צילום: רויטרס
דן ראת'ר טרם סיים להציג את ממצאיו המרשיעים כביכול על הרקורד המפוקפק של ג'ורג' בוש כקצין במשמר האזרחי של טקסס בראשית שנות השבעים, וכבר געש האינטרנט. עוד במהלך שידור תוכנית הכתבות והתחקירים "60 דקות" בראשית ספטמבר החלו כמה מבעלי הבלוגים, יומני הרשת, להצביע על כשלים אפשריים במידע שהוצג על המרקע בתוכנית היוקרה של סי.בי.אס. המכתבים שהוצגו בתוכנית מזויפים, טענו בלהט, הם לא יכולים היו להיכתב בעת שהודפסו כביכול.
בכל רגע שחלף הצטרפו בלוגרים נוספים למתקפה על ראת'ר, מלהיטים זה את זה בביקורת על השידור. ההסתערות נראתה כמו השלכת בולי עץ רוויי בנזין לתוך מדורה, תיאר האוורד קורץ, מבקר התקשורת של ה"וושינגטון פוסט", את הלהבה שפרצה באינטרנט במהלך שידור "60 דקות".
כותבי הבלוגים של אמריקה, אלה מהם הנמנים עם חסידיו של בוש, לא חיכו עד שסי.בי.אס וראת'ר התייצבו, מקץ כמה שבועות, בפני הציבור האמריקאי בבושת פנים והודו בכישלון המקצועי המביך. הם חגגו את נצחונם עוד הרבה קודם לכן: הם היו אלה שקרעו לגזרים את הסיפור של ראת'ר. "כך הורגים סיפור", הכתיר שבועון החדשות "טיים" את הכתבה שהקדיש לבלוגרים שהטיחו לעיני כל את עוגת הקצפת בפרצופו של השדר הוותיק.
סיפור הפאשלה המקצועית של ראת'ר ו"60 דקות" משתלבים שניים מן המאפיינים הבולטים של הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות 2004: הראשון - הפיכתם של הבלוגים לגורם תקשורתי בעל משמעות בקרב על הבית הלבן והתמקמות האינטרנט כגורם בעל משקל, לצד הטלוויזיה, העיתונות והרדיו בכל מה שקשור לאספקת מידע ופרשנות על המהלכים הפוליטיים; השני - הטשטוש, הבולט יותר מאי–פעם בעיני אמריקאים רבים, של קווי התיחום בין פוליטיקה לתקשורת. יותר ויותר גורמים ניסו למשוך מעל גבם של אמצעי התקשורת את גלימת "העיתונאות האובייקטיבית" כדי להכריז: המלך הוא עירום.
הבחירות השנה לא היו טבילת האש הראשונה של יומני הרשת. הבלוגרים כבר היו בשטח גם כאשר ג'ורג' בוש ואל גור נאבקו על חודם של הקולות השנויים במחלוקת בפלורידה בשנת 2000. אבל מאז צברו הבלוגים תנופה, לא רק ככלי ביטוי לאוהבים מתוסכלים וגרפומאנים מכל מין וסוג - שהרי לא רק הנייר סובל הכל - אלא גם כמרחב ציבורי להצגת מידע ולהחלפת דעות פוליטיות, ללא יד מכוונת של עורכים ומו"לים. על–פי סקר שנערך לפני חודשים אחדים, כשני מיליון גולשים בארצות–הברית כותבים יומני רשת. מרבית הבלוגים עוסקים בחוויות אישיות או בנושאי התעניינות ספציפיים, אבל יש רבים המשתפים את הגולשים בעמדותיהם הפוליטיות.
כמעט כל עיתון בארצות–הברית משלב בשנים האחרונות בלוגים במהדורה המקוונת שלו, אבל החגיגה האמיתית מתנהלת באתרים פרטיים, המפיצים במקביל צרורות של בלוגים. גיבור פרשת ראת'ר, האיש שחשף את מרבית הכשלים המקצועיים של ראת'ר ותחקירניו, היה בלוגר הנושא את הכינוי באקהד. הוא היה זה שערער על אמינות המרכיבים הגרפיים של המכתבים: הגופן, הריווח בין האותיות ועוד כמה מאפיינים טיפוגרפיים שלא היו קיימים במכונות הכתיבה של ראשית שנות השבעים.
ה"לוס–אנג'לס טיימס" גילה כי באקהד אינו אלא הארי מקדוגאלד, עורך–דין מאטלנטה, פעיל במפלגה הרפובליקנית, עם ניסיון במאבק נגד מועמדים דמוקרטים: הוא עמד מאחורי היוזמה לשלול את רשיון עורך–הדין של ביל קלינטון בעקבות פרשת מוניקה לוינסקי, וגם סייע לחוקר המיוחד באותה פרשה, קנת סטאר, באיסוף מידע מפליל על הנשיא.
באקהד הוא רק אחד מאלפי פעילים רפובליקנים שליוו את מערכת הבחירות בבלוגים. היומנים של חלק מהם מרוכזים בכמה אתרים המובילים קו שמרני, ביניהם powerlineblog.com, freerepublic.com ואחרים. גם המפלגה הדמוקרטית לא טמנה ידה בצלחת, והציפה את הרשת בבלוגים של תומכי ג'ון קרי. חלק מהבלוגרים, כותבי היומנים, מנתחים, משמיצים, מציגים מידע המחזק את עמדת המועמד שלהם. אחרים מחלקים עצות בחינם. הקיץ, כאשר קרי היה באחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שלו, התגייסו כמה בלוגרים להציע לו היכן לתקוף את הנשיא בוש. לפחות במקרה אחד הבחינו כתבים כי הצעתו של בלוגר המכונה זאקפאנק (Zackpunk) אומצה כמעט מלה במלה בידי כותבי הנאומים של קרי.
אלא שפעלתנות הבלוגים לא הפיקה, במרבית המקרים, דיון ענייני בסוגיות שעל הפרק: בדרך–כלל יומני הרשת הם לא יותר ממרחב חופשי להשמצות, הכפשות והטחת האשמות בלתי מבוססות. דן גילמור, בעל טור בעיתון "סן–חוזה מרקורי סנטר", שכתב ספר בשם "אנחנו, המדיה", המתאר כיצד יצרו הבלוגים מעמד חדש של "אזרח עיתונאי", נאלץ להודות שרבים מחוליי אמצעי התקשורת הוותיקים יותר לא נעלמים בעולם הבלוגים, אלא אף מחמירים. האינטרנט הוא אכן מדיום דמוקרטי להפליא, אבל מתברר שגם הרחק מידיהם של אילי התקשורת, איכות המוצר איננה משתפרת.
יש גם מי שמסייג את ההתלהבות מן העיסוק המוגבר בכוחם של הבלוגים במערכת הבחירות הנוכחית, ומזכיר כי גם הגילויים שפוצצו את סיפורו של ראת'ר, שמילאו את האינטרנט, לא הביאו להתנצלות סי.בי.אס, אלא רק לאחר שהעיתון "לוס–אנג'לס טיימס" ציטט אותם והצטרף אליהם בבדיקת המסמכים. הלקח האפשרי: זמזום הבלוגים ממלא את החלל הווירטואלי, אבל מי שבאמת עוקצים הם עדיין אמצעי התקשורת הגדולים, הוותיקים.
גם הזירה הזו, של עיתונים, טלוויזיה ורדיו, עברה טלטלה במערכת הבחירות של 2004. יותר מאי פעם הוטחו האשמות על העדפות פוליטיות של ארגוני תקשורת שונים, ובכלל זה כאלה שהגדירו את עצמם במשך שנים, בצדק או שלא בצדק, כמעוזים של "עיתונאות אובייקטיבית" נטולת פניות. הימין האמריקאי אמנם זועק מזה שנים שהעיתונות ברובה איננה אלא מוסד ליברלי (המינוח הימני–אמריקאי המקביל ל"שמאלני"), אבל הפעם נעשו הטענות על זיהוי פוליטי של ארגוני תקשורת גלויים יותר. לאחר העימות הטלוויזיוני בין שני המועמדים לסגן הנשיא, דיק צ'ייני וג'ון אדוארדס, התלונן בעל טור אמריקאי כי תגובות רשתות הטלוויזיה היו צפויות לחלוטין: פרשני סי.אן.אן הציגו את נקודות היתרון הבולטות של אדוארדס, בעוד המומחים של רשת "פוקס ניוז" הסבירו בהתלהבות כיצד צ'ייני היה חד, ענייני ומשכנע יותר.
"פוקס ניוז" היא "רשת הבית" של בוש: הדגלים המתנופפים על המרקע שלה משתלבים היטב בקו הפטריוטי של הרפובליקנים. התעצמותה של "פוקס ניוז" כרשת המובילה בתחום שידורי החדשות בכבלים היא סיפור הצלחה נוסף של איל העיתונות רופרט מרדוק, בעליה של הרשת. הוא ידע לקלוע לטעמם של מיליונים בבריטניה כאשר רכש את ה"סאן" והזניק את תפוצת הטבלואיד ליותר מארבעה מיליון עותקים בתוך שנים אחדות. הוא גם העביר ב–1997 את תמיכת ה"סאן" מן המפלגה השמרנית אל טוני בלייר מהלייבור ערב המהפך שסיים את עידן תאצ'ר–מייג'ור. כך גם עיצב את רשת הטלוויזיה האמריקאית שלו כהיענות למאוויי הלב של הפטריוט האמריקאי הממוצע. אירועי 11 בספטמבר העניקו לרשת תנופה ניכרת, ואפשרו לה לגבור בשיעורי הצפייה על סי.אן.אן הוותיקה ממנה.
סי.בי.אס, מנגד, נתפסת יותר ויותר, לפחות בעיני מבקריה, כרשת הנוטה לכיוון הדמוקרטים. ראת'ר עצמו מואשם בבלוגים, במאמרים ובשידורים כמי שלא רק כשל מקצועית, אלא אף נתן, בתחקיר, דרור לנטיות לבו. הימין האמריקאי זוכר לראת'ר את עימותיו עם הנשיא ניקסון בסוף שנות השישים, ואת דיווחיו הביקורתיים על מלחמת וייטנם. לאחר הפיגועים במגדלי התאומים הזיל אמנם דמעה בעת ראיון פטריוטי עם הנשיא בוש, ודיווח באופן אוהד על ראשית המלחמה בעיראק, אבל לאחרונה נתן ב"60 דקות" במה אוהדת לכמה ממבקריו החריפים של בוש, בהם היועץ לשעבר למלחמה בטרור ריצ'רד קלארק, שהציג בספרו תמונה עגומה על דרך קבלת ההחלטות בבית הלבן. אחרי התקלה בפרשת מסמכי בוש והדימוי הבעייתי שנוצר לרשת, נזהרים בסי.בי.אס שבעתיים וראשיה החליטו לדחות, ככל הנראה עד אחרי הבחירות, שידור תחקיר על הדרך שבה הטעה בוש את הציבור האמריקאי במידע שמסר על הנשק להשמדה המונית בעיראק שלא היה.
"פוקס ניוז" איננה לבד: רבים מן העיתונים המקומיים - ובאמריקה יש אלפים כאלה - מייצגים קו שמרני ומתייצבים באופן טבעי מאחורי בוש. תחנות רדיו רבות מארחות בקביעות שדרים המעבירים את המסר הימני שלהם וחובטים ללא רחם בקרי, כפי שעשו קודם לכן בקלינטון. מאז בוטלה בארצות–הברית בשנת 1987 "דוקטרינת ההגינות", שחייבה את המשדרים לשמור על איזון כל אימת שהם עוסקים בנושא פוליטי או בכל עניין אחר השנוי במחלוקת, הוצפו תחנות האיי.אם ברדיו האמריקאי בלהט שמרני, בסגנונם של מטיפי ימין כדוגמת ראש לימבו.
ברמה הכלל–ארצית יכולים בוש ותומכיו למצוא זירה אוהדת ביומון "וול סטריט ג'ורנל", הנוקט בדרך–כלל קו שמרני, אבל מנגד נחשב ה"ניו–יורק טיימס" מעוז של הליברלים, וכך גם ה"וושינגטון פוסט". בכירי הפרשנים הפוליטיים, ויתר מעצבי דעת הקהל, זכו לאחרונה לכינוי הלא מחמיא "כנופיית ה–500" - הממסד התקשורתי, האינטלקטואלי של החוף המזרחי, הנוטה באופן מסורתי לאמץ עמדות ליברליות.
אבל הצמדת התגים המפלגתיים איננה מסתיימת באמצעי התקשורת: גם חברת הסקרים עתירת הניסיון והמוניטין "גאלופ" נאלצה להתמודד במערכת הבחירות הנוכחית עם הטענה שתוצאות סקריה מוטים - לטובתו של הנשיא בוש. הטענות החלו, איך לא, בבלוגים של תומכי קרי, אך זכו לתהודה של ממש לאחר שפורסמה מודעה בתשלום (במחיר 68 אלף דולר) על פני עמוד שלם ב"ניו-יורק טיימס", ובה נחשפה, לטענת המפרסמים, דהירת "גאלופ" אל תוככי הימין.
גיליון 53, נובמבר 2004