איור: יואב הרשטיין
הסערה פרצה מיד לאחר מהדורת החדשות בטלוויזיה, בשבע בערב, באחד מימי השבוע בסוף חודש ספטמבר. התמונות על המרקע היו מזעזעות ומבחילות, זעמו צופים נסערים שהתקשרו לתחנת השידור, איך אפשר לשדר דברים כאלה? שעה אחר-כך, במהדורת חדשות הערב בערוץ מקביל, שוב חזרו התמונות, ושוב כמעט קרסה מרכזת הטלפונים באולפני הטלוויזיה מקריאות מחאה של צופים.
אחר-כך הצטרפו גם הפוליטיקאים: למחרת לא יכול היה הפרלמנט להמשיך את הדיון בתקציב, עד שיסתיימו נאומי המחאה על השידור. ובתוך זמן קצר היתה המערכת הפוליטית והתקשורתית באיטליה עסוקה בשערורייה שהתערבבו בה טיעונים של מוסר ואחריות, רייטינג ואתיקה. זה החל בפורנוגרפיה, נמשך בפוליטיקה – והסתיים בעריפת ראשיהם של כמה מן האחראים בצמרת השידור הציבורי של איטליה.
התמונות שעוררו את הסערה נכללו בדיווח חדשותי במהדורת הערב, תחילה של ערוץ הטלוויזיה הציבורית RAI-3 ואחר-כך בערוץ RAI-1, על לכידת חשודים במעורבות ברשת בינלאומית של פורנוגרפיה, שהופצה בין היתר באמצעות האינטרנט. חברי הרשת התמחו בעיקר בחומרים פדופיליים: צילומים של מגעים מיניים עם ילדות וילדים, בכלל זה פעוטות בני שנתיים, ואף סרטי "סנאף" המתעדים מעשי אונס בילדים, שסופם רצח מול המצלמה. הקורבנות, כך מסרו החוקרים, היו בעיקר ילדים שנלקחו מבתי-יתומים ברוסיה, ובמקרים מסוימים נחטפו בפארקים ציבוריים, בלונה-פארקים ובמופעי קרקס. החשודים, רוסים ואיטלקים, הציעו את סרטי העינויים והרצח למכירה. המחירים נעו בין מאתיים דולר לעשרים אלף דולר. אלפי אנשים באירופה ובאמריקה רכשו את צילומי הזוועה בווידיאו, די.וי.די. ותקליטורים. היזמים גלגלו עשרות מיליוני דולרים.
במערכת החדשות של RAI לא הסתפקו בדיווח, בראיונות עם החוקרים ועם כומר מסיציליה, שיצא למאבק ציבורי בפורנו-ילדים, אלא שילבו כמה תמונות מן הקלטות שנלכדו ברשות החשודים: קטעי וידיאו של ילדות עירומות, ותצלום שנראה כמגע מיני בין גבר לילדה. על-פי נתוני הרייטינג האיטלקי, צפו במהדורות החדשות באותו יום קרוב ל-11 מיליון בני-אדם. צילומי הזוועה, שחצו את הקו האדום של המקובל בשידור, במיוחד בשעות של "צפייה משפחתית" בשעות הערב המוקדמות, הם שעוררו את זעמם של הצופים.
מבחינות רבות הטלוויזיה האיטלקית, בערוציה הציבוריים והפרטיים, מתירנית בהרבה מרוב תחנות השידור בעולם המערבי בכל הקשור לעירום ולמין (למעט אולי הטלוויזיה הגרמנית). על המרקע אפשר לראות בין היתר שעשועוני בידור שהנשים המשתתפות בו הן חשופות חזה, כמו גם את הגרסה המקומית של "האח הגדול" (התוכנית העוקבת אחרי פעילותם של נשים וגברים המתגוררים יחד בדירה, חשופים למעקב מתמיד של המצלמה), הכוללת באיטליה שפע עירום ומין.
תוכניות כאלה, ששודרו באופן מסורתי בשעות הלילה המאוחרות, החלו לחלחל גם לשידורים בשעות מוקדמות יותר. בעיני מבקרים רבים גם כתבת החדשות השנויה במחלוקת היתה חלק מנסיונם של אנשי טלוויזיה להתעלם יותר ויותר מאיסורים שנהגו בעבר, ולחשוף לעיני הצופים תמונות נועזות יותר. אחרים טענו כי מדובר בדוגמה נוספת לחוסר שיקול הדעת של עורכי חדשות, בתעשייה שבה התחרות והרייטינג מטשטשים ערכים עיתונאיים מקובלים. שידור קטעי הפורנו בחדשות, אמר מבקר הטלוויזיה אלדו גראסו לסוכנות הידיעות איי.פי., הוא אופייני למצבה של הטלוויזיה האיטלקית. "לא שיקולים של איכות או אחריות כלפי הצופים מניעים את העורכים – אלא רק שיקולי רייטינג. תמונות מטרידות ואלימות חודרות לכל מיני תוכניות, ובכל שעות היום", האשים המבקר.
כמו תמיד נמהלו הביקורת וזעם הצופים גם במנה גדושה של פוליטיקה, בנוסח איטלקי תוסס. אלא שהפעם לא היה לביקורת הפוליטית גוון אחיד, והמחאות באו משמאל ומימין כאחד. "ליברציונה" הקומוניסטי הבליט בעמודו הראשון מכתבי קוראים נסערים. "ל'אובסרבטורה רומאנו" של הוותיקן האשים את הטלוויזיה בקידום פולחן של כת מעשי זוועה, וקבע כי האחראים לשידור פגעו לא רק בצופים, אלא גם בילדים שנפלו קורבן למעשי הפדופילים – ועתה גם ללהיטותם של עורכי השידור לשדר את הקטעים. במקום להגן על הילדים האומללים גרמתם להם עוול נוסף, האשים העיתון. ראש הממשלה, ג'וליאנו אמאטו, התקשר אף הוא להביע שאט נפש.
וכצפוי, לגל הביקורת הצטרפה בהתלהבות גם אימפריית ברלוסקוני, השולטת בערוצים המסחריים בטלוויזיה האיטלקית, ומשלבת עסקי תקשורת נרחבים עם פוליטיקה שמרנית וכדורגל. פיירסילביו ברלוסקוני, בנו של איל התקשורת וראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני, הכריז: באימפריית התקשורת שלנו לעולם לא היינו אפילו חולמים לשדר זוועה כזו. אבל שידורים מעוררי מחלוקת וחורגים מן הטעם הטוב מעולם לא היו זרים לרשתות השידור של המשפחה. כך, למשל, אחת התחנות של ברלוסקוני, איטליה-7, משדרת מדי שבוע שעשועון עתיר רייטינג, "שחק אותה בגדול", שבו דוגמניות חטובות בלבוש מינימלי מעודדות את המתמודדים, ובעיקר את המתמודדות, להתפשט עם כל סיבוב של הרולטה. בשנת 1995 סערה איטליה כאשר המשימה שהוטלה על משתתף בתחרות קבוצתית בתוכנית טלוויזיה פופולרית היתה רולטה רוסית: המתחרה כיסה את עיניו, נטל אקדח תופי שבמחסניתו כדור אחד, הצמיד אותו לרקתו ולחץ על ההדק, הכדור לא נורה, אבל מבקרים וחלק מן הצופים מתחו ביקורת קשה על המשחק המסוכן. כותבי מאמרים מעקמים בקביעות את האף למראה דיוקנה הטלוויזיוני של איטליה, אבל הרייטינג גואה.
אבל הפעם הבינו בערוץ הציבורי, עוד בעיצומה של מהדורת החדשות, שקווים אדומים נחצו. בתום מהדורת החדשות השנייה באותו ערב שודרה התנצלות של מנהל החדשות ב-RAI-1, גד לרנר, כ"עיתונאי וכאב", על הכשל בשידור. הוא הסביר כי עורכים חסרי רגישות טיפלו בכתבה בניגוד להנחיות מפורשות לנהוג בעדינות בדיווח הנוגע לפורנוגרפיית ילדים. מגיש החדשות ושניים מעורכי המשנה הודחו מתפקידם מיד.
הטלטלה לא תמה בכך. כאשר גבר גל הביקורת הגיש לרנר עצמו את התפטרותו לראש הערוץ. מועצת המנהלים, שזה מקרוב מינתה אותו לתפקיד ותלתה תקוות רבות במוניטין המקצועיים שלו, דחתה את התפטרותו, אבל לרנר החליט ללכת הביתה. "אני אחראי", הסביר, "למרות שלא ראיתי את החומר לפני השידור, ואולי דווקא משום כך". ומעבר לכך, האשים, הפרשה נוצלה על-ידי הימין, ובעיקר משפחת ברלוסקוני, לתקוף אותו אישית ואת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי.
עמיתו של לרנר נינו רוזי, מנהל החדשות ב-RAI-3, התפטר אף הוא. ההתפטרויות התקבלו בברכה על-ידי אנשי הימין, אבל היו חברי פרלמנט שמרנים שטענו כי אין די בכך, ויש "לטהר" את כל צמרת הטלוויזיה הציבורית. כמו בכל מקום אחר בעולם, גם באיטליה שום פוליטיקאי אינו מחמיץ הזדמנות לנגח את יריביו, בעיקר כאשר מדובר בפרשה עסיסית שעושה כותרות.
מבחינה מקצועית, פרשת השידור היתה מביכה במיוחד ללרנר, אשר חודשים אחדים קודם לכן תקף בחריפות עיתון איטלקי, שפרסם רשימה של עברייני מין פדופילים. העיתון "ליברו" המופיע במילנו פרסם את הרשימה, לאחר שהטבלואיד הבריטי "ניוז אוף דה וורלד" עשה כך בלונדון, כדי להזהיר את הציבור מפני פדופילים.
לאחר הפרסום השנוי במחלוקת, היו כמה מקרים שבהם אזרחים תקפו עברייני מין שנחשפו. גם באיטליה נמתחה ביקורת על סגנון "צדק עשה-זאת-בעצמך", העומד מאחורי פרסום השמות. לרנר, בהופעה אישית במהדורת החדשות בטלוויזיה, קבע בפסקנות כי הפרסום היה מביש, והאשים את עורכי העיתון שהם מבקשים להפיק רווחים מטרגדיה: "מדובר בצעד שנועד למכור עוד עיתונים – לא להציל עוד נפשות". ועכשיו הוטחו האשמות זהות במחלקת החדשות שהוא עמד בראשה.
לרנר, בן 45, התפטר שלושה חודשים בלבד מאז החל בתפקידו הבכיר ברשת הציבורית. קודם לכן היה סגן עורך העיתון "לה סטמפה", ונחשב אחד העיתונאים הבולטים באיטליה, שכתיבתו ותוכניות הטלוויזיה שלו עוררו עניין רב; מאמריו הרדיקליים מיקמו אותו במעמקי השמאל הפוליטי. במאמריו מתח ביקורת חריפה על ישראל בתקופת מלחמת לבנון והאינתיפאדה, נושאים שיש לו קשר משפחתי ישיר אליהם: אביו נולד בארץ ובתקופת המנדט הבריטי עקר לביירות, לנהל עסקי ייצוא וייבוא. גד נולד בלבנון, ובגיל שנתיים הגיע עם משפחתו לאיטליה. אמו עבדה בקונסוליה הישראלית במילנו, שהוא עצמו הפגין פעם על המדרכה מולה. כשמונה למנהל החדשות ב-RAI-1 כתב ה"ג'רוסלם ריפורט" כי לעת פרישה חולם לרנר לחיות בירושלים, אך בינתיים הוא מבקש להטביע את חותמו על הטלוויזיה הציבורית באיטליה. עכשיו, מקץ חודשים ספורים הוא פנוי למשימות עיתונאיות חדשות.
מינויו של לרנר למנהל החדשות של תחנת הטלוויזיה הציבורית העיקרית עורר, כצפוי, ביקורת מצד גורמים שמרניים באיטליה, שאנשיהם שלטו באמצעי התקשורת הציבוריים במדינה במשך עשרות שנים. ברלוסקוני האשים אז כי מדובר ב"הפיכה של השמאל", בכוונה ברורה להשתלט על הערוץ הציבורי לקראת הבחירות הבאות. עכשיו יכול היה ברלוסקוני לצפות בסיפוק בהליכתו של לרנר. אבל איש מן המבקרים האחרים של השידור השנוי במחלוקת איננו סבור שההתפטרות תשנה במשהו את אופיה של הטלוויזיה האיטלקית.
גיליון 29, נובמבר 2000