להודעה הקצרה הבאה אפשר לתת כותרת פשוטה – "דרושים מדליפים": "אם אתם עובדים עבור חברת BP (בריטיש-פטרוליום) או עבור קבלן על אסדת קידוח במפרץ מקסיקו או באתר אחר, נשמח לשמוע מכם. ספרו לנו על תנאי עבודתכם, על המנהלים שלכם, והציגו את הערכותיכם לגבי מה שמתרחש. לא נחשוף את זהותכם. התקשרו לטלפון 917-512-0254, פקססו ל-212-514-5250 או שלחו דוא"ל
ל-Abrahm.Lustgarten@propublica.org".
כך נראית פנייה ישירה לגיוס מדליפים לסיקור הסיפור התקשורתי הגדול ביותר שמעסיק בימים אלה את ארצות-הברית: האסון הסביבתי רחב ההיקף במפרץ מקסיקו, שנגרם עקב תקלה בקידוח תת-מימי עמוק שביצעה חברת הנפט בריטיש-פטרוליום. מי שמנסה לשכנע כך עובדים למסור את המידע, ואולי אף להסתכן אגב כך בחשיפה או בענישה, הוא אתר התחקירים האמריקאי "פרו-פבליקה". הפנייה הזו מתפרסמת כבר כמה שבועות בעמוד הבית של אתר התחקירים או בראש העמודים המוקדשים לסיקור דליפת הנפט הגולמי רחבת ההיקף.
מאז ה-20.4.10, כאשר פיצוץ פתאומי באסדת הקידוח דיופווטר-הורייזן קטל 11 עובדים והותיר בקרקעית המפרץ פתח שממנו זורמת ללא הרף כמות עצומה של נפט, מלווה העיתונות כל שלב באסון האקולוגי הכבד. רובו של הסיקור בתקשורת האמריקאית מתמקד במה שנראה לעין: כתם הנפט המתפשט, הפגיעה בצמחייה ובבעלי החיים (פליקנים מכוסי נפט הופכים בימים האחרונים לסמל הדליפה) והנזקים הכלכליים לאתרי תיירות ולתעשיית הדיג. אבל ב"פרו-פבליקה" מעדיפים להתמקד, בהתאם לאני-מאמין של האתר, לא בגלוי, אלא בנסתר. בחשיפת מה שחברות הנפט, הממשלה וגורמים אחרים מבקשים דווקא להסתיר מן העין: המעשים והמחדלים שהובילו לאסון, וכן תקלות, שיבושים וכשלים שיאפשרו למנוע אירועים דומים בעתיד.
כמו בכל תחקיר אחר, נדרשים מקורות פנימיים, שבלעדיהם לא ניתן לבצע עבודה עיתונאית של ממש. "פרו-פבליקה" מחפש אפוא עובדים שמוטרדים ממה שהם רואים סביבם על אסדות הקידוח במפרץ וחשוב להם להביא את המידע לכלל הציבור. לעובדים הללו אסור להשמיע את קולם בפומבי, שכן החברות שמעסיקות אותם מעדיפות לשלוט על המסרים שיוצאים לציבור, לעטוף אותם במעטה סכריני של יחסי-ציבור, ובעיקר להסתיר פרטים מביכים שעלולים לפגוע בתדמית החברה או במניותיה ואפילו לגרור מישהו לחקירה פלילית.
נדרשו לתחקירן אברם לוסטגרטן, שכתובת המייל שלו מופיעה בפנייה למדליפים, כמה ימים עד שענה לפנייתי. די בצדק: לא סיפקתי לו מידע חדש בנושא שבו הוא עוסק באינטנסיביות כבר כמה שבועות. שאלתי אותו על הטכניקה של פנייה פומבית למדליפים-בכוח, ועד כמה היא מסייעת להם בתחקירים. לוסטגרטן השיב כי הם נוהגים מפעם לפעם לפרסם הודעות כאלה באתר, כמו גם במדיה חברתית וברשימות תפוצה של האתר, כדי לאתר מקורות. וזה עובד? "ההצלחה משתנה, תלוי באופי הפרויקט או הנושא", השיב. "אבל זה עבד בצורה מעולה בכמה מקרים". לפעמים, הסביר, אנחנו מנסים בדרך זו לגייס לא רק מקורות, אלא גם אנשים בשטח, שיעסקו באיסוף מידע עבור האתר.
הפנייה למקורות, שכותרתה המקורית היתה Anonymous Tipline, מונח המשמש בדרך כלל למסירת מידע אנונימי למשטרה או לשירותי הרווחה, נועדה כשמה, לקבל "טיפים", מידע ראשוני, קצה חוט. לוסטגרטן ועמיתיו התחקירנים מנסים לעתים ליצור קשר חוזר עם הפונים, כדי לשאוב מהם מידע נוסף. "בתנאי שהם נשמעים לנו לגיטימיים ומעניינים", כתב. "אחרת הם בבחינת 'משאב אבוד'".
כבוגר בית-הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה, וכמי שפירסם תחקירים וכתבות בין היתר במגזין "פורצ'ן" ובעיתונים "ניו-יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", לוסטגרטן מודע לאפשרות שטיפים אנונימיים ישמשו גם כלי בידי מי שמבקשים להפיץ במזיד מידע שגוי. פרשת זיוף כזו הטילה כתם מקצועי כבד וקירבה לקצה את הקריירה של איש הטלוויזיה האמריקאי דן ראתר.
ראתר שידר ב-2004 תחקיר שהתבסס על חילופי מכתבים שתיעדו כביכול את נסיבות התחמקותו של ג'ורג' בוש הבן משירות קרבי בווייטנם. העובדה שהמסמכים היו מזויפים התבררה רק במהלך שידור התחקיר ברשת CBS: בלוגר שצפה בתוכנית הבחין כי הגופן שבו הודפסו המסמכים המפלילים-כביכול כלל לא היה בנמצא בעת שבוש לבש מדים.
איך אתם מתמודדים עם הבעיה הזו, שאלתי את לוסטגרטן. הוא אינו מודאג. "יש לעתים מקרים כאלה, אך הם נדירים וקל למדי לעלות עליהם", השיב. "איננו לוקחים את המידע שנמסר לנו כפי שהוא או מפרסמים מה שאנשים מוסרים לנו, אנו משתמשים בזה כקצה חוט להמשיך לברר את העובדות בעצמנו. אם הטיפ שגוי, זה מתבהר מהר מאוד".
ומה באשר לסכנה שמסירת הטיפ האנונימי, המגע החוזר עימו ופרסום הידיעה יסכנו את המדליף? התחקירן האמריקאי אינו נותן דוגמאות ספציפיות. "זה תלוי באנשים ובמצב שלהם, קשה לדבר על כך באופן כוללני", השיב.
הטלפון האדום
הפנייה למדליפים-בכוח להתקשר כדי למסור מידע פנימי המיועד לשמש חומר גלם לתחקירים היא שלב נוסף בתהליך מתמשך, שבו ארגוני תקשורת מנסים להרחיב את הסתייעותם בציבור הרחב כמקורות מידע. הגישה שעל-פיה גם האזרח הוא ספק מידע באה לעולם הרבה לפני שנולד האינטרנט. "הטלפון האדום", שבאמצעותו מוסרים מאזינים מידע חדשותי לדסק החדשות של גלי-צה"ל, יובא ארצה ב-1977, בהמלצתו של העיתונאי ישעיהו בן-פורת ז"ל, שסיפר על הצלחת השיטה בתחנות רדיו בצרפת.
גם בימים שלפני השימוש בטלפונים הסלולריים חייגו אזרחים לתחנה כדי למסור מידע על תאונות דרכים, מעשי פשע, פיגועים וגם על אירועים בטחוניים. בעולם פנתה רשת CNN במקרים רבים לאזרחים כדי שיספקו לה מידע ותצלומים. כך עשתה, לדוגמה, בעת הפלישה האמריקאית לפנמה ב-1989, כדי לעקוף את מחסומי הפנטגון, שניסה לצמצם את סיקור האירוע ולפקח על תוכן הדיווחים.
מריאן ואנג ואברם לוסטגרטן (צילום: לארס קלוב, "פרו-פבליקה")
הטכנולוגיה והתרבות של עידן האינטרנט הפכו את "העיתונות של האזרח" (Citizen Journalism) לעניין נפוץ, מוכר וקל לביצוע: רשתות חברתיות כיוטיוב, פייסבוק ואחרות הפכו זה מכבר לגופים המספקים מידע ודעות של אזרחים למען אזרחים, ללא תיווך של ארגוני תקשורת ממוסדים ובלא מעורבותם של עורכים. במקביל שואבים ארגוני תקשורת חומרי גלם מאזרחים – בראש וראשונה צילומי סטילס ווידיאו ממצלמות דיגיטליות או טלפונים סלולריים. הדיווחים הראשונים על הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ביולי 2005, שהתבססו על חומרים מצולמים מסוג זה, הפכו לדפוס פעולה קבוע.
"פרו-פבליקה" לא המציאו את השיטה, אבל הם עושים כל מאמץ כדי להגיע באמצעותה למקורות מידע חדשים בסיפור שכבר הניב לא מעט חשיפות בלעדיות.
לוסטגרטן, יחד עם הכתבת-הבלוגרית מריאן ואנג, הביאו בין היתר פרטים על מחלוקת בין בריטיש-פטרוליום לחברת טרנסאושן, שממנה חכרה את אסדת הקידוח, ועל תקלות בציוד שגרמו לפיצוץ; דיווחו כי הוגשה כבר תביעה למנוע מהחברה הבריטית לבצע קידוח עמוק נוסף; שאחד החומרים שבהם עושה בריטיש-פטרוליום שימוש במאמץ להתמודד עם הנפט הזורם מזיק גם הוא לסביבה והשימוש בו נאסר במדינות שונות, ביניהן בריטניה; שהרגולטורים על קידוחים לאורך החוף ידעו על בעיות ותקלות, אך העדיפו להותיר את הפיקוח על כך בידי חברות הנפט.
שקיפות ומצגות פלאש
רשמית, הממשל האמריקאי, בריטיש-פטרוליום וגורמים רבים אחרים עושים מאמץ משותף להתמודד עם האסון ולהביא מידע מעודכן לציבור הרחב, בין היתר באמצעות אתר אינטרנט מרכזי ותוך שימוש במדיה חברתית כפייסבוק, טוויטר ויוטיוב. אבל בשטח ניכרים מאמצים של חברת הקידוח לצמצם את את סיקור הנזקים. רשת CBS שידרה לפני ימים אחדים כתבה שבה נראים אנשי משמר החופים מנסים להרחיק צלם משמורת טבע שנפגעה, תוך שהם מסבירים שהם פועלים על-פי הנחיות בריטיש-פטרוליום.
על רקע ביקורת גוברת על שהחברה מנסה בדיווחיה להמעיט מהיקף הדליפה והנזק הסביבתי, נדרש הבית הלבן לפרסם קריאה פומבית לחברת הקידוח שלא להסתיר מאום מהציבור האמריקאי. בתגובה הודיעה בריטיש-פטרוליום בראשית השבוע כי תנהג בשקיפות מלאה.
מאחורי הקלעים מחשבים כל הגורמים את המחיר הכבד של דליפת הענק. בשעה שבחברת הנפט מנסים לצמצם ככל האפשר את הנזק הכלכלי, שיגיע למיליארדי דולרים, הרי בבית הלבן מנסים להקטין את הנזק הפוליטי. ממשל אובמה מפגין פעילות רבה, בניסיון שלא לחזור על אוזלת היד המבישה של ממשל בוש בימים הקריטיים שבהם הלם ההוריקן קתרינה בניו-אורלינס ב-2005.
מבחינה פוליטית אובמה בין הפטיש לסדן: לפני חודשים אחדים החליט, בניגוד לדעתם של רוב הארגונים הירוקים, על הרחבת קידוחי הנפט ליד חופי ארצות-הברית. בעוד מתנגדי הקידוחים הללו מצביעים על האסון כעדות לכך שאובמה טעה בהחלטתו, פעילי הימין אינם מוכנים להרפות ממנו. כמה שדרי רדיו שמרנים החלו לגלגל תיאוריית קונספירציה המרמזת על כך שהפיצוץ באסדת הקידוח משרת רק את האינטרסים של אובמה ומקורביו, המבקשים להחליש את חברות הנפט הגדולות כדי שיוכלו לממש את חלומם להעביר את אמריקה לאנרגיה ירוקה.
לצד מאמרים ופרשנויות על הסוגיות הרבות הכרוכות באסון, כולל השאלה כמה יעלה לבריטיש-פטרוליום כל פליקן שימות בשל זיהום הנפט הכבד, מתאפיין הסיקור המקוון בשימוש בגרפיקה ממוחשבת מרשימה. ה"וושינגטון פוסט" מציע את המידע לגולשים באמצעות המיצג הגרפי TimeSpace המאפשר לדפדף בקלות, לאורך ציר הזמן ובמרחב הגיאוגרפי. תרשים התפתחות האסון במתכונת של שלב אחרי שלב מציע גם ה"וול-סטריט ג'ורנל". מקבץ רחב של מידע על קידוחי נפט, אסונות סביבתיים דומים ונזקים לטבע, המוצג באמצעות אינפוגרפיקה מאירת עיניים, אפשר למצוא באתר של העיתון "מיאמי הראלד" ובעיתונים רבים אחרים.
אבל גם כל אלה עדיין מגששים באפלה בכל הקשור להיקפו האמיתי של האסון. בינתיים אפילו לא ברור מהי כמות הנפט שזורם ללא הפרעה למפרץ. על-פי הערכה אחת, עד עתה דלפו יותר מ-20 מיליון ליטר של הנוזל השחור. מומחים רבים משוכנעים שמדובר בדליפה גדולה בהרבה.