איור: גיא מורד

כמו מיליון אמריקאים אחרים, גם דניאל אוקרנט מתחיל את הבוקר שלו עם ה"ניו-יורק טיימס" ליד כוס הקפה. אלא שבניגוד למרבית צרכני העיתון, הסוקרים את ה"טיימס" במבט מהיר, מרפרפים מכותרת לכותרת, הוא מנסה לקרוא כל מלה. אוקרנט עובר בדקדקנות רבה על כל כותרת, כל ידיעה, כתבה ומאמר.

לפעמים הוא רושם לעצמו הערות. אחר-כך הוא פותח את המחשב, ואשד של מסרים אלקטרוניים ניתך עליו מן הצג. המשותף לכולם הוא טענות, הערות ודברי ביקורת. לא מזמן, כשהאוורד דין עוד תפר לעצמו חליפות כמועמד המוביל של הדמוקרטים, התפוצצה תיבת הדואר האלקטרוני של אוקרנט מהודעות זועמות ששיגרו חסידי דין. למה העיתון מחטט ובודק במיקרוסקופ את עברו של דין? מדוע אתם מתעסקים בכל אמירה שלו, ומניחים לשטויות של בוש לעבור ללא הערה?

אוקרנט, בן 55, עיתונאי ותיק ומחבר ספרים (האחרון שבהם על "האפוס של מרכז רוקפלר" בניו-יורק), שהיה בעבר עורך בכיר בשבועון החדשות "טיים" ועורך ראשי של "לייף", עוסק מאז חודש דצמבר האחרון בבחינה פנימית של העבודה העיתונאית ב"ניו-יורק טיימס", ובעיקר במענה לתלונות הקוראים. בעיתונים אחרים מכנים את האיש שמחזיק בתפקיד זה אומבודסמן, אבל ה"ניו-יורק טיימס" מתעקש לשמור על ייחודו ומעדיף להגדיר את אוקרנט "עורך ציבורי" (Public Editor).

האומבודסמן, המונח והתפקיד, נולדו בשבדיה, שכבר בשנת 1809 בחרה נציב לקבילות הציבור נגד הממשלה. במאה העשרים, דווקא היפנים הם שמינו לראשונה אומבודסמן לעיתון "אסאי שימבון" בשנת 1922 כדי לטפל בטענות הקוראים. ב-1967 היה עיתון בקנטאקי הראשון בארצות-הברית שאייש את המשרה הזו, ומאז הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממערכות עיתונאיות רבות ברחבי העולם. ב-1980 הוקם ארגון בינלאומי של אומבודסמנים בעיתונות, המקיים כנסים מקצועיים לחבריו, ומפעיל אתר אינטרנט ובו מידע על דרך עבודתם של ממלאי התפקיד באמצעי תקשורת שונים (www.newsombudsmen.org).

האומבודסמן הוא בולם הזעזועים של העיתון, המיועד לקלוט את זעמם וביקורתם של קוראים. תיבת הדואר שלו פתוחה בפני מושאי כתבה החשים שנהגו בהם בחוסר הגינות, כמו גם קוראים שרגשותיהם נפגעו מתצלום חושפני מדי, מדיווח מוטה, או מי שמבקשים לתקן טעות עובדתית. לאומבודסמן הסמכות לשקול את ערך התלונה ולאסוף מידע בתוככי המערכת לאיתור כתב או עורך ששגו. במקרים רבים הוא מעלה את תגובותיו על הכתב לא רק בתשובות למתלוננים, אלא גם במדור קבוע שהוא מפרסם בעיתון, אחת לשבועיים. במקביל הוא מפרסם בקביעות ג'ורנל, מעין בלוג, יומן אישי במהדורת האינטרנט של העיתון (www.nytimes.com/danielokrent).

ל"גברת האפורה", כפי שמכונה ה"ניו-יורק טיימס", נדרשה טלטלה רצינית, רעידת אדמה של ממש, כדי לאמץ מה שמקובל כבר מזמן בעיתונים רבים, כמו גם בתחנות רדיו וטלוויזיה. במשך שנים היתה לאנשי ה"טיימס" הערכה עצמית כה גבוהה, כתב הפרופסור לתקשורת ג'יי רוזן מאוניברסיטת ניו-יורק, כאילו מעצם ההגדרה העיתון מגייס את העורכים הטובים ביותר, היודעים בעצמם לייצג את האינטרסים של הקוראים. ואם כך, אז מי צריך בכלל אומבודסמן?

האחראי למהפכה הוא הכתב ג'ייסון בלייר, שחשף את ערוות העיתון כשהתברר בשנה שעברה כי פרסם בדיות, וצוות העורכים המהוללים של ה"טיימס" לא גילה אותן, או פשוט העלים עין ("העין השביעית", גיליון 45). הפרשה המביכה הובילה להתפטרותם-הדחתם של העורך האוול ריינס וסגנו ג'רלד בויד, ולהקמת ועדה בת 25 חברים, שהגישה דוח של 58 עמודים, שאחד מסעיפיו כלל המלצה למנות אומבודסמן.

העורך הראשי החדש של העיתון, ביל קלר, החליט לא רק להעניק לתפקיד האומבודסמן תואר שונה מהמקובל, אלא גם לא למנות בכיר מתוך המערכת למשרת "העורך הציבורי", אלא לחפש מועמד מבחוץ. אוקרנט קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: לבדוק את ה"טיימס" בזכוכית מגדלת בימים שבהם העיתון נלחם על הנכסים היקרים ביותר שלו - יוקרתו המקצועית ואמינותו.

ב-7 בדצמבר, בטור הראשון שלו, הציג עצמו אוקרנט בפני קוראיו. הוא סיפר בגילוי לב כיצד עבד בעת לימודיו ככתב עצל למדי בקמפוס של ה"טיימס", ואחר-כך כעורך במגזין שחטא לעתים בעיתונות מן הסוג שהוא מצר עליה בהווה: סימון המטרה ושיגור הכתבים כדי לחזור עם גולגולת ביד. כשבגרתי, כתב, הפכתי הוגן וטוב יותר. במסגרת הגילוי הנאות הזדהה גם כתומך במפלגה הדמוקרטית, וסיפר כי בשנת 1985 נקטל ספר שכתב במדור הספרות היוקרתי של ה"טיימס" ("בידי מבקר ששלוש שנים קודם לכן אני כתבתי על ספר שלו ביקורת שלילית").

אוקרנט הבטיח לקוראים כי ייצג אותם בדרך שבה יציג שאלות על המה, האיך והלמה של העבודה העיתונאית, תוך הבנה כי לחצי העבודה, כמו תחרות ודד-ליין, אולי מסבירים כשלים מקצועיים, אך לא מצדיקים אותם. כדי ליישם כמה מעקרונותיו, הבטיח, הוא לא ידבר עם אנשי ה"טיימס" על בסיס אוף-דה-רקורד או לציטוט ולא לייחוס, אלא יתאמץ להביא דברים לציטוט ולייחוס. המדור שלו - שיתפרסם פעם בשבועיים, ינתח כשלים ובעיות, ויגיב על טענות קוראים - לא יעבור עריכה תוכנית בידי איש מאנשי ה"טיימס", אלא רק עריכה לשונית. וכדי להציג את אי-תלותו במערכת סוכם כי חוזה ההעסקה שלו כ"עורך ציבורי" יימשך שנה וחצי בדיוק, ובסיומו יעזוב את התפקיד.

"יש דרכים טובות מהתפקיד הזה ליצור לעצמך חברים", כתב אוקרנט על הבעיות הכרוכות בג'וב החדש שלו, "עורם של כתבים ועורכים נמדד במיקרונים, והזיכרון שלהם מתארך לשנות פיל".

לא חלפו אלא שבועות אחדים והתברר כי לאנשי ה"טיימס" אכן קשה לעכל את האיש המתעקש להציג להם שאלות, ולהעיר הערות על שיקול דעתם המקצועי.
בראשית ינואר מתח אוקרנט בטורו הדו-שבועי ביקורת על כך שתוצאות של סקר שערך ה"טיימס" על מידת התמיכה בהתרת נישואי הומוסקסואלים הפכו לכותרת בעמוד הראשון: "תמיכה גוברת באיסור על נישואי הומואים". אוקרנט הטיל ספק בערך החדשותי של סקר כזה, בשעה שסקרים אחרים הציגו תוצאות שונות, וגם העיר שהעיתון איננו מסביר די הצורך לקוראיו כיצד התבצע סקר כזה. ללא הסבר על השיטה, שאל, כיצד יכול הקורא להבין מדוע הסקר הזה תקף יותר מן האחרים שנערכו לאחרונה?

במחלקת הסקרים של העיתון רתחו. העורך קלר עצמו צוטט בטורו של האוורד קורץ, מבקר המדיה של ה"וושינגטון פוסט": "אמרתי לו שזו היתה התקפה המבוססת על מידע לקוי". באחד המקרים אף השיב קלר באי-מייל לקוראים שפנו אליו, והבהיר כי איננו שותף לכמה מהערותיו של אוקרנט. במקביל דווח כי בפגישה עם עורכים בעיתון שמע "העורך הציבורי" יותר מפעם אחת את הטענה: "תפסיק להפציץ אותנו באי-מיילים עם טענות של הקוראים, יש לנו עיתון לעשות".

אוקרנט עצמו אומר שהוא מתחיל להתרגל לכך שעליו לעבוד עם אנשים "שכמעט תמיד אינם מרוצים ממה שאני עושה". אף עורך ב"טיימס" איננו נלהב לגלות את שמו בטורו של אוקרנט, בצירוף ביקורת על טעות או שגיאה שעשה. האומבודסמן כבר הספיק לנזוף בטוריו גם על ציטוטים שלוקטו ונערכו בצורה לא מדויקת וחסרת הגינות, ועל חוסר הפרגון של העיתון לסקופים של עיתונים אחרים.

התלונות של כתבים ועורכים בעיתון הן מגוונות, כתב אוקרנט בטורו באמצע פברואר, חלק טוענים שככתב ועורך במגזינים אין לי מושג איך עובד עיתון, אחרים קובעים שכמי שלא עבד בטיימס אין לי יכולת להעריך עד כמה העיתון שונה מכל יתר ארגוני התקשורת, ויש מי שמשוכנעים שכאדיוט אינני מבין כלום בשום נושא. "יתכן שכולם צודקים", סיכם, "אבל כל החסרונות הללו מאפשרים לי להציג שאלות מטופשות ששום עיתונאי מבפנים לא יכול להציגם".

עורכים הרוטנים על ממצאי "העורך הציבורי" אינם תופעה ייחודית ל"טיימס". גם ב"וושינגטון פוסט", המחזיק אומבודסמן כבר עשרות שנים, יש לא פעם התנגשויות בין עורכים וכתבים שחטפו נזיפה פומבית לבין האומבודסמן. רק לאחרונה הגיב עורך מדור "סגנון" של ה"פוסט", יוג'ין רובינסון, באי-מייל עוקצני על טורו של האומבודסמן, מייקל גטלר, והאשים אותו בחוסר הבנה מוחלט של אופי המדור, כאילו המבקר הוא חייזר שהגיע מפלנטה אחרת. גטלר לא חסך מלים חריפות בתגובתו וסיכם: "קשקוש מוחלט".

אם לשפוט על-פי התגובות הראשונות, עימותים כאלה צפויים גם ב"טיימס", אבל העורך קלר מקווה כי בסופו של דבר יפיק העיתון תועלת מתהליך הביקורת, טורדני ככל שיהיה. "אני מקווה", אמר קלר, "שלאורך זמן נצליח לפוצץ את המיתוס שאנחנו מוסד מרוחק ויהיר שלא ניתן להגיע אליו, הרואה עצמו חסין מכל ביקורת".

גיליון 49, מרץ 2004