבורי" של ה"טיימס", האומבודסמן, שמנה כמה חוליים עיתונאיים שתרמו ללא ספק לכישלון. ביניהם: הרעב לסקופים, המציף עיתונאים באדרנלין כל אימת שהם מתקרבים לסיפור בלעדי, ושוכחים כי דווקא במצב כזה יש לנהוג במשנה זהירות. אם פעם אמרו לכתב ה"טיימס", "אל תהיה ראשון, תהיה מדויק", ואחר–כך שינו את הכלל ל"תהיה ראשון ומדויק", השלב הבא הוא בלתי נמנע, כתב אוקרנט. התאווה לעמוד הראשון, המניעה כל כתב, גורמת לו לעטר את הסיפור בתרועות חצוצרה על גילויים וחשיפות, המעניקים לו צליל של כותרת טבלואידית, אשר לעתים מתבררת לאחר מעשה כבלתי מדויקת.

או תסמונת פגע–וברח, כהגדרת אוקרנט, המאפשרת להציג סיפור כגילוי מדהים, מבלי לשוב אליו לאחר זמן לברר אם היה בו ממש. בעידן האינטרנט והארכיונים הממוחשבים, הזיכרון הציבורי מתארך, ותמיד יימצאו מבקרים ומתנגדים שישלפו את הממצאים המרשיעים מן העבר. וכמובן גם החטא החוזר על עצמו במרבית הפאשלות העיתונאיות - העדר ייחוס מלא למקורות, או בלשונו של אוקרנט: "אין דבר רעיל יותר לעיתונאות אחראית מאשר מקורות אנונימיים".

יש בארצות–הברית מי שמסתערים בחדווה על כל תיקון היוצא מארמונה הניו–יורקי של "הגברת האפורה", כהוכחה לדרך עבודה לקויה ובעייתית. אבל אפילו מבקרה החריף ביותר של מילר, ג’ק שאפר, משוכנע שדווקא התיקונים וההתנצלויות הם הרגעים המשובחים יותר של העיתון. "לא שראוי לראות ב’טיימס’ את מודל השלמות", כתב, "אבל שום ארגון תקשורת אחר אינו בוחן את עצמו פומבית באותה תכיפות ובאותה כנות כפי שעושה זאת ה’טיימס’".

היו מי שמתחו ביקורת על כך שמאמר ההתנצלות "נקבר" בעמוד 10, ואחרים הזכירו שבניגוד לפרשיות מביכות אחרות - כדוגמת זו של הכתב ג’ייסון בלייר שפיברק דיווחים - שהסתיימו רק במבוכה ל"טיימס", במקרה הנדון סייעו הכתבות בעיתון לגיוס תמיכה במלחמה שכבר גבתה את חייהם של מאות חיילים אמריקאים. בין כותבי המכתבים למערכת שפרסם ה"טיימס" היו גם אנשי צוות אלפא ומפקדם גונזלס, שטענו כי דיווחיה של מילר היו מדויקים לחלוטין. והיה גם מכתב מפרופסור בגימלאות מאריזונה, שמחה על התעקשות העורכים שמדובר בעניין מוסדי, לא אישי. "האמת היא שמוסדות אינם להוטי קרדיט, וגם לא מתפתים על–ידי מקורות, כפי שעושים כתבים... כמה מכתבי העיתון, ובראשם ג’ודית מילר, נכשלו בתפקידיהם כמו העורכים, ואולי אף יותר. הסלחנות וההתעלמות מכך מעידות כי גם ב’טיימס’, כמו בממשל בוש, איש אינו נושא באחריות".

בכתבת הדיוקן על מילר במגזין "ניו–יורק" צוטט העורך ביל קלר: "קצת מרגיז לראות אותה נרדפת מכורסאותיהם של אותם אנשי אתיקה עיתונאית, שלא העזו מעולם להיכנס לאזור מלחמה, ולא זכו אפילו בכבוד לשאת את המחשב הנייד של ג’ודי". השורה התחתונה: כמה ימים אחרי ההתנצלות חזר שמה של מילר להתנוסס בעמודי החדשות של ה"טיימס", כאילו כלום לא קרה.

גיליון 51, יולי 2004