את הלילה הזה לא ישכחו ראשי רשתות הטלוויזיה האמריקאית עוד שנים רבות, גם לא הצופים. "השגיאה החמורה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית", קבע מומחה אחד. אחרים דיברו על "כדור הבדולח שהתנפץ בשידור חי", ועל "הביצים שנמרחו על פניהן של כל רשתות הטלוויזיה". ועוד ציטוטים: "קרנבל של טעויות", "כישלון חרוץ ומבוכה רבתי".
הנה, למשל, ציטוט מתוך דו"ח שהוגש לרשת החדשות סי.אן.אן בראשית פברואר, ופרטיו פורסמו בהבלטה ברשת עצמה: "ראשי סי.אן.אן נכשלו במשימתם הבסיסית בליל הבחירות, לדווח בצורה מדויקת לציבור על תוצאות הבחירות... מבחינת איכות החדשות, הבחינה הסופית היא שסיקור ליל הבחירות היה כישלון".
ככל שחולפים השבועות והחודשים מאז ליל הבחירות לנשיאות ב-7 בנובמבר 2000, כך מתרבים הדו"חות, ההערכות והתחקירים החושפים את נסיבות הכישלון המקצועי, שהיה נחלתן של כל הרשות: סי.בי.אס, איי.בי.סי, סי.אן.אן ופוקס. כולן נפלו יחד לאותו פח, כאשר נחפזו להכריז תחילה על כך ש-25 האלקטורים המכריעים של מדינת פלורידה נפלו לידיו של אל גור, אחר-כך חזרו בהן, ומאוחר יותר, בשעות הקטנות של הלילה, כשלו שוב כאשר הכריזו בזו אחר זו על ג'ורג' בוש כזוכה. אפילו אל גור, שצפה בשידורים, התקשר לברך את יריבות על הניצחון, אך חזר בו כאשר הוברר כי במציאות הקרב צמוד ונטול הכרעה. גם עיתונים לא מעטים, המסתמכים על תחזיות הטלוויזיה, יצאו בכותרות ענק המבשרות על נצחונו של בוש. בסופו של דבר נדרשו עוד 36 ימי מאבק משפטי וספירות חוזרות, עד שהתברר כי בוש הוא אכן המנצח. אבל גם כאשר הנשיא ה-43 כבר ישב בבית הלבן, עוד עסקו רשתות הטלוויזיה בהלקאה עצמית ובניתוח הכישלון המקצועי המביך.
בחיפוש אחר האשמים, ובניסיון לשקם את אמינותן, הזעיקו חלק מרשתות הטלוויזיה מומחי תקשורת וסטטיסטיקה מאוניברסיטאות וממכוני מחקר, ומינו אותם לתחקר את הפאשלה ולהגיש המלצות שימנעו הישנות כישלון בבחירות בעתיד. הדו"חות, שחלקם פורסמו בראשית 2001, מאפשרים הצצה אל דרך עבודתם של ארגוני התקשורת ואל מערכת השיקולים וההחלטות שהובילו לכישלון.
כל הדו"חות מטילים חלק ניכר מן האשמה על חברה בשם וי.אן.אס Voter News) Service) אשר ערכה עבור כל הרשתות את המדגמים בקלפיות היציאה (קלפיות שבהם מתבקשים המצביעים לחזור שוב על הצבעתם האמיתית), ניתחה את הממצאים יחד עם מידע מקלפיות אמת והעבירה אותם לרשתות. בכל הרשתות מאשימים כי אנשי וי.אן.אס שגו הן במדגם הסטטיסטי שיישמו בפלורידה, והן ביישום חלק מן הנתונים שזרמו אליהם. אבל בהעדר מקורות אחרים, הניתוח וי.אן.אס הוביל את הסיקור כולו, בכל רחבי ארה"ב, כמו גם בפלורידה. וכך, כאשר בשעה 7:50 במוצאי ליל הבחירות, בטרם נסגרו כל הקלפיות, שוקללו במחשבי וי.אן.אס הנתונים, ונקבע כי בסבירות של 95% גור הוא הזוכה בפלורידה – הובזק המידע הזה מיד לרשתות בצירוף הנחיה "אפשר להכריז", ואלה הכריזו בזו אחר זו כי המועמד הדמוקרטי זכה ב-25 האלקטורים.
אלא שכל דיון בכשל של וי.אן.אס מפנה למעשה אצבע מאשימה אל עבר רשתות הטלוויזיה עצמן. מתברר כי גם בעידן של תחרות חסרת רחמים על רייטינג, התאחדו לפני כעשר שנים כל רשתות הטלוויזיה והקימו יחד את החברה להפעלת קלפיות יציאה, איסוף המידע וניתוחו המקצועי. הקמת וי.אן.אס נועדה למטרה אחת: לחסוך מכל רשת את הצורך להפעיל ולממן באורח עצמאי קלפיות יציאה, ולהקטין את עלויות סיקור הבחירות. וי.אן.אס, עם תקציב ניתן לה במשותף על-ידי רשתות הטלוויזיה וסוכנות הידיעות אי.פי, הפעילה ביום הבחירות לא פחות מ-45 אלף עובדים, באיסוף המידע ובניתוחו. אבל הרצון לצמצם את ההוצאות יצר מצב שבו תלויות כל הרשתות במקור מידע אחד, כמעט בלא אמצעים אחרים לאימות ובדיקה.
כמעט, משום שהרשתות הקימו צוותי חשיבה במוצאי יום הבחירות, שתפקידם היה לנתח את המידע ולסייע בקבלת ההחלטות על תחזיות התוצאה. באחד ממשרדי רשת איי.בי.סי, למשל, ישבו כמה סטטיסטיקאים מומחים, שאחד מהם, פרופ' כריסטופר אכן מאוניברסיטת מישיגן, החליט לפקוח עין ביקורתית במיוחד על ניתוחי וי.אן.אס. אכן, כך סיפר בראיון ל"אמריקן ג'ורנליזם ריביו", ביקש להבטיח שלא תחזור על עצמה שגיאה שאירעה בבחירות 1996, כאשר המדגם של וי.אן.אס הוביל את הטלוויזיה להכרזה שגויה על זהותו של המנצח בבחירות לסנאט במדינת ניו-המפשייר.
אכן, שראה על גבי צג המחשב שלו את נתוני השטח של וי.אן.אס, הבחין שמשהו לקוי בניתוח שעל-פיו לוקח גור את פלורידה. בעיניו זה היה קרב צמוד, עם מרכיבים רבים של אי-ודאות (כמו, למשל, דרך הצבעתם של 600 אלף המצביעים מחוץ למדינה). "למה למהר?" שאל גם עמיתו הסטטיסטיקאי פרופ' קנת גולדשטיין מאוניברסיטת ויסקונסין, שחשש אף הוא מפני טעות, במיוחד במדינה קריטית כפלורידה, העשויה להכריע בסופו של דבר מי יישב בבית הלבן, "הרי אין מדובר בבחירת לוכד כלבים בבחירות-משנה בצפון-דקוטה".
איתותי האזהרה של המומחים (שבדיעבד צדקו בכל ניתוחיהם) עיכבו לזמן-מה את הצטרפות איי.בי.סי להודעה הדרמטית על נצחונו של גור בפלורידה. בינתיים כבר העניקו כל הרשתות האחרות את הניצחון לגור, והפרשנים שעל המסך הדגישו את סיכויו הגוברים להגיע לבית הלבן. הלחץ גבר ב"דסק ההחלטה" של איי.בי.סי, גוף של עיתונאים ומומחים שהוקם כדי לנתח את המידע ולהורות למגיש באולפן מתי להכריז על התחזית מי מן המועמדים זכה בכל מדינה.
בראש "דסק ההחלטה" באיי.בי.סי ישבה קתלין סמית (ברשת אחרת, פוקס, הופקד התפקיד בידי ג'ון אליס, בן-דודו של בוש, והוא שעתיד היה להוביל את הרשת שלו להיות הראשונה שתכריז שעות אחר-כך על נצחונו של המועמד הרפובליקאי). בדיונים מוקדמים שבה והזהירה סמית מפני תחזיות חפוזות ושגויות. 12 דקות לאחר קבלת התחזית של וי.אן.אס – כמעט נצח במושגים של שידור חי דרמטי בליל הבחירות – החליטה סמית להצטרף לכל הרשתות והורתה למגיש פיטר ג'נינגס להכריז על גור כזוכה בפלורידה. בסופו של דבר, הודו גם הסטטיסטיקאים עצמם, ההחלטה הסופית מסורה בשעות כאלה בידי עיתונאים המנוסים בהכרעות תחת דד ליין ולחצי התחרות, ולא בידי מדענים נטולי אדרנלין.
על החלטות כאלה, קבע בפסקנות צוות המומחים שחקר במשך שלושה חודשים את כשלון הבחירות עבור רשת סי.אן.אן, "הטלוויזיה העניקה עדיפות גבוהה מדי למהירות ולתחרות, תוך פגיעה בדיווח מדויק ואחראי של תוצאות הבחירות". יו"ר רשת פוקס, רוג'ר איילס, לא נדרש ללשונם הנקייה של מומחים מן האקדמיה, כאשר הודה מיד לאחר הבחירות: "דפקנו את העניין".
כמו תמיד, כשל באירוע מסוים חושף ליקויים שהיו קיימים עוד הרבה קודם לכן. הפאשלה של ליל הבחירות משקפת את מה שאירע למחלקות החדשות ברשתות הטלוויזיה במרוצת שני העשורים האחרונים, קבע אלכס ג'ונס, איש ה"ניו-יורק טיימס" בדימוס ועתה מנהל מרכז שורשטיין לעיתונות, פוליטיקה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת הארוורד. בשנות השישים, הסביר ג'ונס, לא ציפו הרשתות לרווחים משידורי חדשות אבל ראו בהם חלק יוקרתי משידוריהם, והחזיקו עיתונאים מן השורה הראשונה – מול המצלמה במערכת. בחלוף השנים החריף המירוץ אחרי הרייטינג, ואת מקומם של עיתונאים מנוסים החליפו כשרונות נוצצים. "הם ויתרו על הבשר ותפוחי-האדמה של עבודת חדשות רצינית", האשים ג'ונס, והשווה את משרדי החדשות לרהיט מהודר, שתוכנו נאכל בידי טרמיטים והוא קרס מול עיני הצופים ברגע המבחן, ליל הבחירות.
לא רק ליל הבחירות המביך דורש חשבון נפש מאמצעי התקשורת בארה"ב: גם סיקור מערכת הבחירות כולה נבחן עכשיו בעין ביקורתית, ובתקווה להפיק לקחים למערכות הבאות, אחת הסוגיות: כיצד צריכה לנהוג העיתונות, כאשר שני המועמדים מאמצים את הנחיית יועציהם ונמנעים בעקביות מלהיחשף לשאלות בנושאים שאין הם מעוניינים להרחיב עליהם את הדיבור. גם ג'ורג' וו. בוש וגם אל גור העדיפו להעביר את "מסר היום" באירועים מבוימים היטב, מבלי להתמודד עם ברד של שאלות במסיבות-עיתונאים. כאשר נשאלו שאלות, הן באו מפיהם של תומכים ואוהדים בכינוסים מפלגתיים, ולאחר שעברו סינון מוקדם, כדי שלא יביכו את המועמדים.
ככל שהמועמדים משעבדים עצמם ליועצי תקשורת, מומחי שיווק ואשפי "ספין", כך הופכים מרבית העיתונאים לניצבים בהצגה גדולה שמישהו אחר מביים בשבילם. גם העיתונאים הנלווים למועמדים במסעותיהם ברחבי אמריקה, ואולי דווקא הם, מתקשים לחרוג מסיקור שטחי של הקרקס הפוליטי הנודד מעיר לעיר. במקרים רבים אין להם זמן אפילו לעמוד על הלכי הרוח של הציבור, שלא לדבר על בירור רציני יותר של הנושאים שעל סדר-היום. בעבר היתה לכתבים הללו הזדמנות לראות מקרוב את המועמד ולשוחח עמו; עכשיו המפגשים הישירים מעטים ומתנהלים תחת בקרה הדוקה של היועצים כדי שהמועמד לא יפלוט חלילה מפיו משהו מביך שיחרוג מן האסטרטגיה של הקמפיין.
וולטר רובינסון, סגן עורך העיתון "בוסטון הראלד", השווה בכתבה ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" את הכתבים-הצמודים ל"גלמי פרפרים חתומים הרמטית", שאינם יכולים להיחלץ מן הפקעת שבה הם כלואים כדי למלא את תפקידם. רובינסון עצמו, שלא נצמד למועמדים, חשף במאמריו נתונים מביכים על המועמדים, כולל התחמקותו של בוש משירות מילואים במשך כמה חודשים במשמר הלאומי, וההגזמות של גור במחיר התרופות שרכש לכלבו. "אם יש אלף כתבים שעוסקים בקמפיין", אומר רובינסון, "רק קומץ זעיר של כתבים עורכים בחינה רצינית של הרקע של המועמדים".
היבט נוסף המעיד על הידלדלות הסיקור התקשורתי, בעיקר על המרקע: ה"סאונד בייטס", אותם משפטים קצרים בקולם של המועמדים ובתמונתם, המשולבים בכתבות טלוויזיה, התקצרו בקמפיין האחרון עוד יותר – עד לשבע שניות בממוצע. המועמדים נדרשים אפוא לתמצת ולצמצם את המסר שלהם ממש למינימום האפשרי, הרחק מכל יכולת לקיים דיון מהותי וענייני בנושאים שעל הפרק.
ואם לא די בכך, העיתונות, הרדיו והטלוויזיה עוסקים פחות ופחות בנושאים של סדר-היום ובכישורי המועמדים להנהיג את אמריקה, ומקדישים את מרב תשומת-הלב לדיווח שוטף על המאבק הפוליטי עצמו, מה שמכונה "מרוץ הסוסים", תוך התמקדות ניכרת בתוצאות סקרי דעת הקהל על מצב התמיכה במועמדים. בדיקה שערך חוקר התקשורת סטיבן הס, העלתה כי 71% מן הכתבות ששודרו בחדשות הערב של רשתות הטלוויזיה במהלך מערכת הבחירות עסקו במצבם של הסוסים הפוליטיים על מסלול המרוצים, ולא בענייני מהות. לא פלא אפוא שסקר שנערך לאחר הבחירות על יחס הציבור לתפקוד אמצעי התקשורת בבחירות 2000 העלה כי רק 28% מן האמריקאים מרוצים מדרך הסיקור, בעוד ב-38% מעניקים ציון נמוך לטלוויזיה ולעיתונות. 69% מאוכזבים או זועמים על פאשלת ליל הבחירות, ומאשימים את ראשי רשתות הטלוויזיה כי השיקול העיקרי המנחה אותם הוא הרצון לנצח בתחרות מול הרשתות האחרות – ולא המחויבות להעניק שירות הולם לצופים.
גיליון 31, מרץ 2001