תחרות פיתוח גוף, שלשום בעזה (צילום: ויסאם נסאר)

פשרה, חצי פשרה

הקריקטורה היומית בעמוד הדעות של "הארץ" (ערן וולקובסקי) מציגה את ריצ'רד גולדסטון מבשל את נתניהו וברק בסיר ומכריז: "תכף זה יהיה מוכן". הכותרת הראשית של העיתון היא "נתניהו: איני פוסל הקמת ועדת חקירה לאירועי 'עופרת יצוקה'. ברק: אני מתנגד בתוקף לכל ועדה". לפי "הארץ", ההצהרה הספקנית של נתניהו באה לתקן הצהרה פסקנית יותר שניתנה ל"וושינגטון פוסט".

ב"ידיעות אחרונות" עושים הו-הא מהראיון ב"וושינגטון פוסט", מגישים לקורא תצלום של גזיר עיתון ובו תשובתו של נתניהו למראיינת ("אנו בודקים זאת [את אפשרותה של חקירה חיצונית לצה"ל] אולם לא בגלל דו"ח גולדסטון, אלא בגלל צרכים פנימיים שלנו"), ואפילו פרופיל של המראיינת (לאלי וימות, "העיתונאית הבכירה ביותר ב'וושינגטון פוסט' וב'ניוזוויק'", לפי אורלי אזולאי מ"ידיעות אחרונות", ובת למשפחה המחזיקה בעיתונים).

ב"מעריב" פתרו כבר את הסיפור. "הפשרה המסתמנת: בדיקת התחקירים", נכתב באחת הכותרות על השער. לפי תוכן הדברים, אין מדובר בפשרה, אלא בכניעה לקונספציה שלפיה יש להקים ועדת חקירה כלשהי. ואולי בכל זאת יש כאן פשרה מסוימת: ההרכב יהיה משותף לצה"ל ולמשרדי הממשלה.

לא יהיה פנאן

הכותרת הראשית של מוסף הספורט של "הארץ" היא "מאני טיים". ייתכן שהכותרת המקורית היתה "מוני טיים". כך או כך, הכותרת היתה מתארת אותו אירוע: הגילויים על אודות הפעילות הכספית המפוקפקת של מי שהיה מנהל מכבי תל-אביב, מוני פנאן, שעירבה, כך לפי החשד, שורה של שחקנים, מאמנים, שופטים ועסקנים. גילויים שחשפו את חולשתה הכללית של עיתונות הספורט ואת הנכות הקשה של אלה מתוכה המסקרים את "הקבוצה של המדינה", ושמעלים חשדות כבדים לזיופי משחקים, שחקנים ומאמנים מכורים, ומעורבות של עולם תחתון בספורט הישראלי.

מה הן החדשות? בספורט "הארץ" מביא משה הרוש מדבריו של אבנר קופל, יו"ר מינהלת ליגת-העל, ש"מודה לראשונה בפומבי כי ידע על עסקיו של מוני פנאן, אך לא התריע על כך: 'זה אולי נראה לא תקין ולא אתי, אבל מה הייתי יכול לעשות?'". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי שופטי הכדורסל חתמו על תצהיר שלפיו "לא השקיעו כספים אצל נושאי תפקידים בקבוצות", וכי איגוד הכדורסל פנה לחברת החקירות ויצמן-יער כדי שתחקור את הפרשה.

אבל הדגש ב"ידיעות אחרונות" אינו על News, אלא על Views. מה שב"הארץ" נזכר במאמר המערכת, ב"ידיעות אחרונות" הוא הכותרת הראשית: "דרושה: חקירה של הספורט הישראלי" ("לא בדיקה, חקירה"). הקריאה למינוי שופט חוקר היא של אריה מליניאק, שתמצית טורו מודפסת על שער העיתון, כשההפניה היא למדור הספורט. "אם יש חשש שהמשחק הוא קומבינה, ההצגה לא חייבת להימשך", כותב שם מליניאק, ומעלה שורה של חשדות על שחיתויות אפשריות בספורט הישראלי.

ההישג העיתונאי הגדול (היחיד?) של היום בפרשת פנאן הוא של "ישראל היום", שכתבו, רון קופמן, נפגש עם "איש הכספים המסתורי" ניק לוין, בעל חברת ההשקעות שהפסיד מאות מיליוני ליש"ט מכספי לקוחותיו ונעלם לפני כחודש. לוין אמנם הגיח בשבוע שעבר בשיחת טלפון, אך רק עכשיו צץ בגופו ממש, והראיון של קופמן איתו הוא סקופ בקנה מידה ישראלי, אולי אפילו עולמי, במיוחד בהתחשב בכך שלוין מבוקש על-ידי המשטרה הבריטית והוא גם הכוכב של פרשת פנאן בהיותו מי ששימש, לפי החשד, משקיע של המיליונים שהועברו לפנאן.

רגע, האם לוין קשור לפנאן? לא, הוא בכלל לא מכיר אותו, אומר לוין לקופמן. האם הוא מבוקש על-ידי המשטרה? לא, מה פתאום. הוא התייצב שם מרצונו ושיחררו אותו לדרכו. אז מה קורה כאן? מי צודק? מה באשר לגרסאות השונות והסותרות שהתפרסמו בימים האחרונים בעיתונים? איך נכתב כאן בשבוע שעבר בטור של שלמה מן: "התחושה היא שבוואקום שנוצר – בעלי חוב שאין להם עניין לדבר, טיפוסים מפוקפקים כאלה ואחרים שאמינותם מוטלת ממילא בספק, משטרה שטרם החלה לחקור וגיבור ראשי שלקח איתו את הסודות לקבר – הכל מותר. כל עיתונאי מנפח רסיסי מידע ומוסיף כיד הדמיון. ימים של תפוס ככל יכולתך, שבהם העיתונאי האחראי, ששומע שמועות כמו כולם ומתאפק, ננזף על-ידי העורכים, שדורשים את לטרת הפנאן שלהם".

מאמר המערכת של "הארץ" מונה את הישגי כתביו בפרשה, בין השאר את הידיעה על "שותפו לעסקים, ציון נתן", ש"רוקן את משרדו ולקח עימו את כונן המחשב". אלא שכותרת הידיעה שפורסמה ב"הארץ" קבעה כי נתן "ירד למחתרת", קביעה שהוזמה עוד באותו יום כאשר נתן התראיין בגלוי לכמה כלי תקשורת. מאמר המערכת היה הזדמנות טובה לתקן את הטעות, הזדמנות שפוספסה. תוקם ועדת בדיקה?

אז מה היה לנו

היום, אם כן, הוא יום הוועדות בעיתונים, כל עיתון והוועדה הקרובה ללבו: "ידיעות אחרונות" מקדיש את הכותרת הראשית לקריאה להקמת ועדת חקירה לפרשת מוני פנאן, "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית שלו למחלוקת הפוליטית בין ראש הממשלה ושר הביטחון על הקמת ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה". את הקריאה לוועדת חקירה של עולם הכדורסל שומר "הארץ" למאמר המערכת.

זה היפוך תפקידים מעניין: "הארץ" הדעתני מקצה את מאמר המערכת להבעת הדעה ומקפיד על כותרת ראשית חדשותית; "ידיעות אחרונות", המתרחק בדרך כלל מהבעת דעה מערכתית, מוותר על הבאת חדשות בפרשה המדוברת ומעדיף לפרסם טור דעה בעניינה. כנראה שיש צורך בפרשה מעולם הספורט כדי לשחרר את רוח האוהד ב"ידיעות אחרונות", פרשה שעורכיו והמו"ל שלו יכולים להזדהות עימה מבחינה רגשית.

אלוביץ', שאול אלוביץ'

אם פרשת הבנק של מוני פנאן היתה יום הכיפורים של עיתונות הספורט, הרי שהפרסום הראשוני של "דה-מרקר" על עסקת הרכישה של בזק על-ידי שאול אלוביץ' היא תקרית גבול שגרתית. מה ההבדל בין מלחמת יום כיפור עיתונאית לתקרית גבול עיתונאית? בראשונה חוגג כל עיתון את הפסד רעהו, בשנייה רק עיתון אחד חוגג את נצחונו.

"דה-מרקר", שחשף ביום שישי את העסקה והקדים את המתחרים המודפסים ביומיים (בגלל סוף השבוע), חוגג היום: בתמונה הראשית נראים אלוביץ' הקונה וחיים סבן המוכר, והכיתוב מבשר: "הטלפון לא הפסיק לצלצל מאז החשיפה ב-TheMarker'' ביום שישי"; בצד ימין של השער מודפס שער "דה-מרקר" מיום שישי, כשמעליו הכיתוב "'TheMarker' חושף את עסקת השנה"; בכותרת המשנה של הידיעה, בעמוד הפותח, נכתב: "שוק התקשורת הוכה בתדהמה ביום שישי לאחר חשיפת 'TheMarker'".

גם אם היה מדובר בתחקיר מהפכני שחושף נשיא אנס או שערוריית שחיתות בעולם הכדורסל, השתבחות עצמית כזו היא מוגזמת ומעידה על חוסר טעם – על אחת כמה וכמה כשמדובר בחשיפה של עובדה שהיתה מתבררת ממילא בתוך שעות אחדות. לא שאין כאן הישג עיתונאי: "דה-מרקר" ואמיר טייג הוכיחו שיש להם מקורות טובים ויכולת לאמת במהירות מידע ראשוני, המתחרים אוכלים את הלב, לקוראים זה לא צריך להיות ממש אכפת.

אם האופנה של פיאור עצמי לא היתה פושה גם בטבלואידים הוותיקים (ולאחרונה גם ב"הארץ"), אפשר היה להאשים את צעירותה של העיתונות הכלכלית במפגן הילדותי הזה. כך אפשר היה להסביר את הידיעה המביכה שהתפרסמה ב"כלכליסט" לפני חצי שנה ("חוזה הענק של אלווריון – התקשורת העולמית מצטטת את 'כלכליסט'") בעובדת היותו של "כלכליסט" שחקן חדש בזירה, שזקוק לחיזוקים גם אם הם מגיעים ממנו עצמו. היום משחזר "דה-מרקר" את הגיחוך: מסגרת מיוחדת בעמוד הפותח מוקדשת לידיעה שכותרתה "רויטרס מצטטת את החשיפה של 'TheMarker'".

באתר "גלובס" סיפקו התנהלות מגוחכת משלהם: לכותרת הידיעה שלהם שפורסמה הבוקר, "שאול אלוביץ' רוכש את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל", הוקדם הכיתוב "כפי שפורסם לראשונה ב'גלובס'". המלים בידיעה עצמה הטוענות לחשיפה מפנות לידיעה מיום שישי לפנות בוקר, לפני הפרסום של "דה-מרקר", שכותרתה: "'גלובס' חושף את עסקת השנה: התקדמות בשיחות לרכישת השליטה בבזק תמורת 7 מיליארד ש'". רגע, האם זו היתה הכותרת של "גלובס" בשלוש בלילה, לפני בוקר יום שישי? כן. רק בלי הקדימון על אודות החשיפה שהוספה בהמשך. מדוע רק בהמשך? משום שידיעה על "התקדמות בשיחות" אינה "דיווח על עסקת השנה". אם כן, חטא על פשע: השחץ מוביל למעשי הטעיה (מה שנקרא "ידיעה מתגלגלת").

הערה אחרונה: "דה-מרקר" מתפאר בחשיפה של אמיר טייג, אבל עד לפני כחודשיים היה טייג כתב "כלכליסט", ולפני הקריירה הקצרה שלו ב"כלכליסט" (מיום הקמת העיתון, לפני פחות משנתיים), כתב כמה שנים ב"מעריב". אולי דווקא העורכים ב"מעריב" צריכים לזקוף לעצמם את הכשרתו של הכתב המוצלח? בשוק שבו עיתונאים נמצאים במחול תזזיתי של מעבר בין כלי התקשורת המעטים שפועלים כאן, התהדרות בומבסטית בידיעה ראשונית נראית חלולה עוד יותר.

כך או כך, העיתונים הכלכליים כולם מקדישים היום את הכותרת הראשית שלהם לבזק, להתפוגגות התחזיות על הקמתה של קבוצת תקשורת שלישית בישראל, לשרטוט דיוקנו של אלוביץ' ולעשרות עניינים הנקשרים לסיפור. המתעניינים ימצאו שלל פרשנויות באתרי "גלובס", "דה-מרקר" ו"כלכליסט" ומדורי הכלכלה ב-nrg ו-ynet. נצטט כאן רק את המלים האחרונות בתמצית טור הפרשנות של טייג, המודפסת על שער "דה-מרקר": "במלים אחרות, הצרכן שוב בבעיה".

להחזיר עטרה ליושנה

זוכרים את האחווה ששררה בין חוגים מסוימים בשמאל הפוליטי והציבורי ובין ש"ס בראשותו של אריה דרעי? מדובר, נכון, בהיסטוריה. ובכל זאת, מאלף להיזכר בהיסטוריה הזו על רקע הדברים שכותב היום גדעון לוי ב"הארץ" על יו"ר ש"ס אלי ישי: "אלי ישי הוא שונא הזרים הישראלי האולטימטיבי, ז'אן מארי לה-פן בזקן, ירג היידר בכיפה, כהנא במזרחית [...] ישי מוציא שם רע לכהניזם". לפני כמה שנים, עם הרשעתו של דרעי, שמעתי ראש ישיבה מהציונות הדתית מקונן על האופן שבו פיספסה ההנהגה הרבנית שהוא נמנה עימה את המהפכה הספרדית ושלחה את הרב עובדיה יוסף לזרועות החרדים. הנה עכשיו זמן הקינה משמאל.

הפיצול: הדיון נמשך

אחרי ההפצצות במוספי השישי (ובראשם ראיון ב"ידיעות אחרונות" עם שר המשפטים יעקב נאמן), היום תורו של פרופ' שלמה אבינרי לשתף את הציבור בדעתו על פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. אף שהטור מתפרסם ב"הארץ", אבינרי כותב בעד הפיצול, תחת הכותרת "די לריכוזיות". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שומרים על הקו האחיד: "פיצול תפקיד היועץ: מכבש לחצים על נתניהו", מכריזה כותרת הדיווח של טובה צימוקי בעמ' 4 של העיתון. צימוקי קובעת כי "משפטנים בכירים ורוב שרי הממשלה תומכים בפיצול", ומצטטת "מקור משפטי רם דרג" המבקר בחריפות את התנגדותם הפומבית לפיצול של בכירי עולם המשפט בדימוס (יש חיה כזאת, אתם יודעים מי הם).

ב"ישראל היום" הפיצול מגיע לשער. "נתניהו טרם החליט אם לפצל תפקיד היועץ", נכתב שם. בכפולת העמודים 4–5 מודפסות תמונותיהם של שר המשפטים יעקב נאמן ושל נתניהו, לראשון מודבקת סטמפת "ממליץ", לשני "מתלבט", למקרה שלא הבנתם. כותרת הכפולה היא ציטוט של שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, המתנגדת לפיצול: "רוצים לעקור לו את השיניים". כותרת הטור של דן מרגלית היא "ניאו-פרידמניזם מחוכם".

מעקבים

"ידיעות אחרונות" מפרסם היום מעקב אחרי השלכות תחקיר שפירסם ביום שישי, על התנהלותו של יו"ר השלטון המקומי וראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט. הכותרת הראשית של "מעריב", "השלום הקפוא", מפנה לכתבה של ג'קי חוגי, שביקר בעמאן כדי לדווח על המצב שם.

ומה עם רצח בני משפחת אושרנקו? הכותרת ב"ידיעות אחרונות" היא "חוקרי הרצח אופטימים". גם ב"ישראל היום" אופטימים. אחת הכותרות על השער מכריזה: "במשטרה מאמינים: נפענח הרצח בראשל"צ".

חדשות חוץ לילדים

כותרת במדור החוץ של "ידיעות אחרונות" על אודות ממשלה חדשה לגרמניה: "וייטנמי, הומו ובן אצולה נפגשים לישיבת הממשלה".

ענייני תקשורת

ב"מעריב" מדווחים כי "בצעד חסר תקדים מציעה ענקית השעשועים וולט דיסני החזר כספי למיליוני הורים שרכשו את קלטות 'בייבי איינשטיין' המפורסמות. הסיבה להחלטה: איום בתביעה ייצוגית נגד החברה, שפירסמה כי הקלטות מסייעות בהתפתחות התינוק, בעוד מחקרים מראים שצפייה בטלוויזיה דווקא מזיקה לילדים קטנים" (נורית קדוש וצח יוקד).

במדור "צילום אחד ביום", בעמוד האחורי של חלק ב' של "הארץ", מופיעים חמישה צילומים.