משהו קורה בממלכת שש-עד-שמונה, רצועת הזמן המזוהה עם תוכניות ספורט בכמה תחנות רדיו. אופירה אסייג ואיל ברקוביץ', שנחשבו לשליטי הרצועה ונדדו בין כמה תחנות, הגיעו לסוף דרכם לאחר שרדיו-ללא-הפסקה (103FM) החליט שלא לחדש איתם את החוזה. רדיו תל-אביב (102FM), שהעניק את המיקרופון לטאלנטים של ערוץ הספורט (דני ענבר, נדב יעקבי, מירי נבו ואחרים), יוריד את התוכנית בחודש הבא.
רון קופמן, שהגיש בתחנה תוכנית אקטואליה, פוטר במפתיע ונקטף מיד על-ידי 103 המתחרה. מיום רביעי השבוע מככב הבולדוג, לצדם של מאיר איינשטיין ורמי וייץ, ברצועת הספורט. אם תישמר הרמה של התוכנית הראשונה, מדובר בקלף מנצח.
התוכנית של אסייג וברקוביץ' כוונה לעמך: שאלות פשטניות, דאחקות שכונתיות ורכילות. התוכנית ב-102 היתה מעמיקה ועניינית, אבל לקתה לא פעם ביבשושיות. 103 החדשה נשמעת דינמית, אינטליגנטית, אינטנסיבית וגם מבדרת.
וייץ ואיינשטיין, יחד עם יורם ארבל, נחשבים לשלושת שדרי-העל בטלוויזיה. פרגון הדדי אינו הצד החזק שלהם, אבל עכשיו שניים מהם חולקים אותו אולפן. איינשטיין, שצמח ברדיו, שוחה בטבעיות בתפקיד המבוגר האחראי. וייץ שותק רוב הזמן, מן הסתם מפאת צלו הכבד של קופמן, הדומיננטי, הידען, הנבחן וגם הנשכן, שמצליף בעוקצנות ובגסות.
קופמן קנה את המוניטין שלו כפרובוקטור-על ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט. הוא מביא מנות מסחריות של רשעות ואגרסיביות, אבל גם הרבה אינטליגנציה, שליטה בחומר וניסיון לטווח כיוונים מפתיעים. כל מרואיין, גם עיתונאי תמים שהועלה על הקו כדי לספק אינפורמציה מהשטח, הוא בחזקת פושע שדורש חקירה צולבת וצינית. קופמן מסכן את מעסיקיו בתביעות דיבה, אבל הוא גם עיתונאי שיודע את העבודה והוא חיית מיקרופון. רוב המאזינים נחשפו לחומר הקופמני בהזדמנויות שונות, ולכן, מן הסתם, הסגנון הבוטה שלו יעבור אותם בשלום.
פרסומת לתוכנית ברדיו 103FM
קופמן לא מסתיר את האג'נדה שלו. בדיון על נבחרת הכדורגל לקראת משחקה מול לטביה, דרש השור הזועם מהמאמן לואיס פרננדס רק ניצחון: "הוא יודע שאם הוא לא מנצח, אנחנו פה מחדדים סכינים ומקלפים לו את העור בלי הרדמה [...] מצדי שיעשה חרקירי. אני חי מנבלות".
כשאחד המרואיינים עונה על שאלה, קופמן מסרב לקבל את התשובה: "אם אחבר אותך עכשיו לפוליגרף, לא יהיה קצר בין גדרה לחדרה?". לעיתונאי שמתלונן על היחס המנוכר של המאמן וראשי הנבחרת הוא ממליץ בחום: "לך על פרובוקציה, תתקרב אליהם כמה שיותר, אולי אינשאללה תקבל סטירה. גם תעשה כמה לירות וגם תעשה כותרת".
קופמן לא רק הולך על הקו האדום, אלא גם מדרדר עצמו באופן מודע מעבר לו. בדיון על שחקנים ישראלים שעשויים לשחק בגרמניה הוא נובח על הסוכן שלהם: "אז למה שהחבר'ה שלך לא ייקחו איתם את סינדי ביום כיפור לברלין, למעבדה של מנגלה?". ועוד הומור שואה אופייני: "כשהגרמנים רואים אותי, הם רואים 90 קילו של סבון".
איינשטיין, שיודע לרקוד טנגו לצד המוביל, מפרגן לבוטות של עמיתו. כשקופמן מתחיל להתפרע בראיון עם שוער הנבחרת, דודו אוואט, איינשטיין מפייס: "עם כל הרוע שיוצא מרוני [קופמן] כל-כך בקלות ובטבעיות, ואני אוהב את זה, אפילו הוא רוצה בנצחון הנבחרת" (קופמן: "אמא שלי פולנייה, ואני באמת רוצה שהנבחרת תגיע לפולין [שמארחת את היורו] ואוכל לקחת את אמא שלי למשחק בביקור מולדת)".
בחירת הנושאים בתוכנית הבכורה היתה פופוליסטית למדי (שני אייטמים על הפועל תל-אביב, נבחרת הכדורגל, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים וכו'), ומרבית המרואיינים היו עיתונאים, שבקרקס המילולי של השלושה הופכים למעין ניצבים. הטריו מתעלה בראיון נוקב עם סוכן שחקנים שמספר על הנסיונות לסגור מכירת שני טאלנטים לקייזרסלאוטרן הגרמנית (קופמן: "קייזר-לטרון"). השלושה יורדים עליו מכל הכיוונים מפני שאיפשר לשחקניו להצטלם עם החולצות הגרמניות עוד לפני שחתמו בקבוצה. הסוכן מסביר, מנסה להתחמק, המראיינים לא מאפשרים לו לנשום עד שלבסוף הוא נשבר: "טעות שלי, מתנצל". כשאחד העיתונאים מתלונן שלא נותנים לו לגמור משפט, וייץ מנחם אותו: "תתרגל, לא נותנים פה לדבר".
התוכנית החדשה של קופמן-איינשטיין-וייץ הופכת את הרדיו למוקד של תככים ומזימות מעולם הספורט. קופמן ושותפיו הופכים את עולם הספורט הישראלי, מקדמת הבמה ועד אחורי הקלעים, לזירת גלדיאטורים נוטפת אקשן. חומר גלם עיתונאי הופך אצלם במהרה לסלט טעמים פרוע שמוגש בערבוביה. גם מאזינים עם דעות שליליות על השלושה לא יוכלו שלא להיות מרותקים לתלכיד החדש שמספק פריק-שואו של עיתונות ספורט.
בהמשך לפרסום
כתיבה של ידיעה חדשותית היא שיעור חובה בכל קורס מבוא לתקשורת: חמשת המ"מים, סגנונות שונים של פתיחים ועוד. אבל מדי פעם מופיעים עיתונאים שמפתיעים עם המצאות מוזרות. כמו למשל הפתיח הבא: "בהמשך לפרסום ב'ידיעות אחרונות', גוברים חילוקי הדעות בהנהלת סכנין".
מיקי שורץ, החתומה על הידיעה, אינה העיתונאית הראשונה שמתייחסת למציאות כאל סרח עודף של הניוז האמיתי לשיטתה, העיתון המדווח. מדובר בתופעה שרווחת בכלי תקשורת, שלפעמים שוכחים שתפקידם לדווח על המציאות, משמע לבוא אחרי העובדות בשטח, ולא לפניהן.
על מה בדיוק התפארה שורץ? ביום ראשון התפרסמה ידיעה בחתימתה על מלחמות פנימיות בהנהלת סכנין. בפולו-אפ למחרת הדגישה מיד בפתיח: "בהמשך לפרסום ב'ידיעות אחרונות'". האם הבלגן בסכנין התעצם בעקבות הידיעה ב"ידיעות"?
אם כבר מחפשים זכות ראשונים, היא שייכת לערוץ הספורט, שביום שבת הקדים את "ידיעות" וכתב על העימותים הפנימיים במועדון. גם אם בסיקור של "ידיעות" היה איזשהו ניצוץ אחר שליבה את האש, ידיעה שהעיתון הוא הכוכב הראשי בעלילה שלה היא מעשה מגוחך, אפילו מקומם. רצוי שכתבים ועורכים בעיתונים ישמרו על צניעות ומידתיות. התפארויות ריקות כאלו הן לא המצוף שיציל אותם מטביעה באוקיאנוס הווירטואלי הגואה.
בקטנה
סיום עונה ותחילת הפגרה הם הזדמנות טובה לפתות שחקנים לפתוח את הפה על קבוצותיהם וחבריהם. מצטייני השבוע הם עמית גולדשטיין מוואלה בראיון עם ערן זהבי ("עם יעקב שחר היו לנו עשר אליפויות"), ובמיוחד יונתן הללי ב"מעריב", שהצליח לחלץ מהשוער ניר דוידוביץ' התבטאויות חריגות על חבריו במכבי חיפה ("התפוצצתי מכעס כשיניב קטן הזמין את בנאדו להניף איתו את צלחת האליפות [...] הוא לא מספיק חכם") וגרם לסערה אמיתית במועדון ומחוצה לו. ב-ynet התייחסו בהרחבה, ב"ידיעות אחרונות" דממו.
התיקונים
וואלה מציג תרגיל חשבונאי עם נעלם גדול: אם פדרר ניצח שישה מששת משחקיו, איך יצא שמונפיס ניצח בכל זאת משחק אחד?
ONE ניסה לקבוע סדר יום מופרך. גם ההסתייגות בכותרת לא מזכה אותו מחמת הספק. הדבר היחיד הנכון בידיעה הזו הוא ה"בלעדי": אף אחד לא התפתה להיגרר אחרי המלפפון הזה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il