יש 400 אלף מלים בשפה האנגלית, אמר בשנת 1973 הקומיקאי האמריקאי ג'ורג' קרלין, אבל רק שבע מלים שאסור לומר בטלוויזיה. חמש מהן נביא כאן בשפת המקור – שיט, פיס, פאק, קוקסאקר, מאדרפאקר, ועוד שתיים בתרגום ללשון דיבור אחרת: כוס וציצים. המונולוג ביקש לעקוץ את כללי השידור המתחסדים של התקשורת האלקטרונית האמריקאית, אבל ספק אם קרלין ידע שיגיע עד בית־המשפט העליון בוושינגטון ויעסיק מאז רבבות עורכי־דין, מומחי תקשורת ופוליטיקאים.
הקטע של קרלין שודר בתחנת הרדיו האמריקאית "פסיפיקה", ומאזין זועם, שנחרד לשמוע "פאק" ואת יתר המלים בעת נסיעה במכונית עם ילדו, הגיש תלונה לנציבות התקשורת הפדרלית, ה־FCC הנציבות, גוף ממשלתי הפועל על בסיס חוק שהתקבל בשנת 1934, איימה בנקיטת צעדים נגד תחנת הרדיו, והמאבק נמשך שש שנים, עד שהוכרע ב־1979 בבית־המשפט העליון. השופטים קבעו כי ל־FCC אכן יש סמכות מלאה לאכוף את החוק כדי להבטיח שמלים גסות וניבולי פה לא יישמעו בשידורי הרדיו והטלוויזיה בין שש בבוקר לעשר בלילה, שידורים שיש חשש שיגיעו לאוזניהם ולעיניהם של ילדים.
ההקלטה המאובקת של קרלין נשלפה שוב בחודשים האחרונים, כאשר בארצות־הברית ניצת מחדש העימות על הקווים האדומים בשידור. בימים שבהם יושב בבית הלבן נשיא שמרני, שהעיד פעם על עצמו שישו הנוצרי חילץ אותו מאדי האלכוהול של ג'וני ווקר, והוא נהנה מתמיכת חוגים נוצרים פונדמנטליסטיים, אין פלא שנציבות התקשורת מבקשת לטהר את האוויר מכל מה שעלול להצטייר כבלתי הגון, שלא לומר גס, ולהבטיח שאף אחת משבע המלים של קרלין לא תזהם את גלי האתר.
ב־2004 נדרשו תחנות שידור לשלם קנסות בהיקף כולל של שמונה מיליון דולר על חריגה מהמותר בתמונות ובמלים. הרוח הצוננת שנשבה מה־FCC עשתה את שלה, ותחנות טלוויזיה ורדיו רבות החלו לבחון בדקדקנות כל תוכנית המיועדת לשידור, לשלוף מתוכן את "מלות הש־" ו"מלות הפ־", בעגת התקשורת האמריקאית הזהירה. אחד הקורבנות הראשונים היה הסרט "להציל את טוראי ריאן" של סטיבן ספילברג. הסרט שודר בטלוויזיה פעמים רבות בעבר, אבל ב־2004 סירבו בעלי 66 תחנות ברחבי אמריקה להקרינו, משום שלשון החיילים בסרט משובצת באינסוף אמירות "שיט", ומי יודע איזה קנס יגרור השידור. רק מאוחר יותר הבהירה הנציבות ש"שיט" כזה מותר לשידור, "כאשר הסרט מתאר בצורה אמינה התנהגות חיילים בקרב".
במרץ השנה הנחיתה הנציבות מהלומה מרוכזת על שורה של ארגוני תקשורת, ובתגובה לכ־300 אלף תלונות מהציבור היכתה בכיסיהם בקנסות כבדים: צילום של מה שנראה כאורגיה של בני נוער בסדרה "ללא עקבות" יעלה ל־111 תחנות הקשורות ברשת CBS סכום כולל של 3.6 מיליון דולר (32,500 דולר לכל תחנה, הסכום המרבי המותר עתה על־פי החוק); הפטמה של ג'נט ג'קסון, שנחשפה לרגע לעיני הצופים במשחק הסופרבול ב־2004, תעלה לעשרים תחנות CBS 550 אלף דולר (צפו לפרק הבא במאבק בבית־המשפט); על צילום חשפנית מצליפה בגברים ועוד קטעים בלתי הולמים תשלם רשת פוקס 1.18 מיליון דולר; ואשר למלים – כמה מתחנות השידור ישלמו קנסות ואחרות קיבלו אזהרה החמורה ומפורשת להימנע מביטויים "אשר בעיני האדם הממוצע, בהתחשב בסטנדרטים המקובלים בזמן זה בקהילה" נחשבים כגסות, ניבול פה או פגיעה. כך, למשל, נקבע שרשת NBC הפרה את החוק כאשר שידרה את הזמר בונו מלהקת יו־2 מגדיר בטקס הענקת גלובוס־הזהב את "כנופיות ניו־יורק" של הבמאי מרטין סקורסזה "באמת, באמת פאקינג בריליאנט". לאזהרה דומה זכתה תחנת טלוויזיה ששידרה תוכנית דוקומנטרית על הפשע המאורגן, שבה הרבו העבריינים והשוטרים לפלוט "פאק" ו"שיט".
היו"ר הרפובליקאי של ה־FCC, קווין מרטין, אמר כי ההחלטות משקפות את הזדהות הנציבות עם דאגתם של אמריקאים רבים, ובעיקר הורים, לנוכח התכנים המשודרים בטלוויזיה.
אמריקה השמרנית קיבלה בסיפוק את ההחלטה, אבל בקרב חוגים ליברליים ובעולם התקשורת שוררת דאגה רבה, בעיקר ממה שעוד צפוי בשנים הקרובות. בחדרי ועדות הקונגרס בוושינגטון כבר מתבשל השלב הבא במתקפה השמרנית: אישור חוק שיעלה באופן משמעותי את שיעור הקנסות על שידור קטעי מין ומלים גסות ופוגעניות עד ל־500 אלף דולר לכל השמעה או הקרנה. להצעת החוק יש רוב בבית־הנבחרים, וכאשר הסנאט יתפנה לעסוק בה, מעריכים שגם שם היא תאושר. הקנס, אגב, יוטל לא רק על תחנת השידור, אלא גם על מי שאומר את המלים האסורות – שדר, אמן או סתם מרואיין. עורכי חדשות ותוכניות אירוח יידרשו אפוא להיזהר שבעתיים שמא אחד האורחים יעז להגיד, נניח, שכל טיעוני הנשיא בוש להצדקת המלחמה בעיראק אינם אלא בולשיט. אופס, מלה אסורה. הקנס כבר בדרך.
מבקריה של הצעת החוק מצביעים על כך שמדובר לא רק בפגיעה בוטה בחופש הביטוי והתעלמות מהתפתחותה של לשון הדיבור, אלא גם בצעד אנכרוניסטי להחריד: כלליה המתקשחים של נציבות התקשורת חלים רק על תחנות רדיו וטלוויזיה המשדרות באמצעות אנטנות וניתנות לקליטה חינם, בעוד ש־85 אחוז מבתי־האב בארצות־הברית מחוברים לערוצי הכבלים והלוויין תמורת תשלום – ואלה כלל אינם נתונים לפיקוח ה־FCC.
גיליון 62, מאי 2006