תפוח־אדמה לוהט עשוי להתגלגל בקרוב היישר מדפי ההיסטוריה לידיהם של חברי ועדת פרס פוליצר: דרישה לשלול את פרס העיתונות האמריקאי היוקרתי ביותר ממי שהיה אחד מבכירי הכתבים של ה"ניו־יורק טיימס" במאה העשרים. העיתונאי שבו מדובר, ויליאם לורנס, עיצב את מוסד ה"כתב לענייני מדע", שלא היה מוכר לפניו, ותרגם מ־1930 ועד 1965 את חידושי המדע והטכנולוגיה של המאה העשרים ללשון עיתונאית פשוטה ומובנת.
ב־9 באוגוסט 1945 זכה לורנס באחד הסיפורים הבלעדיים הגדולים של מלחמת העולם השנייה, כשהוזמן על־ידי הפנטגון לשבת בבטנו של אחד ממפציצי בי־29 שעשו את דרכם אל שמיה המעוננים של העיר נגסאקי. כך היה לעיתונאי המערבי היחיד שראה במו עיניו את הרגע שבו הוטלה פצצת האטום השנייה על עיר יפנית. רגע אחרי הפיצוץ צפה לורנס בעמוד האש והעשן שעלה ממרכז העיר "כמו מטאור שנורה מתוך הקרקע במקום מן החלל, והפך חי יותר ויותר ככל שהעפיל אל תוך העננים הלבנים".
"זה כבר לא היה עשן או אבק, אפילו לא ענן אש", כתב, "זה היה דבר חי, יצור חדש שנולד לנגד עינינו הממאנות להאמין". ואחר־כך נפלטה מראש העמוד הדוהר שנסק לשחקים "פטריית הקצף התוססת" שהיתה מאז לסמלה של פצצת האטום.
הדיווח הבלעדי של לורנס התפרסם ב"טיימס", עם תיקונים קלים של הצנזורה הצבאית. בעקבותיו פרסם לורנס ב"טיימס" עוד עשר כתבות, שבהן חשף פרטים על "פרויקט מנהטן", התוכנית האמריקאית הסודית לפיתוח הפצצה הגרעינית. על כל אלה הוענק לו, חודשים אחדים לאחר מכן, פרס פוליצר.
רק שנים אחר־כך התברר כיצד היה לורנס העיתונאי היחיד שזכה לא רק לצפות בהטלת הפצצה, אלא גם לחדור אל לב־לבה של המערכת הסודית ביותר, שעסקה בפיתוח הנשק שנועד להכריע את מלחמת העולם. לורנס עקב אחר המחקר הגרעיני עוד קודם לכן, ולאחר כניסת ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה דלף לאוזניו מידע על נסיונות לעשות שימוש צבאי באטום. בקיץ 1942 קיבל פנייה מן הצנזורה הצבאית, שהופעלה בימי המלחמה, לחדול מכל פרסום בנושא זה.
באפריל 1945 פנה הגנרל לסלי גרובס, מנהל "פרויקט מנהטן", לעורך ה"ניו־יורק טיימס" וביקש ממנו לשחרר את לורנס מעבודתו השוטפת בעיתון ולהשאילו לממשלה כדי לתעד בחשאי את פיתוחו של נשק סודי. הקשר האינטימי בין צמרת ה"טיימס" לממשל האמריקאי, כמו גם הידיעה שלאחר מכן יוכל לורנס לפרסם את המידע בעיתון, הולידו תשובה חיובית. לעמיתיו למערכת לא היה שום מושג מדוע נעלם יום אחד וחדל להעביר כתבות ופרשנויות. הם לא ידעו כי באותם ימים ממש הוכנס הכתב לענייני מדע בחשאי למתקנים הסודיים ביותר, כדי לראיין את בכירי המדענים והקצינים שהיו מעורבים בפרויקט.
ביולי נלקח לורנס לצפות בניסוי הגרעיני שנערך במדבר בניו־מקסיקו, לקראת הטלת הפצצות על יפן. "זה היה כאילו האדמה פערה את פיה והשמים נבקעו. חשתי כאילו זכיתי להיות עד להולדת העולם, להיות נוכח ברגע הבריאה, כאשר האלוהים אמר: 'יהי אור'", התפעם לורנס בכתבה שפורסמה חודשים אחדים אחר־כך, לאחר שהסוד הגרעיני נחשף.
הכתבות ב"טיימס", משנת 1945 והלאה, הפכו אותו בעיני רבים לדובר הבלתי רשמי של תוכנית הגרעין האמריקאית, אך הקוראים לא יכלו לנחש שמאחורי הקלעים קיבל על עצמו משימות נוספות. רק שנים לאחר מכן נודע כי בחודשים שקדמו להטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי סייע לורנס לאנשי הפנטגון לא רק בתיעוד "פרויקט מנהטן" אלא גם בניסוח ההודעות המפורטות לעיתונות וכתבות הרקע, שנועדו לפרסום לאחר הטלת הפצצות ("זה היה כבוד מיוחד במינו בתולדות העיתונות", כתב בזכרונותיו), ואף בכתיבת נאומיהם של הנשיא, הארי טרומן, ושר המלחמה, הנרי סטימסון, על השימוש בנשק הגרעיני.
בעוד הממשל מתמוגג מתיאוריו ההירואיים של לורנס, הטיל המפקד העליון של הכוחות האמריקאיים, הגנרל דאגלס מקארתור, איסור מוחלט על כניסת כתבים לאזורים שנפגעו. הוא ביקש למנוע בכך כל אפשרות לסקר את הקטל ההמוני – על־פי ההערכה נהרגו בשתי הערים כ־200 אלף בני־אדם – ואת הסבל הנמשך של אלה ששרדו את הפיצוץ. למרות זאת היו לפחות שני כתבים שהצליחו לעקוף את המחסומים ולתאר את הזוועה. האחד היה העיתונאי האוסטרלי וילפרד בורשט, שראה במו עיניו לא רק את העיר הירושימה ההרוסה ("היא לא נראית כמו עיר שהופצצה, אלא כאילו עבר עליה מכבש קיטור מפלצתי"), אלא גם את ייסוריהם של אלה שנותרו חיים רק כדי לגסוס מהקרינה. הוא ביקר בבית־חולים ששרד בפרברי הירושימה ותיאר את תסכולם של הרופאים, שראו לנגד עיניהם אנשים שלכאורה לא ספגו שום פגיעה חיצונית, אך שערותיהם נשרו, עורם כוסה בכתמים, הם סבלו מדימומים ומתו בייסורים קשים בזה אחר זה.
אם לורנס חש כמעט התעלות דתית כמי שצפה ברגע הדומה לבריאת העולם, בורשט הבין שהוא נוכח בראשיתו של עידן הרסני, ובתופעה שאיש לא היה עד לה קודם לכן. "זו אזהרה לעולם כולו", כתב. הוא לא העביר את הכתבה לצנזור האמריקאי הצבאי בטוקיו, אלא שיגר אותה בדרך אחרת היישר למערכת ה"דיילי אקספרס" בלונדון. הפרסום, תחת הכותרת "המגיפה האטומית", עורר זעזוע רב והכעיס, כצפוי, את הפנטגון. כדי להזים את הטענות כי קרינת הפצצות ממשיכה לקטול את תושבי הירושימה ונגסאקי, גויס למשימה הכתב (והיועץ) לורנס. בידיעה שפורסמה בעמוד הראשון של ה"טיימס" קבע לורנס כי הניסוי שבו השתתף בניו־מקסיקו הוכיח מעל לכל ספק כי לפצצת האטום יש אמנם כוח הרס עצום, אך לא סכנה מן הקרינה. הפרסומים על נפגעי הנשורת הגרעינית אינם אלא תעמולה יפנית, הסביר.
בורשט לא היה היחיד שהגיע לערים החרבות. כתב אמריקאי, ג'ורג' וולר, איש ה"שיקגו דיילי ניוז", הצליח לעלות על רכבת יפנית, ואחר־כך התחזה לקצין בכיר בצבא וציווה על נהג במדים להובילו לנגסאקי. גם הוא נדהם לגלות כי גם שבועות אחרי ההפצצה ממשיכה "מחלה מסתורית" להפיל חללים. בניגוד לבורשט, וולר לא זכה לפרסם את הדיווח המקורי שלו מהשטח: כשהעביר את הכתבה בת 25 אלף המלים בערוצים הרגילים, מיהרו הצנזורים במפקדתו של מקארתור בטוקיו לפסול אותה. רק לפני שנים אחדות מצא בנו של וולר בארגז מאובק העתק של הטקסט האבוד ופרסם אותו דווקא בעיתון יפני, "מאיניצ'י שימבון".
בראשית אוגוסט השנה, כאשר בעולם ציינו שישים שנה להטלת הפצצות, התעורר מחדש הדיון על תפקוד העיתונות באותה עת, ובעיקר על חלקו של הכתב לענייני מדע לורנס, שמת ב־1977. הוא היה יח"צן בתשלום של תוכנית האטום, שפעל בשליחות מערכת הביטחון האמריקאית, ולא עיתונאי הראוי לפרס, טענו שני העיתונאים והפעילים הליברלים האמריקאים איימי ודייוויד גודמן, והודיעו על הגשת פנייה רשמית לוועדת פוליצר כדי שזו תשלול ממנו את הפרס.
גיליון 58, ספטמבר 2005