בשתי חזיתות מקבילות מתנהלת כבר שבוע המערכה בין ישראל ובין טורקיה סביב פעולת השייטת לעצירת המשט לעזה: האחת, חזית המלים, והשנייה, מלחמת התצלומים.
זה החל בשעות הראשונות לעימות על סיפון המאבי-מרמרה, כאשר העולם הוצף במראה חיילים חמושים מול אזרחים מצוידים במקלות. העמודים הראשונים במרבית עיתוני העולם למחרת האירוע שידרו מסר ויזואלי חד וברור באשר לשאלה מי החזק בסיפור הזה ומי החלש, מי הטוב ומי הרע. התצלומים שחשף העיתון הטורקי "הורייט" לפני ימים אחדים, של לוחמי השייטת הפצועים, היו שלב נוסף במלחמה הזו, גם אם המסר שעלה מהם היה חד-משמעי הרבה פחות.
הנה עוד דיווח ממלחמת התצלומים הזו, סיפור שנבלע בימים האחרונים בים הכתבות משדות הקרב ההסברתיים והתעמולתיים: סיפורו של צלם העיתונות הטורקי קורסאט באיהאן, שנלווה למשט שיורט על-ידי חיל הים הישראלי בדרכו לעזה. באיהאן, בן 30, בוגר אוניברסיטת מרמרה, נשלח לספינה לצלם עבור היומון הטורקי "זאמאן", המפרסם גם מהדורה אנגלית בשם "Today's Zaman".
כאשר הסתיים הקרב על הספינה, ביקש, לדבריו, להגן על התצלומים שצילם. הוא שלף את כרטיס הזיכרון מן המצלמה והטמין אותו בפיו, מתחת ללשון. עם שובו מהמעצר הקצר בישראל סיפר לכתבי העיתון שקיווה שכך יוכל למנוע מן החיילים הישראלים להחרים את התצלומים ולמנוע את פרסומם. כמו כל צלם, הוא התכוון לעשות כל מה שניתן כדי שהתצלומים יפורסמו.
בכתבה נוספת, שפורסמה יומיים אחר-כך, סיפר כי גם עמיתיו בחדר העיתונות חיפשו דרכים להטמין את התצלומים. "אף אחד, גם לא החברים שלי, לא ידע שהחבאתי את הכרטיס מתחת ללשון. לא יכולתי לדבר בכל 17 השעות שהכרטיס היה בפה שלי", סיפר.
אבל הניסיון לא צלח. כשעבר בדיקה רפואית בידי רופא ישראלי היה עליו לפתוח את פיו: הדוקטור ראה את כרטיס הזיכרון ונטל אותו. באיהאן חזר למערכת, אבל התצלומים נשארו ברשות צה"ל.
העדות של הצלם באיהאן משתלבת להפליא בנראטיב הכולל של העיתונות הטורקית: ישראל לא רק ביקשה למנוע הגשת סיוע הומניטרי לעזה, אלא גם שיגרה את חייליה כפיראטים להשתלט על ספינה אזרחית בלב ים, הרגה תשעה אזרחים ופצעה עשרות. ואם לא די בכך, היא פעלה כדי למנוע סיקור מלא של האירועים.
(צילום מסך מתוך האתר "Today's Zaman")
הסיפור של הצלם הטורקי מהדהד סיפור אחר מדברי ימי הצילום של אירועים מרכזיים בעשורים האחרונים: נסיבות צילומו של "איש הטנק", הגבר האלמוני שנעמד באומץ מול שיירת הטנקים בשדרה המרכזית של בייג'ינג בימי הדיכוי של מחאת הסטודנטים בכיכר טיאננמן.
צ'ארלי קול, אחד מצלמי העיתונות שהנציחו את האירוע ממרפסת מלון בבייגי'נג, ידע שאנשי ביטחון סינים צפו בו ויגיעו להחרים את מצלמתו. הוא שלף את הפילם – זה היה עדיין בימי העידן הטרום-דיגיטלי בצילום – וטמן אותו, עטוף בשקית ניילון, במיכל ההדחה בחדר השירותים. במצלמה שם סרט אחר. דקות אחדות אחר-כך הסתערו אנשי ביטחון וחשפו את הסרט לאור, בהנחה שמחקו בכך את התיעוד המביך. מאוחר יותר שלף קול את הפילם מהשירותים, והעולם כולו נחשף תוך ימים אחדים לתצלום שהיה לסמל מאבק האזרח הפשוט מול מכונת הדיכוי השלטונית.
באיהאן נכשל במקום שבו קול הצליח. הנסיבות שונות, אבל ההדהוד זהה. ההרואיקה הזעירה של הטמנת כרטיס זיכרון מתחת ללשון מצטיירת מעל דפי העיתון הטורקי כמאמץ של צלם עיתונות להתמודד עם כוחות הרשע, שמבקשים לסכל בכוח את גילוי מעלליהם. קווי תיחום ברורים בין ה"רעים" ל"טובים" מוגדרים בטקסט הזה, כמו ברוב המאמרים והכתבות בעיתוני טורקיה.
גם יתר חלקי הראיון עם הצלם תואמים את המסגור הכללי של הפרשה בעין הטורקית. נשק? לא היה נשק על הספינה, הוא טוען, אבל הפעילים השתמשו במקלות, באבנים ובאמצעים דומים כדי להתמודד עם החיילים הישראלים.
"אחרי שפרצו התקריות אנחנו העיתונאים נלקחנו לחדר העיתונות. קולות הירי גברו לאחר זמן", סיפר באיהאן. "הודיעו לנו שיש פצועים באונייה. אחר-כך הודיעו לנו שגשר הפיקוד נכבש, ונאמר לכולנו להיכנע". לדבריו, העיתונאים הוחזקו בחדר העיתונות במשך כשעה וחצי עם ידיים מורמות, כאשר "סמני לייזר", כהגדרתו, היו מכוונים לעברם כל העת. "הם היו מוכנים לפתוח באש כל רגע", סיפר. כל החפצים, כולל דרכונים ותעודות עיתונאי, נלקחו מהם. במקביל התיזו מסוקים מים על הסיפון וגרמו לכמה מהאנשים שהיו שם לחוש ברע.
לדבריו, כשהגיעה הספינה לנמל אשדוד קיבלו חיילים שהיו על החוף את לוחמי הקומנדו במחיאות כפיים, בעוד הנוסעים מובלים באזיקים, "כאילו היו שבויי מלחמה", ונלקחים לצילום. הוא סיפר עוד כי אנשים דוברי טורקית, שנאמר כי באו מטעם השגרירות הטורקית, החלו להציג להם שאלות.
אחר-כך התברר שהאנשים שניסו לדובב את העצורים לא היו נציגי השגרירות. יחס רע במיוחד, הוא טוען, איפיין את התנהגות הישראלים ליוונים שהיו על הספינה, ובעיקר ל"בישוף בן 88" שהוכה בידי החיילים. הכוונה היא ככל הנראה לבישוף הילריון קאפוצ'י, שהורשע ב-1974 בהברחת נשק עבור הפתח, אך שוחרר לאחר שנים אחדות.
באיהאן העיד כי אחרי השעות שבילה בתא 5202 בכלא באר-שבע, ונסיעה של שעה ו-45 דקות לשדה התעופה בן-גוריון, הועלה עם חבריו למטוס. קודם להשלמת הליך הגירוש, נדרש לחתום על התחייבות שלא לשוב לישראל בעשר השנים הקרובות. התצלומים שלו נשארו בארץ, שלל הפשיטה. האם גם הם יגויסו יום אחד למלחמת ההסברה?