זה היה מסמך שכמוהו לא תמצאו בעיתון ישראלי. ביקורת בוטה, ישירה, חדה, על אחד מבכירי העיתונאים, אולי הכוכב הגדול מכולם – בין דפי העיתון שבו הוא עצמו מועסק בתפקיד בכיר, כאחד מסגני העורך הראשי. השורה התחתונה היתה חד־משמעית: אפילו כוכב תקשורת לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא יכול להיות עשיר ומפורסם, אבל הוא חייב לפעול על־פי הכללים שמחייבים את יתר עובדי העיתון.

בוב וודוורד: הסתיר מידע

רוברט וודוורד מורגל בפרסום מסוג אחר. הילת פרשת ווטרגייט מעטרת את ראשו כבר יותר משלושים שנה. מוקדם יותר השנה עשה כותרות כשנחשפה סוף־סוף זהותו של "גרון עמוק". הספר שפרסם על מערכת יחסיו עם מרק פלט, בכיר האף.בי.איי שהפך לדמות מיתולוגית בזכות ההצלחה של "כל אנשי הנשיא", התמקם היטב ברשימת רבי־המכר, כמו רבים מ־12 הספרים הקודמים שכתב. מפעם לפעם הוא מפרסם ידיעות בלעדיות בעמוד הראשון של העיתון, בדרך־כלל בסמוך לפרסום ספר חדש.

בניגוד לשותפו קרל ברנשטיין, שעזב את העיתון וכמעט נמוג מהעין הציבורית לאחר גיחות לטלוויזיה ולמגזינים, נשאר וודוורד כל השנים ב"וושינגטון פוסט", בתפקידי עריכה וכתיבה. "הוא היה לחלק מהדי.אן.איי של העיתון", כתבה עליו העיתונאית דבורה האוול, האומבודסמנית (נציבת תלונות הציבור) של ה"פוסט", באותו מאמר ביקורתי, שבו ציטטה את מחאת הקוראים על הפגיעה החמורה באמינות העיתון שגרם וודוורד, וגם שילחה חצים בו עצמו ובעורכים שהניחו לו לעשות ככל העולה על רוחו בעיתון. "ה'פוסט' ספג פגיעה באמינותו בגלל התנהגותו בפרשה", כתבה.

במה חטא וודוורד? מסתבר שהוא היה כנראה העיתונאי הראשון ששמע מפי בכיר בממשל על זהותה של סוכנת הסי.איי.איי ואלרי פליים, בפרשה המסבכת כבר שנתיים לא רק את צמרת ממשל בוש, אלא גם את בכירי העיתונות האמריקאית. אלא שבניגוד לכמה מעמיתיו – ובהם ג'ודית מילר שנאלצה לפרוש משום כך מה"ניו־יורק טיימס" – שמר וודוורד את המידע הזה בסוד. גם כאשר געשה וושינגטון בעקבות הפרשה, העלים וודוורד את המידע אפילו מעורך העיתון. יתר על כן, למרות מעורבותו האישית בפרשה, הוא גם השתלח בפומבי בחוקר המיוחד פטריק פיצג'רלד וכינה אותו "כלב אשפתות".

מדוע לא סיפר לאיש על כך שגם באוזניו נחשף שמה של הסוכנת, ככל הנראה כחלק ממסע נקמה של אנשי בוש בבעלה של פליים, הדיפלומט ג'וזף וילסון, שחשף בפומבי אחד מן השקרים של הממשל על נסיונותיו של סדאם חוסין לרכוש אורניום באפריקה? וודוורד הסביר כי מדובר היה רק באזכור אגבי, כלאחר יד, של פליים, וכי היה טרוד באותם ימים בתחקיר לספר חדש, וחשש שיזמנו אותו לעדויות ולחקירות.

אבל מבקריו של וורוורד מאשימים כי המניע האמיתי להסתרת המידע, גם כשידע שמסירת שמה של הסוכנת עומד במרכז חקירה פלילית, היה הרצון להגן על מקורותיו. הוא זקוק לקשרים עם פקידים בכירים בבית הלבן, במשרדי הממשלה, בפנטגון ובסוכנות הביון המרכזית, כדי שיזינו אותו בפרטי הפרטים של מהלכים מרכזיים במלחמה בעיראק, במאבק בטרור – והכל כדי שיוכל לשזור אותם בספריו החושפניים על הצמרת הוושינגטונית. את פרשת ווטרגייט הוא פיצח ככתב אאוטסיידר צעיר, אמרה עליו האומבודסמנית הקודמת של "הפוסט" ג'נבה אוברהולסר, אבל עכשיו הוא בעיקר מתבסס על גישה ישירה למוקדי הכוח.

מאז פרשת ווטרגייט, טיפח לעצמו וודוורד מערכת מסועפת של "גרונות עמוקים" בכל חלקי הבירה האמריקאית. בעזרתם – כולם נותרים תמיד עלומי שם – שִחזר את המהלכים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה, הימים הקשים של קלינטון בבית הלבן, את תגובתו של ג'ורג' בוש למתקפת הטרור של 11 בנובמבר 2001, המלחמה בעיראק ועוד. הספר על הדרך שהובילה לכיבוש בגדאד, "תוכנית המתקפה", מספק תחמושת לכל הצדדים בעימות הנמשך על צדקת המלחמה. וודוורד חשף שם פרטים חדשים על המחלוקת החריפה בתוך הממשל, זו שהביאה בסופו של דבר להליכתו הביתה של שר החוץ קולין פאוול. וודוורד דוחה את הטענות כאילו בתמורה למידע, הוא מספק דיווח אוהד למקורותיו. "הספרים שלי מצוטטים בעיתונים ובמגזינים, בעימותים נשיאותיים, על־ידי רפובליקאים ודמוקרטים, תומכי הנשיא או מתנגדיו", אמר להגנתו.

וודוורד יצא להגן על שמו הטוב בראיון ארוך עם לארי קינג בסי.אן.אן, ובשיחות עם עיתונאים נוספים, אבל הסערה לא נרגעה. שבוע אחר המאמר הראשון שבה האומבודסמנית האוול לעסוק בנושא במאמר נוסף. הגיעו מאות פניות מקוראים, כתבה, ורובם טענו שהייתי עדינה מדי כלפי וודוורד וה"פוסט". היא הביאה את תגובתו של נשוא הביקורת, אבל גם שורה של טענות נוספות של מבקריו. "אינכם יורדים לעומק הנזק שנגרם לאמינותכם", ציטטה את אחד המכתבים. "העבודה המצערת היא שלבוב וודוורד, ועמו ל'פוסט', יש אינטרס בשמירת יחסים חמים עם הבית הלבן. האם יחסים הדוקים אלה אינם פוגעים ביושרה שלו?"

גיליון 60, ינואר 2006