איור: אסף חנוכה
לא כך מנוסח הסעיף בתקנוני אתיקה, אבל הכלל הזה מסתובב כבר שנים רבות במערכות העיתונים בארצות-הברית. מייחסים אותו לג’ין רוברטס, עורך ה"פילדלפיה אינקוויירר" לשעבר, שפיטר כתבת לאחר שנודע לו על קשר אינטימי הדוק שקיימה עם מקור בתחום הסיקור שלה, ופסק: "מצדי, הכתבים שלנו יכולים לשכב עם פילים. בתנאי שהם לא מסקרים את הקרקס".
אחרי שאמריקה נחשפה להרגלי המין של ביל קלינטון, הגיע השנה גם תור ההצצה לחדר המיטות של עיתונאים. הפרשה הראשונה עסקה ברומן בין סוזי וטלאופר, בת 42, עורכת כתב-העת "הארוורד ביזנס ריביו", לבין הנשיא הפורש של "ג’נרל אלקטריק", ג’ק וולש - בשעה שכתב-העת עמד לפרסם ראיון ארוך שערכה עמו. חשיפת היחסים עלתה לווטלאופר במשרתה, ולוולש בן ה-66, בסעיף נוסף בתביעת הגירושין הענקית שהגישה נגדו אשתו.
עוד טרם גוועו הדיונים על המשמעויות האתיות של התנהגות העורכת, וכבר צצה פרשה חדשה: הפעם מדובר בבעל הטור בוב גרין, מהעיתון "שיקאגו טריביון". ה"ניו-יורק טיימס" השווה את כתיבתו על החברה האמריקאית לציוריו של נורמן רוקוול. הטורים שלו, שפורסמו בעוד כמאה עיתונים, ביכו את הידרדרותה של אמריקה התמימה והערכית, חשפו פרשיות של התעללות בילדים, נזפו בפוליטיקאים מושחתים. מה שנקרא בעין זרה כשמאלץ נוסטלגי, שיקף הלוך רוחות מקובל מאוד במערב התיכון, ובכלל באמריקה שאיננה ניו-יורק, סן-פרנסיסקו או לוס-אנג’לס. גרין הוזמן לשמש כתב אורח בתוכנית הטלוויזיה "נייטליין" ברשת איי.בי.סי, ופרסם גם תריסר ספרים, שחלק מהם היו לרבי-מכר. הוא נחשב למומחה שהרבה לכתוב על שני גיבורים אמריקאים, אלוויס פרסלי ומייקל ג’ורדן. העובדה שהיו כמה אתרי אינטרנט ועיתונים אלטרנטיביים שפרסמו בעקביות פרודיות על סגנונו רק הוסיפה לפופולריות שלו.
הטור של גרין - שהתפרסם ארבע פעמים בשבוע - נעלם מדפי ה"שיקאגו טריביון" באמצע ספטמבר, בצירוף הודעה לקונית בעמוד הראשון, בחתימת העורכת, אן מארי ליפינסקי: "התפטרותו של גרין נדרשה לאחר שהודה בהתנהגות מינית שאינה הולמת, לפני כמה שנים, עם נערה בשנות העשרה המאוחרות לחייה, שאותה פגש בקשר לטור שלו". ההודעה הוסיפה כי המידע על כך הגיע למערכת באמצעות תלונה אנונימית, שנבדקה בידי ראשי העיתון והתברר כי "מדובר בהפרה חמורה של כללי האתיקה של ה’טריביון’... אנו מביעים צער עמוק על התנהגותו ועל ההשלכה של חשיפת הפרשה על האמון שרוכשים הקוראים לגרין ולעיתון".
אחר-כך החל טפטוף של פרטים בכמה אמצעי תקשורת, בהם ה"טריביון" עצמו: בשנת 1988, לפני 14 שנה, הגיעה תלמידת בית-ספר תיכון קתולי, כבת 17, למערכת העיתון, כדי לראיין את בעל הטור גרין לפרויקט לבית-הספר. הראיון הוביל לארוחת ערב ולבילוי אינטימי בחדר מלון במרכז העיר. הנערה היתה בגיל שיחסי מין אתה לא היו בגדר עבירה והם נעשו, ככל הידוע, בהסכמה. זמן קצר אחר-כך הזכיר גרין את הנערה באחד מטוריו. ה"טריביון" לא דיווח באיזה הקשר, כדי לא לפגוע בפרטיותה. לאחרונה התקשרה האשה פעמיים לגרין, והוא התלונן ככל הנראה לאף.בי.איי שמדובר בהטרדה או בנסיון סחיטה.
לא מעט מעמיתיו של גרין תהו אם מדובר בעבירת אתיקה חמורה כל-כך, המחייבת את הדחתו. אפילו מאמר המערכת של ה"טריביון" על הפרשה נפתח בקביעה שאדיקות מופרזת בעניין שכזה עשויה לעורר תמיהות, בידיעה שלא כל העיתונאים הם אנשים מושלמים. אבל כאן, הסביר העיתון, מדובר ב"עיקרון הנוגע ללב-לבו של האמון בין העיתון לקוראיו". כדי לאפשר לעיתון למלא את השליחות הציבורית המעוגנת באמריקה בתיקון הראשון לחוקה, חובה על המערכת להקפיד על הכלל הבסיסי, שעיתונאי לא ינצל את תפקידו ומעמדו כדי לקדם את ענייניו הפרטיים. לא עסקיו הכלכליים, לא תפיסותיו הפוליטיות - וגם לא ענייניו האישיים. עיתון התובע נורמות התנהגות משליחי ציבור אחרים, קבע המאמר, כמו אנשי כמורה שסרחו ביחסים עם קטינים, איננו יכול להקל ראש בהתנהגותם של העיתונאים עצמם.
הדיון על הממד האתי בהתנהגותו של גרין ממשיך להעסיק את העיתונים והרדיו, ולא רק בשיקאגו. מאזינים רבים המתקשרים לתוכניות השיח ברדיו נחלצים להגנתו, בין השאר בטענה שהוא בוודאי לא העיתונאי הראשון וגם לא האחרון שנהג כך. אחרים מזכירים שאפילו נשיא ארה"ב היה מעורב בפרשת אהבים מפוקפקת ונשאר בבית הלבן. אחרים משבחים את מערכת העיתון על עמדתה התקיפה. העורכת ליפינסקי מוכרת כבעלת קו קשוח בענייני אתיקה: היא סירבה לפרסם אחד מתצלומי התקפת הטרור בניו-יורק ב- 11 בספטמבר, לאחר שנודע לה כי צלם התמונה קיבל במתנה חולצת טי ממכבי האש.
גרין עצמו, בן 55 ונשוי (כפי שהיה בעת המפגש עם הנערה), שומר לפי שעה על שתיקה, למעט אימייל קצר ששיגר לסוכנות איי.פי, ובו הודה ב"מעשים מטופשים שאינני גאה בהם". במסר הקצר התנצל בפני כל אלה שגרם להם אכזבה, כולל הקוראים, והוסיף: "אין לי מלים לתאר את הצער שאני חש".
בים הדיווחים על הפרשה משעשע לקרוא את הנכתב מעבר לים, בבריטניה. עיתונאים בריטים מתקשים תמיד להבין את ההתעסקות האמריקאית, הקטנונית בעיניהם, בסוגיות של אתיקה. מבחינתם, הדיון בפרשת גרין היא בבחינת צדקנות פוריטנית שאין לה מקום. "חשבתי שכבר חיסלנו את הטליבאן", בחר ה"גרדיאן" לצטט עיתונאי אמריקאי, "ופתאום אני מגלה אותו ממש כאן". וה"טיימס" הלונדוני נהנה לתאר את "הנפיחות וההדר" שבה מתהלכים לא מעט עיתונאים אמריקאים, הרואים עצמם מעין כוהני דת חילונים.
אבל באמריקה כמו באמריקה, מתייחסים בכובד ראש לאירוע, וממשיכים לנתח בדקדקנות את משמעות פיטוריו של גרין. מומחים לתקשורת, פרופסורים לאתיקה ועיתונאים בהווה ובעבר מתחבטים בשאלה אם אכן חצה גרין את הקו בין חייו הפרטיים לבין כתיבתו, והאם ראוי היה לקטוע לחלוטין את הקריירה העיתונאית שלו בשל כך. אפילו ה"טריביון" עצמו ממשיך לדווח על הסערה, ובכלל זה על העובדה ששישים אחוז מהפניות שהתקבלו במערכת בימים הראשונים לאחר הפיטורים היו מקוראים שטענו כי העורכת טעתה כאשר שלחה את גרין הביתה. מאמר המערכת של העיתון נדרש שוב להסביר את ההיגיון שמאחורי הפיטורים. "הציבור חייב להיות משוכנע מעבר לכל ספק", נכתב שם, "שכאשר מאות פעמים ביום מתקשרים כתבים שלנו למקורות מידע ומתחילים את השיחה בנוסח שלום, אני מדבר מ’הטריביון’ ומבקש לדבר אתך בקשר ל... הם מתכוונים לאסוף מידע - ולא לשום דבר אחר".
גיליון 41, נובמבר 2002