1. יעדים ומטרות.
“עלינו להביא את הסיפור העובדתי, טוב או רע”, הגדיר הפנטגון לפני המלחמה במסמך רשמי את מטרת שילוב צוותי העיתונות ביחידות, “לפני שאחרים יזרעו בתקשורת דיס-אינפורמציה ועיוותים”. 600 כתבים וכתבות הוזמנו להסתפח ליחידות, להתקדם, לישון, לאכול, לחטוף אש ולהתקדם עם הכוחות.
2. חשדנות בריאה.
אהה, אמרו מיד המבקרים: מדובר בתרגיל מניפולטיבי של יח”צני הפנטגון להבטיח הזדהות עם הכוחות, סיקור אוהד ושליטה במידע שיופץ. הפנטגון הוא החשוד המיידי במניפולציות כאלה, מימי גרנדה, פנמה וסומליה, ומלחמת המפרץ הראשונה, שם עשו במשרד ההגנה הכל כדי לצמצם את הסיקור המיידי, או לחלופין לשלוט עליו במידה מרבית. “ניהול המדיה” הוא חלומם של בכירי הפנטגון, שחלקם עדיין משוכנע כי לא הווייט-קונג הביס את אמריקה בווייטנם אלא התקשורת. בסקרי דעת קהל התברר כי שליש מן האמריקאים סבורים ששיבוץ הכתבים היה רעיון גרוע. ההסבר של מרבית המתנגדים: יש סיכון שהכתבים יחשפו בשידור חי מידע צבאי, שעלול לשרת חלילה את האויב. האם היה זה, על כן, מקרה שהוחלט לספח חלק מהכתבים דווקא לגיס החמישי?
3. כוחותינו ממגרים את האויב.
במציאות היו אמנם פה ושם כתבים שדיברו בגוף ראשון רבים על מהלכי הקרב, בדיוק כמו שקיוו שר ההגנה רמספלד ועוזריו. אחד הבולטים בהם: אוליבר נורת, הקצין שמילא תפקיד בשנות השמונים בשערוריית איראנגייט (מכירת נשק לטהרן, בסיוע ישראל, כדי לשחרר בני ערובה בלבנון) ובהעברת כספים בלתי חוקית למורדי הקונטראס בניקרגואה, תוך הפרה מפורשת של החוק. הוא גויס ככוכב ימני לשידורי “פוקס ניוז” מהשטח, והזדהותו עם “הנחתים שלי” כלשונו היתה מלאה. אבל אחרים הצליחו, במקצועיות ראויה לציון, לשמור על הריחוק המקצועי הנדרש. ויליאם ברניגן, כתב ה”וושינגטון פוסט”, שסופח ליחידת נחתים, הוא זה שחשף לעולם את האירוע במחסום ליד נג’ף, שבו חיילי היחידה ירו בבהלה ברכב עיראקי וקטלו עשרה אזרחים, בהם ילדים. ברניגן, שבימים אחרים הרבה לכתוב על קהילת יוצאי וייטנם בפרברי וושינגטון והפך במלחמה לכתב צבאי, הביך שוב ושוב את דוברי המטה האמריקאי. הוא הציג גרסה משלו, כמי ששמע בקשר היחידתי את כל מהלך האירוע ואחר-כך ראה את קורבנותיו. בדיקה מזורזת שערך “המרכז למצוינות בעיתונות”, שבחן את דיווחי השטח בשידור חי בשבוע הראשון למלחמה, גילתה כי לא פחות מ-94 אחוזים מהדיווחים התבררו כעובדתיים, ורק שישה אחוזים התגלו כשגויים כאשר התבהרו אחר-כך הנסיבות המדויקות של האירועים המסוקרים.
4. חוויית המלחמה.
מדובר היה בחוויה תקשורתית חדשה: מלחמה באמת בשידור חי. לא רק טילי “טומהוק” מגיחים מן הים לשמים שחורים-ירוקים. בני-אדם. כל מה שראינו פעם בסרטי מלחמה, ואחר-כך בכתבות ערוכות בקפידה, היה במלחמת עיראק חי, מחילוץ הפצוע ועד למבוכת הניווט. מצד שני, לא היה מה לקנא בהורים אמריקאים שראו את גדוד הטנקים של בנם נכנס לקרב בפאתי בגדאד. הבי.בי.סי, מצדו, הודיע שהוא ערוך לעכב בחצי דקה את השידור החי בשעת הצורך, כדי למנוע העברת תמונות קשות במיוחד. כך עשו לפני שנים, כדי למנוע ממרואיינים לומר חלילה מלה גסה בשידור חי. גם הפעם המדיום היה המסר, בעיקר הטכנולוגיה. היכולת להעביר שידורים חיים מכל דיונה במדבר העיראקי השתלבה בסיסמת עידן האינטרנט, שבו מקבל הצרכן הכל באופן מיידי, בזמן אמת, בלי עיכובים ודחיות, ועם מינימום של בקרה בידי עורכים. השיטה הזו הטילה אחריות עצומה על הכתבים בשטח, שהיו צריכים לא רק להתחפר, לחפש קרעים בערפל הקרב, אלא גם לזכור שכל מלה מגיעה בלי צנזורה לכל העולם.
5. של מי המלחמה הזו.
אם מלחמת העולם השנייה היתה מלחמת הרדיו, ווייטנם “מלחמת הטלוויזיה”, יש מי שסבורים שהמערכה בעיראק היתה “מלחמת האינטרנט”. אתרים רבים דיווחו על גידול עצום בשיעור המבקרים בהם. אתר MSNBC מסר כי בשבועיים הראשונים נכנסו אליו מדי יום פי ארבעה מאשר קודם לכן. מבלי לפגוע בסקרנותם של הגולשים, גם אלה המתמכרים ליומנו של עיראקי מבגדאד, ולהפצה חובקת עולם של חומר ביקורתי, חתרני, אלטרנטיבי, לצד מידע שוטף - בסופו של דבר הטלפון-וידיאו הלווייני הוא המנצח הגדול, ואיתו צופי הטלוויזיה.
6. בכל זאת, תעמולה.
הכוונות הנסתרות של המחזאי והבמאי נעלמות לעתים גם מעיני השחקנים. שום מלחמה מודרנית איננה יכולה להתנהל בלי תעמולה, מניפולציה, לוחמה פסיכולוגית. האמת, כפי שציטט חמי שלו ב”מעריב” את צ’רצ’יל, היא כה יקרת ערך במלחמה שחובה להגן עליה באמצעות שומרי ראש של שקרים. במאבק בין יח”צני ממשל בוש לדובריו של סדאם, על דעת הקהל באמריקה, בעולם ובעיראק, הכתבים כמו החפ”שים, החיילים הפשוטים, היו בסופו של דבר פיונים על לוח המשחק. למרות ההבדלים בין השיטות הפוליטיות והסגנון, היה דמיון רב בין בוש שהתייצב לנאומים בפני חיילים וחיילות בבסיס אימונים של המארינס, לבין סדאם (או כפילו, כדבר האגדה) שיצא לסייר ברחובות העיר. הספין המלחמתי, כמו אחיו הפוליטי והמדיני, ניתן לאיתור ואבחון רק בדיעבד, אחרי שחולפים הרגעים הסוחפים ועתירי האדרנלין של השידור החי.
7. דם ואש.
קשה היה להתחרות ב”אלג’זירה” בכמויות הדם ובגופות הממלאות את המרקע. האם מדובר בנורמות עיתונאיות מסוג אחר, או בהתגייסות למאבק העולם הערבי נגד הפולשים המערביים? מעבר לכך, “אלג’זירה” היא אחת המנצחות הגדולות של המלחמה הזו (יחד עם “אלערבייה” ואבו-דאבי). כמו באפגניסטאן, גם במלחמת עיראק היתה לרשת הטלוויזיה הקטארית נוכחות מרכזית, בולטת, עם חוש לרגעים דרמטיים. והעובדה שאפילו בגדאד גירשה בשלב מסוים כמה מכתבי הרשת, כנראה משום שניסו לראיין אזרחים עיראקיים ללא נוכחות של נציג “האח הגדול” מטעם משרד ההסברה המקומי, העידה, כנראה, שהרשת לא רקדה לפי חלילו של סדאם. אם הצלחת להרגיז את כל הצדדים, אומר הכלל הישן, סימן שהיטבת לעשות את מלאכתך העיתונאית.
8. מצדיעים לדגל.
הבי.בי.סי הנחה במפורש את כתביו לבחון בדקדקנות מקצועית כל מלה שנאמרה על-ידי דוברי הצבא והממשלה. העיתון “גארדיאן” פירסם בהתמדה מדור שבו בדק את הודעות הדוברים, בהשוואה לגרסאות אחרות מן השטח. עיתוני בריטניה התנגחו, בעוקצנות אופיינית, בעד ונגד המלחמה, במשך חודשים ארוכים. באמריקה שטופת הפטריוטיזם, מאז פיגועי 11 בספטמבר, יותר קשה לדבר ולכתוב נגד. אפשר להביע חששות, להסתייג, אבל לא להיסחף. את הדגל האמריקאי הניף, כרגיל בשנים האחרונות, ערוץ “פוקס ניוז” המתחבר ישר לבטן המאמינה, הגאה, נטולת הספקות של אמריקה, ומאמץ בשמחה את רטוריקת הטובים נגד הרעים של בוש. למרבה המבוכה, דווקא כוכב שלה, הראלדו ריברה, עף מעיראק אחרי שהפר את כללי הסיפוח, ושרטט על החול מפה שהצביעה על המיקום המדויק של יחידתו. אם כתב של רשת אחרת היה עושה זאת, היתה “פוקס” מוקיעה בחגיגיות את בוגדנותה של התקשורת השמאלנית.
9. רוצה הביתה.
בבוא העת, כתב בסוף אפריל סקוט ברנרד נלסון, איש “הבוסטון גלוב” ששובץ לכוח נחתים, ישקלו העיתונות והפנטגון אם העיסקה היתה כדאית לכל אחד מהצדדים. אני אישית, כתב נלסון, גיליתי שהתחלתי לחשוב כמו איש מארינס. ועכשיו, ממש כמוהם, אני רוצה רק דבר אחד: לחזור הביתה.
10. השורה התחתונה.
באמריקה יש לפחות מגזר אחד שסרב להצטרף לחגיגת התקשורת הגדולה: המפרסמים. עודף סיקור של קרבות והרוגים איננו בדיוק מקדם מכירות. הם מוכנים לשים כסף גדול על 30 שניות של פרסומת בשידור חוזר של “חברים”, דיווח עיתון בטקסס, אבל לא בשידור חי מבגדאד. סי.אן.אן ו”פוקס”, בכבלים, יכולות לדלג 24 שעות ביממה מנג’ף לכירכוכ ובחזרה, אבל הרשתות הגדולות סי.בי.אס, אן.בי.סי ואיי.בי.סי מכירות את הקליינטים שלהן, המפרסמים והצופים, ואחרי שבועיים החלו לצמצם בהדרגה את הסיקור. בראשית אפריל העריכו בוול-סטריט כי המלחמה נגסה משוק הפרסום לפחות 77 מיליון דולר. גם העיתונות המודפסת רטנה: הציבור איננו חוטף עיתונים כפי שעשה לאחר הפיגועים במגדלי התאומים. התחזית הוורודה על מלחמה מהירה שבעקבותיה תבוא פריצה כלכלית (קרי: זינוק במודעות) איננה מתממשת. בינתיים.
גיליון 44, מאי 2003