אופירה אסייג: "איזה התרגשות. ברוכים הבאים לתוכנית הספורט שלנו ברדיו 102". אייל ברקוביץ': "מה קרה לקול שלך?". אסייג: "מה העניינים, אייל ברקוביץ'?". ברקוביץ': "לאן נעלמת לכל-כך הרבה זמן?". אסייג: "הייתי בחופשת לידה". ברקוביץ': "חשבתי במספרה". אסייג (צחוק פרוע): "זהו, נגמרו החופשות" [...] ברקוביץ': "התגעגעת אלי?". אסייג: "מאוד". ברקוביץ': "אני לא..." (צחוקים). אסייג: "מה, לא התגעגעת קצת?". ברקוביץ': "כל יום אני רואה אותך".

* * *

התחרות בין תוכניות הספורט בתחנות הרדיו המקומיות עולה מדרגה: מצד אחד, התוכנית של רדיו ללא הפסקה (103) עם רון קופמן, מאיר איינשטיין, צביקה שרף ומשה פרימו. מנגד – התוכנית של רדיו תל-אביב (102), עם אופירה אסייג, אייל ברקוביץ', פיני גרשון, חיים רביבו ודורון ג'מצ'י.

הצוות של 103 רץ בהצלחה זה כחודש. הצמד של 102 (לתוכנית הבכורה ביום ראשון התייצבו מכל החמישה רק אסייג וברקוביץ') חזר השבוע לנוסחה הישנה והמוכרת, אחרי הפסקה של כמה חודשים. לא רק הטאלנטים החליפו בחודש האחרון תחנות, גם מלחמת השלטים ביניהם השתלטה בשבועיים האחרונים על תל-אביב רבתי. "כשכל הכוכבים באותה קבוצה", זועקות המודעות של 102, "זה לא כוחות". סלוגן שיכול בקלות להיות גול עצמי, ובינתיים גם מבקיע.

עבור אסייג וברקוביץ' זו תחנה שלישית בארבע השנים האחרונות. בתחילת הדרך, ברדיו 99 של גאידמק, הם היו להיט בזכות הציוות של כוכב העבר עם הפה הגדול לצדה של השדרנית הפרובוקטיבית. תחנתם הבאה היתה רדיו ללא הפסקה, שם שידרו במשך שנה וחצי.

לפני כמה חודשים החליטו בתחנה, בצעד מפתיע, להפסיק את ההתקשרות. דרכם חזרה לרדיו נסללה לפני כחודש, לאחר שרון קופמן פוטר על-ידי 102, גם במפתיע. קופמן מצא במהירות את הדרך ל-103, בעוד ש-102 הלכה על אסייג וברקוביץ', שהביאו איתם עוד שלושה חברים. כסאות מוזיקליים ספורטיביים סביב רצועת השעות 18:00–20:00. תחנת 103 מציגה נבחרת עיתונאים נשכנית, 102 מביאה טאלנטים, ושתיהן משודרות במקביל בתחנות נוספות בארץ.

השבוע, לקראת שידור תוכנית הבכורה ב-102, גויס גם ONE לטובת יחסי-הציבור. בידיעה שמוקמה בצמרת האתר צוין כי "עולם הספורט כמרקחה" – לכבוד מכתבים אישיים שיקריאו אסייג וברקוביץ' בשעה 19:00 ומיועדים לבכירים בספורט. לפעמים הבדיחות הכי טובות על חשבון ONE וצאצאיו נכתבות על-ידי מושאי הלעג עצמם.

התוכנית של 103 (שסוקרה כאן לפני כחודש) מנוהלת על-ידי שלושה עיתונאים מנוסים, ידענים, המשחרים לטרף ולא מניחים לשום עניין לחמוק משיניהם. אפשר להתלונן על האגרסיביות של קופמן, על ההתלהמות הילדותית של פרימו ועל האגו של כולם ביחד, אבל זו תוכנית רדיו שמעניקה שואו בכל רגע נתון, ששואלת את השאלות הנכונות ובועטת מכל מצב.

השעתיים של 102 מכוונות הרבה יותר נמוך. אסייג וברקוביץ' הם קודם כל טאלנטים, הרבה לפני שהם עיתונאים. בעוד ששלישיית 103 בתוספת צביקה שרף מתפקדים ככלבי שמירה עצבניים של עולם הספורט, לצמד המוביל של 102 אין די עומק, דחף או סקרנות לדחוק מרואיין לפינה. עולם הספורט הוא החצר האחורית בשכונה שהם גרים בה, התוכנית שלהם היא סוג של ישיבה על הברזילים לעת ערב, מול החומוסייה המקומית. הם מרבים בדאחקות פרטיות ובפרצי צחוק כמעט בכל רגע נתון. בכל סיום אייטם התחושה היא שהם הצליחו להעביר בשלום עוד רבע שעה קלילה בלי הרבה עיתונות.

הסוכרייה שהם שלפו לתוכנית הבכורה שלהם – ראיון עם גאידמק – היתה תפלה ומשומשת, כזו שהיתה צריכה לבוא עם אזהרת "גילוי נאות" שתזכיר שארקדי גאידמק היה המעסיק הנדיב שלהם ברדיו 99.

על רקע בעיות הבעלות בבית"ר ירושלים, גאידמק עשוי להיות מרואיין מבטיח. אלא שבשיחה הוא נשמע רדום, מרוחק ולא מפוקס, נוסף לאיכות הקו הירודה. בסיום הראיון הודה ברקוביץ' שלא הצליח להבין מה גאידמק רוצה בדיוק. נדרשה שיחת טלפון נוספת של אסייג לנדיב הידוע בדימוס, בזמן הפרסומות, כדי להבהיר כמה דברים.

המרואיין הבא היה דוד אמסלם, מאמן בית"ר ירושלים, פצצת שעמום בזכות עצמו. השעה הראשונה הוקדשה כמעט כולה לענייני בית"ר ירושלים, ולכן לא היתה מאוזנת ולא סיפקה עניין למאזיני התחנה התל-אביבית, שהם קהל היעד העיקרי.

באותה שעה טחנו קופמן, איינשטיין ופרימו את יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה. היה זה ראיון משובח של חצי שעה, שסחט משחר כמה ציטוטים שהפכו לכותרת בכמה אתרים: "לשום קבוצה ישראלית לא מגיע להיות בליגת האלופות, גם לא למכבי חיפה".

המרואיין הבא שלהם היה עופר אורליצקי, יו"ר בקרת התקציבים של ההתאחדות לכדורגל. ב-102 הבטיחו שאורליצקי ידבר אצלם, אלא שהנ"ל הבריז למתחרים. טוב שכך. ב-103 קיבלו המאזינים ראיון שעשה לאורליצקי חיים קשים, במיוחד מצדו של קופמן, הבקיא בחומר. ב-102 לא הבליגו על העלבון והחליטו לוותר על המרואיין המובטח. פשלה של ההפקה שלא דאגה להבטיח את הבלעדיות.

המכתבים המובטחים של ברקוביץ' ואסייג לבכירי הספורט (אלה שהובטח שבגללם "עולם הספורט כמרקחה") התגלו כטורי דעה בנאליים. ברקוביץ' דרש מאבי לוזון חשיבה אסטרטגית על הכדורגל הישראלי, ואגב כך גם סגר חשבון קטן על שלא מונה למנהל בית הנבחרות. אסייג נזפה במאמן מכבי תל-אביב שמתעלל ביקיר ONE, מאור בוזגלו, ולא נותן לו לשחק ("מה עובר עליך, איוניר? תדאג לילד כי הוא ילד טוב").

גולת הכותרת של התוכנית היתה ראיון עם אברם גרנט, שהיה מבודח לכל אורכו ולא הניב שום הצהרה מעניינת. הפואנטה היתה סגירת מעגל משעשעת, בלשון אופיינית למשבצת השידור הזאת, בין המאמן לשחקן העבר. ברקוביץ': "אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל לעולם לא אשכח לך שניפית אותי מהנבחרת, תתנצל עכשיו". גרנט: "אייל יודע כמה אהבתי אותו"... ברקוביץ': "תתנצל".

כשב-103 יצרו עניין עם אוהדי כדורגל שמשתתפים במחאה החברתית (קופמן: "אל תקנו כרטיסים למשחקים, עושקים אתכם") ולאחר מכן שוחחו עם השחיין גיא ברנע מאליפות העולם בסין, ב-102 מרחו את הזמן עם הקראת קטעי רכילות סתמיים ושבחים תכופים לנותנת החסות, רשת המבורגרים שסיפקה תקרובת לצוות באולפן ואפילו למרואיינים. לאתיקה העיתונאית בספורט של 102 יש טעם של קציצה.

העובדה שמכל חמשת חברי הנבחרת המובטחים של הפאנל פתחו רק שניים פעלה לרעת התוכנית. אגב, לא כל החמישייה של 102 מורכבת מ"טאלנטים" תקשורתיים. ג'מצ'י ורביבו היו כוכבי-על בספורט הישראלי, אבל ברדיו הם דמויות קרטון, נעדרי חוש הומור וכריזמה רדיופונית. פיני גרשון הוא היחיד שיכול לתת פייט למתחרים הרציניים, וטעות היתה לא לכלול אותו בתוכנית הבכורה. בתוכנית השנייה שבה השתתף, ביום שני, לצדה של אסייג, הוא סיפק ערך מוסף והוריד משמעותית את מפלס השטויות.

השילוב של אסייג וברקוביץ', שניצח לפני ארבע שנים ברדיו 99, מאבד גובה כשמהתחנה המתחרה בוקעים ברקים ורעמים. תוכנית הנשענת על שניהם היא אופרת סבון: משועשעת מדי, מלאה מעצמה, לא מחכימה, לא מעמיקה, תוכנית ספורט לא באמת חשובה. נהגי מוניות יכולים להקשיב לה בחצי אוזן במקביל לדיווחי הסדרן, ולא לדעת יותר ממה שידעו לפני שהחלה. אפשר לוותר עליה אפילו לטובת הממלכתיות הארכנית של דני דבורין או בני פייסיק בשעה המקבילה ברשת ב'.

האס שיכול להציל את המצב הוא פיני גרשון, שחייב להיות בכל תוכנית, כדי לתת את העומק והרצינות. בלעדיו, זו תוכנית חלשה שמעבירה שעתיים בסתלבט. עד שזה יקרה, הקרב בין שתי תוכניות הספורט הוא באמת לא כוחות.

ONE כמרקחה

ספיח למלחמת הרדיו: אהבה גדולה אין בין רון קופמן לאופירה אסייג. פרסומים בעבר ב-ONE על קופמן גלשו כמעט לתביעות הדדיות. ביום שלישי השבוע (2.8.11) פורסם ב"מעריב" כי בנק דיסקונט מבקש להכריז על פרשן הספורט הבכיר כעל פושט רגל. ב-ONE מיהרו לצטט את "מעריב" ולמקם את הידיעה כשלישית בחשיבותה. באותו יום פורסם בספורט "מעריב" כי תמיר כהן עשוי לעבור למכבי חיפה – סקופ ש-ONE התעלמו ממנו. סגירת חשבונות אישיים היתה ונשארה אחד הצדדים החזקים שלהם.

4 קטנות

אין פתח תקווה. אתר ערוץ הספורט היה היחיד ביום ראשון בצהריים שלא מיקם בכותרת ראשית את הישגו של גיא ברנע באליפות העולם בסין (מקום שישי בגמר 50 מ' גב). מה היה חשוב להם יותר מהישג ספורטיבי נטו בזירה הבינלאומית? ידיעת פח מנבכי הבצה המקומית – הפועל פתח-תקווה קיבלה ארכה לערער על ירידתה לליגה הלאומית. ככה ערוץ הספורט מקדם את הספורט בישראל.

הרוסים הרוסים. רון עמיקם כתב ביום ראשון ב"מעריב" כי שער ניצחון של עומר גולן במדי נבחרת ישראל מנע מנבחרת רוסיה השתתפות ביורו 2008 – טעות שהובלטה גם בכותרת המשנה. רוסיה שיחקה ביורו, אחרי שבמחזור האחרון של משחקי המוקדמות היא ניצחה את אנדורה, ואנגליה נוצחה 3:2 על-ידי קרואטיה.

זכותם. איזה פרץ נדיבות גרם לערוץ הספורט לשדר ביום ראשון את משחק הידידות בין סלטיק הסקוטית לכוכבי אירלנד? ערוץ ONE מחזיק בזכויות הליגה הסקוטית ומשדר מדי שבוע משחק או שניים. בסלטיק משחק הישראלי בירם כיאל, מה שגורם להתעניינות בקבוצה ובליגה (אגב, כיאל לא שותף במשחק השבוע). השידור המפתיע אותת שערוץ הספורט עושה הכל כדי לתקוע מקל בעיני יריבו.

ציון לגנאי. "מעריב" לא שלח כתב עם מכבי תל-אביב לבוסניה, למשחק החוץ מול ז'לז'ניצאר, ביום חמישי האחרון. כמו כולם, גם ב"מעריב" ראו את המשחק בערוץ הספורט ואפילו קיבלו תצלום מהאתר הרשמי של המועדון. קלי קלות ובחינם. אבל מכולם, הם היחידים שלא התביישו לתת ציונים לשחקני שתי הקבוצות – בצפייה בטלוויזיה, מהסלון בבית.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il