שגרה

עמירה הס מדווחת במדורה הקבוע ב"הארץ" על שלל תקריות שאירעו בחברון בשבועות האחרונים, מאז שהחליפו חיילי גולני את חיילי גבעתי בעיר. לפי הס, ב-30 בינואר "חיילים חייבו אדם להישאר בחוץ (במזג אוויר גשום וקר) למשך שעה שלמה, משום שתיקן את צלחת הלוויין שעל גגו. החיילים אמרו לו שבעתיד עליו לבקש אישור מיוחד כדי להיות על גגו". כמה ימים אחר-כך נעצרו שני ילדים בני 12 ו-14 והובלו לבסיס צבאי, שם הוחזקו במשך שעתיים. יומיים אחר-כך תפסו חיילים ארבעה ילדים בני כתשע ואיימו לעצור אותם בחשד שיידו אבנים. הם שוחררו כעבור חצי שעה.

יומיים אחר-כך הגיעו חיילים לבית-ספר מקומי, תפסו שני ילדים בני 11 ועיכבו אותם בחשד ליידוי אבנים. יומיים אחר-כך, בשעות הבוקר המוקדמות, פשטו חיילי גולני ומג"ב על לפחות 30 בתים בעיר. "הם היכו בדלתות ברוביהם ובנעליהם, פרצו ושברו מנעולים וביצעו חיפושים בין כל כלי הבית. הם החזיקו משפחה ובה שמונה נפשות, כולל שני ילדים קטנים, בחדר קטן בבית במשך ארבע שעות, וגם לא התירו להם לצאת לשירותים. במקרה אחר הם נעלו בחדר לבדה ילדה הלוקה בשכלה וסובלת מקשיי נשימה. שאר בני המשפחה אולצו להישאר בחוץ בזמן החיפוש". לפי הס, באותה הזדמנות פרצו חיילים לבית תושב בעיר בטענה שילדיו זרקו אבנים. "ילדיו הם בני פחות מארבע", מציינת הס.

דובר צה"ל מסר להס: "בעקבות פנייתם של תושבים ומשקיפים בינלאומיים על יחס החיילים בגזרה, נמצאו כמה מקרים נקודתיים בהם היתה חריגה מפקודות הצבא. הנושא טופל משמעתית. מקרים אלו הנם יוצאים מן הכלל ואינם משקפים את התנהלות הכוחות בגזרה".

המעשים היוצאים מן הכלל של החיילים הם מעשים שבשגרה. מעשים דומים להם נעשים בשטחים שבשליטת המשטר הצבאי הישראלי כבר 45 שנים ברציפות. זה אופיו של משטר כיבוש קבוע – הוא נעשה שגרתי הן במעשים הרגילים שלו והן ביוצאים מן הכלל.

לתקשורת הישראלית קשה באופן טבעי לסקר שגרה, אך לא בשל כך היא נמנעת מלדווח על הפרת זכויות האדם של הנתינים החיים בשטחים הכבושים. לא פורסמה בעיתונות הזרם המרכזי בישראל ידיעה על אף אחת מהתקריות שמצוינות לעיל, או אחרות שמוזכרות בטור של הס, משום המטען הפוליטי, לא משום השגרה. עובדה היא שכאשר התקשורת הישראלית רוצה לדווח על מעשים שגרתיים בתחומים אחרים, היא מוצאת את הדרך. קחו, לדוגמה, את תאונות הדרכים.

הזדעזענו שוב

מתן צורי דיווח ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות" כי אייל שדה, ישראלי לשעבר, בן 80, שחי כיום בפלורידה, הגיע לביקור מולדת ונתקע עם רכבו ליד מחלף יבנה בדרכו לטיסה חזרה לארה"ב. "לא יכולתי להזעיק עזרה בטלפון כי גם הסוללה שלי התרוקנה", צוטט שדה בידיעה. "אני נכה וקשה לי מאוד ללכת ללא עזרה. גם פחדתי לצאת, כי מכוניות חלפו לידי במהירות ופחדתי להידרס. אז ישבתי באוטו וחיכיתי. חשבתי שזה לא ייקח יותר מדי זמן. אבל אף אחד לא עצר". על-פי דיווחו של צורי, מכוניות רבות חלפו ליד רכבו התקוע של שדה, אך רק לאחר 24 שעות נעצרה לידו ניידת של משטרת התנועה. "הייתי כל-כך רעב וצמא, היה לי קר מאוד", אמר שדה לאחר שניצל.

הבוקר מדווח אבי אשכנזי ב"מעריב" כי בסוף-השבוע, שמונה חודשים לאחר היעלמותו, נמצאה גופתו של אבנר ראובני במכוניתו, שחנתה בחניון בית-החולים איכילוב. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מרחיבים אדוה כהן, משה רונן ודני ספקטור על סיפור המקרה. לדבריהם, ראובני שהה ככל הנראה כל זמן היעדרותו בחניון, "שעון אחורה על המושב הקדמי ברכב השברולט המשפחתי שלו בקומה מינוס שלוש".

סיפורו של ראובני מוגדר בכתבה כ"סיפור עצוב ומכמיר לב", שכן "אלפי נהגים ומכוניות חלפו על פני הרכב של ראובני בכל התקופה הזו. אף אחד מהם לא שם לב שבתוכו נמצא אדם מת. הם עברו על פניו טרודים בבעיות שלהם". אשתו, אלזה ראובני, תוהה: "השאלה שהכי מטרידה אותי עכשיו היא איך אף אחד לא הבחין בו. זה חניון של בית-חולים, לא חניון נטוש, אלא חניון עמוס באמצע תל-אביב. כל-כך הרבה חודשים המכונית שלו היתה שם, איך השומר לא שם לב שהרכב חונה שם חודשים בלי לזוז? איך אף אחד מהאנשים שנכנסו לחניון לא ראה אותו?".

"זה באמת מדהים", מודה קטיה [שם משפחתה לא מצוין], חונה קבועה בחניון. "חניתי לא פעם בקומה הזאת, ואף פעם לא ראיתי את האוטו הזה, אבל אולי גם לא הסתכלתי. רוב האנשים חונים בקומה הראשונה והשנייה, רק אם אין מקום יורדים למטה, ומשם אתה רץ למעלית ולא באמת שם לב מה קורה סביבך".

אמיר שפירא, תושב תל-אביב שהחנה את רכבו לא רחוק מרכבו של ראובני, אומר: "אנחנו כנראה כבר ממש לא ערבים זה לזה. זה התחיל עם הבחורה שטבעה בירקון ודקות ארוכות אף אחד לא ניגש אליה, ועכשיו הדבר המזעזע הזה. להגיד לך את האמת, זה ממש לא מפתיע אותי. אני לא אתפלא אם אשמע שאנשים עברו ליד האוטו, ראו אותו והעדיפו שלא להתעסק עם זה". הרופא המשפטי ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר אומר כי אינו זוכר מקרה שבו אדם היה מת במשך כל-כך הרבה זמן במקום הומה אדם בלי שימצאו את גופתו.

האדישות מזעזעת. הזעזוע הופך אדם לאדיש. יום אחר יום, עוד ועוד זעזועים הולמים בציבור קוראי העיתונים וצופי מהדורות הטלוויזיה. בכל פעם הסף עולה בדרגה אחת קטנה, עד שבסופו של דבר לאיש כבר לא יהיה אכפת. לעיתונות הזעזועים ייגמרו יום אחד אמצעי ההלם, אבל צרכני הז'אנר ירצו להמשיך להרגיש. לא משנה מה, העיקר להרגיש. להגיד "זה נורא", לצקצק בלשון, לכל הפחות לקבל נושא חדש לשיחת סלון שבה אפשר לזעזע אחרים.

בעתיד דיסטופי יאפשרו כלי התקשורת לצרכניהם האדישים התחברות למערכת חשמלית שתלווה כל דיווח על נושא מזעזע בזרם קצרצר. עם הזמן, כמובן, מערכות כלי התקשורת ייאלצו להעלות את מתח הזרם, כדי שהצרכנים שהתרגלו להלם חשמלי קטן ימשיכו להזדעזע מהחדשה האחרונה, או לפחות להניע את ראשם מצד לצד. מתישהו המתח יהפוך לסכנת חיים ואסור יהיה להעלותו עוד, והאדישות תשלוט.

עוד חזון למועד. בינתיים אפשר עדיין לזעזע באמצעים פשוטים הרבה יותר, כמו כותרות גדולות ותצלומים של רגש טהור. אפשר לזעזע אפילו על-ידי דיווחים על אדישותם של אחרים. בעמודים הראשונים של הטבלואידים מדווח הבוקר בהרחבה על מותה של מנאש יזאצ'ו (או אמנש יזאצו), תושבת יוקנעם-עילית בת 19, שנדרסה על-ידי ארבעה כלי רכב שונים בלי שאיש מהפוגעים בה יעצור בדרכו.

"נדרסה שוב ושוב והופקרה", נוסח כותרת הענק בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "זוועה בכביש 66. ארבעה מכוניות פגעו – אף אחת לא עצרה", נכתב בגופן קטן יותר בכפולה הפותחת של "מעריב". "נדרסה פעם אחר פעם אחר פעם", נכתב בגופן גדול בכפולה השלישית של "ידיעות אחרונות", ובכותרת הגג נכתב: "נהגים בלי לב".

ב"מעריב" מתפרסם תצלום גדול [מקס ילינסון] של גופת ההרוגה מכוסה בשקית ניילון לבנה במקום האירוע. ב"ישראל היום" תצלום גדול [דוד כהן] של אנשי זק"א במקום האירוע, מדריכים כבאי לאן לכוון זרנוק מים. בכל העיתונים הדיווח על תאונת הדרכים מלווה בתצלום של באיוש, אמא של אמינש, אוחזת בתמונת בתה, בוכה.

"צער וזעקות שבר מילאו את בית משפחת יאזצ'ו ברחוב הצאלים ביוקנעם-עילית", מדווח דני ברנר ב"ישראל היום". "אנחנו רוצים שהמשטרה תתפוס את הנהגים ותעמיד אותם לדין ושיקבלו עונש הכי חמור שאפשר", מצוטט אחיה של מנאש, פיקאדו. "אני לא מבין איך אחותי נפצעה על הכביש ואף אחד לא עצר לעזור לה". גם ראש עיריית יוקנעם-עילית, סימון אלפסי, מצוטט בידיעה. "איך נהג פוגע בחיילת צעירה ומשאיר אותה פצועה על הכביש?", הוא שאל אתמול (בכתבה נכתב "רתח"). "יש להחמיר עד מאוד עם עבריינים שפוגעים בהולכי רגל תמימים, הורגים אותם ונמלטים מזירת התאונה בלי להושיט עזרה. הוריתי לכל הגורמים המוסמכים בעירייה לסייע למשפחה השכולה בכל מה שיידרש".

"מה שהפך את התאונה הזאת למחרידה במיוחד היא העובדה שהנהג הפוגע ברח מן המקום ושמנאש נפגעה על-ידי כמה כלי רכב", כותב ב"מעריב" גיל מלמד. "נהג עלול שלא להבחין בכך שפגע בהולך רגל רק אם לא היה בהכרה מלאה בעת הפגיעה, למשל אם היה עייף במיוחד, אם היה תחת השפעת סמים או אלכוהול, או אם הסיט את תשומת לבו מן הנהיגה לצורך שימוש כלשהו בטלפון סלולרי. עם זאת, ההחלטה לא לעצור מיד לאחר הפגיעה היא בסבירות רבה מאוד החלטה מודעה ורעה".

את הדיווח ב"ישראל היום" מלווה טור אישי מאת ח"כ זאב בילסקי, שמספר כיצד הזדעזע לפני כשנתיים כששמע על תאונת פגע-וברח שבה נפגע הילד אמיר בלחסן בן ה-12. "ביום שישי הזדעזענו שוב", הוא כותב, "כאשר חיילת בחופשה חצתה כביש ראשי ונפגעה כנראה על-ידי ארבעה נהגים שונים, שכולם הסתלקו מהמקום. היכן נכשלנו? האם לא הצלחנו להטמיע את ערך קדושת החיים והאחריות להציל חיים בתאונות דרכים כפי שהצלחנו לטעת בקרבם של חיילי צה"ל?".

בהמשך טורו מזכיר ח"כ בילסקי כי אחריות רובצת גם על כתפי הולכי הרגל. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שבו מדווח [דני ברנר] על האפשרות כי יזאצ'ו היתה שיכורה כשפסעה בכביש ונדרסה. לפי עדות מתדלק ששוחח איתה זמן קצר לפני שנדרסה, היא היתה "שיכורה, התנדנדה ולא היתה מאופסת".

ב"הארץ" מופיעה ידיעה קצרה יחסית בראש עמ' 10 תחת הכותרת "חיילת בת 19 נהרגה בתאונת פגע-וברח בצפון, לאחר שארבעה כלי רכב פגעו בה". אלי אשכנזי מדווח על המקרה בקור רוח, בלי הטפת מוסר או זעזועים.

כותרות ראשיות ואחוריות

"מקפיאים את כיפת-ברזל", מכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, צבועה אדום, על רקע תצלום [שאול גולן] של אחת הסוללות. יוסי יהושוע מדווח על ההקפאה בכפולה הפותחת של העיתון תחת הכותרת "אין כסף – אין כיפה".

אלכס פישמן מסביר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כי העודפים בתקציב הביטחון אינם נמצאים בתקציב צה"ל, אלא במקומות אחרים, "הנוגעים בנושאים לאומיים שעליהם החליטה הממשלה [...] פרויקטים עתירי ממון וחיוניים ביותר בתסריטים מסוימים, ששאבו אליהם תקציבי עתק שהוסטו בין השאר מתקציבי הביטחון, בעיקר בשלוש השנים האחרונות". פישמן מזכיר, לדוגמה, רכישת צוללות. על-פי פרסומים זרים, צוללות שנרכשו לאחרונה על-ידי מדינת ישראל נועדו לאפשר לה להתקיף גרעינית את אויביה גם לאחר שהטילים הגרעיניים שבשטח מדינת ישראל יושמדו (על-ידי פצצת גרעין איראנית, למשל).

המידע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ב"מעריב" בצד עמ' 29, בידיעה קצרצרה מאת אחיקם משה דוד.

בראש עמ' 14 של "מעריב" מידע נוסף שאינו הופך לכותרת ראשית: אלי ברדנשטיין מדווח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הציע לאחרונה הקפאה של הבנייה בשטחים, שחרור של כ-20 מחבלים וחבילת מחוות בטחוניות וכלכליות בתמורה לחידוש השיחות הישירות עם הפלסטינים. ברדנשטיין מסביר כי "נתניהו חותר לכך שבתמורה למחוות שהוא מציע, השיחות יימשכו לפחות עד חודש יוני, ובכך ישלים חצי שנה של מגעים, בהתאם לדרישת הקווארטט". בתמורה לכך נתניהו דורש מהפלסטינים להימנע מחידוש המהלכים לקבלתם למוסדות האו"ם ומקווה לקבל בעקיפין גם את הפסקת תהליך הפיוס בין הרשות לחמאס. מידע זה אינו מוזכר בשער "מעריב".

הכותרות הראשיות בשלושת העיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" מוקדשות לסוריה. "מסמכים מלשכת אסד חושפים את הסיוע האיראני", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד מסתמך בדיווחו על מסמכים שהגיעו לידיו בעקבות מתקפת סייבר של קבוצת ההאקרים "אנונימוס" על שרת הדואר האלקטרוני של לשכת אסד.

על-פי דיווחו, "איראן מסייעת בחודשים האחרונים לסוריה לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה בעקבות טבח האזרחים, ותומכת במשטרו של בשאר אל-אסד בסכומי עתק של יותר ממיליארד דולרים".

ב"מעריב" מוקדשת הכותרת הראשית לצילומי לוויין אמריקאיים שחושפים כי אסד טובח בבני עמו באמצעות ארטילריה. בעמודי הפנים של העיתון דיווח מתורגם מאת פול ווד, שליח ה-BBC בחומס, העיר המותקפת. "אבו-סולימאן עטף גופה של ילדה בת שבע בתכריכים", נפתח דיווחו. "מרבית הנפגעים שראינו היו אזרחים, רבים מהם ילדים", נכתב בהמשך. מומלץ לקרוא את הדיווח המלא של הכתב, שהוברח לתוך המדינה על-ידי צבא המורדים יחד עם הצלם פרד סקוט והחובש קווין סוויני.

ב"ישראל היום" מאחדים בין סוריה לאיראן בלי להסתמך על מסמכים מלשכת אסד או כתבה מתורגמת של עיתונאי בשטח האש. "מצפצפים על העולם" היא הכותרת הראשית של עיתון זה הבוקר, המתייחסת לשתי המדינות. בסוריה הכוונה לטילים שמשוגרים אל שכונות מגורים, ונקלטו בלוויין האמריקאי. באיראן אירח מחמוד אחמדינג'אד את ראש ממשלת חמאס, איסמאעיל הנייה, והכריז כי ארצו לא תיכנע וכי היא צפויה לחשוף בקרוב "הישגים משמעותיים בתחום הגרעין".

תצלום של טנקים סוריים ליד חומס, כפי שנקלטו בלוויין האמריקאי, מודפסים בשער לצד החותמת "הטנקים של בשאר". תצלום של אחמדינג'אד והנייה אוחזים ידיים מונפות אל-על מתפרסם בשער לצד החותמת "החבר של מחמוד". הכותרת בראש עמ' 7 ילדותית במיוחד: "הפשעים של אסד נראים אפילו מהחלל".

בעמוד האחורי של שלושת הטבלואידים מדווח מי הזוג הזוכה בתוכנית הריאליטי "המירוץ למיליון". ב"הארץ" הדיווח מופיע בעמוד הלפני אחרון.

"מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי

הבוקר קל יחסית ל"מעריב" לדווח על עסקי תאגיד האם אי.די.בי, על האב עצמו נוחי דנקנר ועל רוח הקודש (כסף, אלא מה?). נוחי דנקנר ואי.די.בי מכרו את מונופול המלט נשר. או כפי שהכותרת הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב" מנסחת זאת: "כת"ש מוכרת את השליטה במשאב למשפחת לבנת".

בכפולה הפותחת של המוסף מדווח גידי ליפקין על העסקה. בפסקה החמישית מוזכר כי משאב מחזיקה ברוב מניות חברת המלט נשר. בהמשך ציטוטים נרחבים של המוכרים והקונים מחמיאים זה לזה. באף פסקה לא מוזכר שחברת נשר היא מונופול בתחום המלט.

בטור פרשנות נלווה מדגיש יהודה שרוני את הרצון של יו"ר אי.די.בי והבעלים של "מעריב" להימנע ממצב שבו לא יוכל להחזיר חובות. "נוחי דנקנר אינו יצחק תשובה, אילן בן-דב או יוסי מימן", הוא כותב. "עסקת משאב מחזקת את המוניטין של דנקנר כאיש עסקים המסוגל לעמוד מאחורי התחייבויותיו ואף עומד בהן". בסיום הטור מציין שרוני כי חברת נשר היא מונופול בתחום המלט וכותב ש"היציאה מנשר היא גם הצעד הנכון מבחינה ציבורית". את הידיעה והטור חותם הגילוי הנאות: "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי".

"נפרדים מדנקנר: משפחת לבנת רכשה את השליטה במשאב", לשון הכותרת במוסף "השוק" של "כלכליסט". גולן חזני מדווח על העסקה בהרחבה ומציין כבר בפסקת הפתיחה שחברת משאב היא בעלת השליטה במונופול המלט נשר. לפי חזני, הצעד הבא של דנקנר צפוי להיות מיזוג בין דסק"ש לכור, "כשהמטרה היא ליצור חברה עם מזומנים של למעלה מ-4 מיליארד שקל, שאת חלקה יחלק כדיבידנד". הידיעה ארוכה יותר מזו של "מעריב", ובכל זאת סך הציטוטים המחמיאים של המוכרים והקונים קטן יותר.

בטור פרשנות נלווה כותב חזני כי דנקנר נאלץ למכור בגלל "החלטות שקיבל בתקופת הגאות של 2010". לפי חזני, "דנקנר לא ניצל את התקופה הזו למימוש נכסים והורדת המינוף האדיר של אי.די.בי, והחמיץ הזדמנויות למכור נכסים במחיר טוב יותר. דנקנר, שחזה בזמן את המשבר ב-2008 ונהנה ממנו, לא חזה את המשבר השני, וגם לא את האווירה הציבורית והרגולטורית שהביאה לפירוק הפירמידות". חזני מוסיף כי "דנקנר מתמודד במגרש חדש עם חוקים חדשים, ושופט וקהל עוינים".

אם השופט הוא הרגולטורים והקהל הוא ציבור בעלי המניות וקהילת אנשי העסקים, הרי ש"דה-מרקר" הוא בתפקיד המעודדת (של הקבוצה המתחרה).

"אי.די.בי מוכרת את מונופול המלט, אך החוב עדיין מאיים עליה", נכתב בראש עמ' 22 של "דה מרקר". מיכאל רוכוורגר מדווח בהרחבה על העסקה, ומדגיש את האופק מעורר הדאגה של התאגיד ("בכל מקרה באי.די.בי יצטרכו לבצע מימושים נוספים כדי למצוא מקורות נזילים חסרים של 971 מיליון שקל לאי.די.בי פיתוח עד סוף ספטמבר 2013, ו-350 מיליון שקל לאי.די.בי אחזקות").

רותם שטרקמן מציע גרסה נוקבת יותר לטור הפרשנות מאת חזני שמתפרסם ב"כלכליסט". "נוחי דנקנר יכול לבוא בטענות רק לעצמו [...] הוא היה על גג העולם [...] הוא הצליח להמשיך לשלם שכר עתק למנהלים ומקורבים, לשלוט בדירקטוריונים שלו, לבצע תעלולים פיננסיים וחשבונאיים ולהרים עסקות בעלי עניין שערורייתיות. היהירות כבשה שיאים [...] דנקנר מוכר כי אין לו ברירה, כי אי.די.בי שבניהולו הגיעה כמעט לדד-אנד [...] דנקנר של העשור השני של המילניום יהיה חלש בהרבה, השפעתו תקטן והוא יעבוד לא מעט רק כדי להצליח לפרוע חובות".

על הדרך מזכיר שטרקמן כי דנקנר "גייס לטובתו חלק מאמצעי התקשורת, שסגדו לו ואף העניקו לו תארי איש השנה מדי פעם". לדוגמה, "גלובס" בשנת 2009. או "כלכליסט" בשנת 2010 (לצד 9 אנשי שנה נוספים). אבל במשחק ההאדרה של הטייקונים הזה כולם השתתפו, גם "דה-מרקר" (כמו שהזכיר לאחרונה יהודה שרוני ב"מעריב", "יצחק תשובה היה איש השנה במגזין כלכלי צדקני. בשעת מצוקה הם מפנים לכולם עורף"). למעשה יש ל"דה-מרקר" מניות יסוד במגמה של התקשורת העסקית בישראל לפאר את הלווים הגדולים של המשק.

ענייני תקשורת

רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי איש העסקים הצרפתי יריב אלבז, מולטי-מיליונר בן 35, מנהל משא-ומתן מתקדם על כניסה כשותף לערוץ 10. שכניק מצטט "גורם המקורב לעסקה", שאומר לו כי "את הכניסה לערוץ הוא [אלבז] עושה מטעמים ציוניים ולא כדי להרוויח". עוד כותב שכניק כי אנשי ערוץ 10 הוחתמו על הסכמי סודיות והוזהרו כי הדלפת שמו של המשקיע לפני חתימת העסקה "עלולה לטרפד את כניסתו לשותפות".

במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווח בהרחבה [ג'יימי דוארד ופיטר פרסטון, "אובזרבר"] על שערורייה נוספת באימפריית העיתונות של רופרט מרדוק: חמישה מבכירי ה"סאן", העיתון הנפוץ בבריטניה, נעצרו בסוף-השבוע בחשד ששיחדו שוטרים.

במדור הדעות של "הארץ" כותב ירון אזרחי, פרופסור אמריטוס בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, על פסק דין העליון במשפט סרן ר' נגד אילנה דיין, וזאת לאור התחזקות גישות אקספרימנטליות והסתברותיות במחקר המדעי. "על רקע ההיסטוריזציה של אמיתות מדעיות, מגוחך לכפוף מצגי עובדות בעיתונות לסטנדרטים חוץ-זמניים", טוען אזרחי.

במדור הדעות של "מעריב" כותבת לילך סיגן מה היתה עושה לו היתה אילנה דיין ומה היתה עושה לו היתה סרן ר'. היא ממליצה לדיין לבקש באופן פומבי סליחה מסרן ר' ולהבטיח לו לפרסם תיקון ולסרן ר' להסכים להצעה. "תחשבו איזה מסר אמיץ תשלח אילנה דיין לעולם העיתונות אם תעשה את זה מרצונה החופשי", כותב סיגן. "פשוט כי אין כמו רוך ואנושיות כשהם באים ממקום של כוח. שלא לדבר על כך שזה פשוט הדבר הנכון לעשות".

ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו כי סרן ר', שהפסיד בערעור לאילנה דיין, שוקל להגיש בקשה לדיון בהרכב מורחב של שופטי בית-המשפט העליון. לידיעה נלווה טור מאת פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, הקורא לדיין "לכנס מסיבת עיתונאים ולהודות שטעית".

ב"הארץ" מדווח ניר חסון כי היום יוגשו תצהירי ההגנה במשפט הדיבה של תנועת אם-תרצו נגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פשיסטית". בין מגישי התצהירים, פרופ' זאב שטרנהל והעיתונאי רוביק רוזנטל, שדנים במשמעות ההיסטורית והלשונית של המושג "פשיזם".

במדור הדעות של "ישראל היום" מייעץ יעקב אחימאיר למפקד גלי צה"ל החדש, ירון דקל.

ב"דה-מרקר" מביאה הילה רז ממצאי סקר דעת קהל על הצעת התיקון לחוק איסור לשון הרע.

"הארץ" פותח שבוע שני למתכונתו החדשה והמצומצמת, ומשפר את הבלגן שאיפיין את הגיליון מלפני שבוע. אחרי רצף של עמודי חדשות מופיע מדור הבריאות, אחריו מדור הספורט, חלקו השני של מדור הדעות ומדור חדשות התרבות והבידור.

קונטרס החדשות של "מעריב" הבוקר, יום א', יש להזכיר, עומד על 32 עמודים, לעומת 28 של "ידיעות אחרונות".