זה אמור היה להיות אחד הנסיונות המרתקים, המהפכניים, בעולם התוכן של העיתונות המודפסת והמקוונת: מתן אפשרות לקוראי העיתון להיות שותפים בניסוח מאמר המערכת של עיתון מרכזי. לא עוד פסק־דינם של בכירי המערכת בענייני השעה, אלא שיח דינאמי רב משתתפים, שבו יכולים הקוראים להוסיף טיעונים, לחדד אמירות, להציג גם נקודת מבט אחרת. אם העיתונות אמורה לשמש ככיכר העיר להחלפת דעות ורעיונות, מדוע לא לעשות זאת באותו מאמר עצמו, שישתנה ויתפתח על רצף של זמן, מעין סיעור מוחות קבוצתי?

לגולש הישראלי זה נראה, מן הסתם, רעיון מופרך. מי שעוקב אחר תגובות הגולשים, הטוקבקים בעגת הרשת, בשולי ידיעות ומאמרים באתרי החדשות המרכזיים בארץ, יודע עד כמה דוחקות השמצות ואפילו קללות את הדיון המהותי. אבל בקליפורניה היה מי שהאמין שלשון החוצות לא תחדור למאמר המערכת הדינאמי, אלא יתקיים שם דיון רציני ומעמיק, כראוי לבמה – אתר האינטרנט של ה"לוס־אנג'לס טיימס", העיתון שנמצא במקום הרביעי ברשימת רבי התפוצה באמריקה, אחרי "יו.אס.איי טודיי", "וול־סטריט ג'ורנל" וה"ניו־יורק טיימס".

הרעיון היה לאמץ את העיקרון ואת התוכנה של האנציקלופדיה הפתוחה באינטרנט, "ויקיפדיה" (Wikipedia), שבה מעגל רחב של משתתפים כותב את הערכים השונים, מעדכן ומשפץ אותם. "ויקיפדיה" נחשבת לאחד ההישגים של עולם האינטרנט בשיתוף ציבור רחב בעולם הידע, אף שמבקריה מתריעים על הסכנה שבהסתמכות על ערכים שמומחיות כותביהם האנונימים מוטלת בספק. כך נולד כינויו של המאמר הגמיש, הנתון לשינוי: ויקיטוריאל (Wikitorial) – צירוף של ויקי – מהיר, קוויקי, בלשון האי הוואי — ואדיטוריאל, מאמר המערכת.

האיש שעמד מאחורי הרפתקת העיתונות הווירטואלית־דיגיטלית הזו הוא אחד העיתונאים הבולטים בארצות־הברית בעשורים האחרונים, מייקל קינסלי, שמאחוריו עבר עשיר של כתיבת טורים, פרשנות פוליטית ועריכה במגזינים נחשבים. קינסלי, בן 54, הספיק לכהן במרוצת השנים כעורך השבועון הליברלי האיכותי "ניו רפבליק", ובמשך שנים גם כתב את המאמר השבועי השנון שלו, ערך את המגזין "הרפר'ס" ונשא במשך זמן גם בתואר "העורך האמריקאי" של המגזין הבריטי "אקונומיסט". הוא נחשף לקהל רחב יותר כאשר היה לאחד המשתתפים בתוכנית הדיון והעימות הטלוויזיונית "אש צולבת" ברשת סי.אן.אן, במשבצת של הפאנליסט הליברלי, מול הארכי־שמרן פט ביוקנן. בשנת 1996 גויס קינסלי על־ידי ביל גייטס כדי להקים את מגזין האינטרנט "סלייט".

ממקום מושבו בסיאטל הוזעק קינסלי בשנה שעברה על־ידי עורך ה"לוס־אנג'לס טיימס", ג'ון קרול, כדי לעמוד בראש הצוות האחראי למאמרי המערכת, לעמוד המאמרים, האופ־אד בעגה האמריקאית, כמו גם לעמודי המאמרים במהדורת סוף־השבוע. אחד הרעיונות שהביא עמו לרענון הסוגה הזו היה הוויקיטוריאל.

ב־17 ביוני השנה התפרסם ב"לוס־אנג'לס טיימס" מאמר מערכת שכותרתו "מלחמה והשלכותיה", ובו קריאה לממשל בוש לקבוע יעדים שיאפשרו את החזרת הכוחות האמריקאיים מעיראק. לצד המאמר הוזמנו הקוראים להיכנס לאתר האינטרנט של העיתון, ולהתנסות בחוויית ה"ויקי": מצאתם עובדות לא מדויקות או טיעונים מופרכים? במקום להגיב בטוקבק או בפורום, לשגר דואל או סתם לקטר, אתם מוזמנים לצפות במאמר המקורי, כמו גם בשינויים שכבר הכניסו קודמיכם, ולתקן את מה שנראה לכם לקוי. התוצאה, כלשון ה"טיימס", אמורה היתה להיות "שיתוף פעולה מתפתח בהתמדה של קוראים בחיפוש משותף אחרי האמת".

"מדובר בניסוי", נכתב שם עוד, "אולי אפילו רעיון מטורף, והזהירו אותנו שאנחנו עלולים להיכשל, שהרי מאמר מערכת בסוגיות שנויות במחלוקת איננו דומה בדיוק לערך היסטורי באנציקלופדיה פתוחה. יהיו מי שיאמרו עלינו שמדובר בגברת זקנה המנסה את כוחה על רחבת הריקודים, והסיכוי שלה ליפול ולשבור את האגן גדול יותר מלהפוך לכוכבת. מצד שני, אולי בעוד שנה יהיה דפוס מאמר הוויקי נפוץ בכל אתר אינטרנט כמו הפקודה 'הדפס מאמר זה' או 'שלח את המאמר בדואל'".
הגולשים הוזהרו, כמקובל, לא להשתמש בלשון גסה, בביטויי נאצה או בהתקפות אישיות.

בתחילה התמוגג קינסלי ממספר הגולשים – כאלף ביממה הראשונה – שהשתתפו בתהליך החדשני. "פחדתי שאנשים לא ייכנסו", צהל וקבע כי היחס בין גולשים שהתייחסו ברצינות לוויקיטוריאל לבין מטורפים למיניהם הוא מצוין.

ואכן בשעות הראשונות נראה היה כי עולם העיתונות המקוונת עומד בפני אחד מרגעי המהפכה החשובים בתולדותיו. אבל ככל שעלה מספר הגולשים התברר שההתלהבות היתה מוקדמת. החירות המלאה להתערב בפרטי המאמר על המלחמה בעיראק הולידה תגרת השמצות בין תומכי המלחמה למתנגדיה, ולשון הדיון הענייני הפכה במהירות להטחה הדדית של השמצות והכפשות. אחד הגולשים החליף את הכותרת ל־"Fuck USA", והיו מי שצירפו למאמר גם צילומי פורנו.

אם מאמר המערכת המקובל בעולם מצטייר, לעתים, כקביעה הגמונית, סמכותית, כמעט מתנשאת, של חבורת כותבים ועורכים גבוהי מצח, המתיימרים לנסח את המתכון למדיניות נכונה של הממשלה – הרי שהוויקיטוריאל אמור היה לממש לרגע את חזון התקשורת הדמוקרטית. קנית עיתון או גלשת לאתר? יש לך זכות להביע דעה, בדיוק כמו לעורך. הרעיון נשמע אולי מלהיב, אבל התרגום למציאות נראה קצת אחרת. כך, למשל, במאמר מערכת על נושא נפיץ כמו הפלות מלאכותיות, בחר אחד הגולשים להחליף 143 פעמים את המלה "הפלה" ב"רצח".

ברגע מסוים השתלב בדיון ג'ים ולס, מייסד האנציקלופדיה "ויקיפדיה", עם הצעה משלו, כדי להציל את הניסוי מכישלון מוחלט: לפצל את המאמר לשני חלקים, שכל אחד מהם יציג דעה אחרת. אבל גם הפתרון הזה לא סייע. זרם הנאצות נמשך.

אחרי 48 שעות לא היתה לעורכי העיתון ברירה אלא לסיים את הניסוי החדשני. הגולשים לאתר ה"לוס־אנג'לס טיימס" (www.latimes.com) מצאו מתחת לכותרת "איפה הוויקיטוריאל?" שתי שורות קצרות: "לצערנו, היה עלינו להסיר את המאמרים הללו, לפחות זמנית, משום שכמה קוראים הציפו את האתר בחומרים שאינם ראויים. תודה וסליחה לאלפים שהתחברו אלינו ברוח הנכונה". ההודעה הלקונית לא רק שבישרה על קצו המהיר של הניסוי: פרשני תקשורת ידעו כבר אז כי גם זמנו של האיש העומד מאחורי הוויקיטוריאל קצוב. קינסלי הוא עיתונאי מקורי, שהתבקש להנשים את המהדורה המודפסת של ה"לוס־אנג'לס טיימס" וליצור שילוב עכשווי בין העיתון לעולם הווירטואלי, אבל הפרשה הותירה טעם מריר אצל חלק מן הקוראים, בקומת ההנהלה של העיתון – וגם אצל קינסלי עצמו.

▪ ▪ ▪

בעיתונים אחרים עקבו בעניין אחר הרפתקת הוויקיטוריאל. ה"לוס־אנג'לס טיימס" הוא רק משל למצבה של העיתונות כולה, בארצות־הברית ובמדינות אחרות. כולם נמצאים בתהליך כמעט נואש של חיפוש דרך. הירידה בתפוצה (בימי חול מוכר כיום ה"לוס־אנג'לס טיימס" כ־900 אלף עותקים, ירידה של 6.5 אחוז בהשוואה לשנה שעברה), הלחצים הכלכליים (שהביאו השנה לפיטורי 160 עובדים), ובעיקר התחושה שהאינטרנט, הטלוויזיה רבת הערוצים ושאר חידושי הטכנולוגיה משתלטים על מרחב המחיה של העיתונות, ובולעים בהדרגה את הדור הבא של הקוראים ועמם המפרסמים — כל אלה מובילים בשנים האחרונות לחיפוש נואש של גימיקים כמו הוויקיטוריאל.

במקביל ניסה קינסלי לרענן את מדור הדעות של העיתון המודפס, שנחשב בעיני רבים כבד ומשמים. הוא עיצב מחדש את עמודי המאמרים והכניס רעיונות חדשים. מבקרי התקשורת ציינו שהמאמרים נעשו אכן שנונים ומעניינים יותר, אבל בלוס־אנג'לס טענו שקינסלי מעדיף לעסוק בענייני העולם הגדול ולהתעלם מסוגיות עירוניות מקומיות, אולי משום שהתגורר חלק מן השבוע בסיאטל, שם עומדת אשתו פטי סטונסיפר בראש "קרן ביל ומלינדה גייטס", הקרן העשירה בעולם, המעניקה כמיליארד דולר מדי שנה, בעיקר לקידום הבריאות והחינוך.

ב"לוס־אנג'לס טיימס", כמו בעיתונים אחרים, בעלי המניות היו קצרי רוח. בחודשים האחרונים הוחלף המו"ל של העיתון ואחריו התפטר העורך הראשי, ג'ון קרול, תוך שהוא מאשים את מחלקות השיווק והמכירות בירידה בתפוצה, ופוטר את המערכת העיתונאית מכל אחריות למצבו המחמיר של העיתון. באמצע ספטמבר הגיעה גם כהונתו של של קינסלי לקִצה. זו לא היתה פרישה אלגנטית. "התברר לי", כתב קינסלי בדואל לאתר אינטרנט העוסק בתקשורת, "שלא רק שהמו"ל החדש, ג'ף ג'ונסון, אינו מעוניין בהמשך עבודתי, אלא שהוא רוצה באופן פעיל שאסתלק". המו"ל הגיב בהודעה קצרה: "אכן, עדיף לחתוך".

קינסלי כבר מצא לעצמו ג'וב חדש ב"וושינגטון פוסט", אבל העיתונות המודפסת, באמריקה וברחבי העולם, תמשיך לחפש עוד רעיונות מקוריים כדי לשרוד.

גיליון 59, נובמבר 2005