איור: צחי פרבר
האם העיתונות ממלאת כראוי את תפקידה בחשיפת כל האמת על מועמדים לתפקידים בכירים ערב הבחירות?
לא, "העין הבינלאומית" איננה עוסקת הפעם בעניינים מקומיים, אלא בסוגיה המעסיקה עיתונאים בארצות-הברית, לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב.
גם שם, כמו אצלנו, מאשימים בדרך-כלל את העיתונות על שהיא מגלה יחס שלילי מופרז לפוליטיקאים ועל שהיא מאמצת גישה תוקפנית, הגורמת נזק חמור לאמון הציבור בשלטון. אבל העיתונאי האמריקני ג'יימס מקרטני, בעל טור ברשת עיתוני "נייט ריידר" ומרצה לעיתונות ופוליטיקה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, קובע, במאמר שפירסם לאחרונה ב"American Journalism Review", שלפחות בנוגע למערכות בחירות לנשיאות, ההיסטוריה מוכיחה שלא גישתה השלילית של העיתונות היא הבעיה האמיתית, אלא ההפך. לעתים קרובות העיתונות האמריקאית לא עשתה די כדי לחקור ולהעמיק בבחינת המועמדים לנשיאות. העיתונות נטתה לאמץ בקלות רבה מדי את הצהרותיהם של הפוליטיקאים, ללא בחינה ביקורתית.
קחו, למשל, את המועמד ג'ון קנדי. מתברר שב-1960 הוא הצליח להלעיט את העיתונות בהאשמות חריפות על הממשל הרפובליקני הקודם, כאילו אוזלת ידו של הנשיא אייזנהאואר יצרה פער לרעת ארצות-הברית במאזן הטילים הגרעיניים מול ברית-המועצות. מתברר שרבים ובכירים בין עיתונאי אמריקה ופרשניה קנו את הטענה מבלי לבדוק אותה. רק אחרי הבחירות, כאשר קנדי נכנס לבית הלבן, החלו מקורביו להודות: "פער הטילים" לא היה ולא נברא.
ארבע שנים אחר-כך הצליח גם לינדון ג'ונסון לשטות בעיתונאים ובציבור. הוא ניהל את מערכת הבחירות שלו כנשיא המבקש לקדם שלום בווייטנאם, בשעה שממשלתו הכינה תוכניות להרחבת המעורבות הצבאית האמריקאית בדרום-מזרח אסיה. לבכירי הפנטגון, שהציגו לו תוכנית להרחבת המערכה, אמר בדיון פנימי: "רק תנו לי להיבחר שוב, ותוכלו לקבל את המלחמה שאתם מבקשים". אבל העיתונות לא הגיעה לחדרי חדרים, אלא רק ציטטה בהרחבה את הכרזותיו הפומביות המרגיעות: "איננו עומדים לשלוח נערים אמריקאים 9,000 או 10,000 מייל הרחק מן הבית, כדי לעשות מה שנערים אסיאתים צריכים לעשות עבור עצמם".
"מסמכי הפנטגון", שפורסמו ב"ניו-יורק טיימס" כעבור שנים אחדות, חשפו את מלוא הציניות של ג'ונסון, שהחליט ערב הבחירות ב-1964 להרחיב את המעורבות האמריקאית, להפציץ את צפון וייטנאם ועוד. אבל המסמכים הודלפו לעיתונות רק ב-1971, וג'ונסון ניצח בבחירות כמועמד השלום מול גולדווטר הרפובליקני. העיתונות גם לא העמיקה לחקור בעברו של ג'ונסון, בעיקר בפרשת הזיופים המפוקפקת שהעניקה לו את הניצחון בבחירות לסנאט ב-1948.
על הצגתו של ריצ'רד ניקסון לציבור בבחירות 1968 ניצחו מומחים ליחסי ציבור, שהקפידו להרחיק אותו מן הכתבים הפוליטיים והעניקו לו את מרב החשיפה במפגשים עם תומכים ואוהדים, שסוקרו בעיקר על-ידי תחנות טלוויזיה מקומיות. "העיתונות לא עשתה די כדי לחדור את השריון. היא קיבלה את ההצגות המבוימות כחלק מן המשחק", מאשים מקרטני. "מעט נכתב על אימוץ שיטות השיווק של הפרסומאים משדרות מדיסון למערכת בחירות לנשיאות".
גם ב-1972 נכשלה העיתונות, כאשר דיווחה ללא הסתייגות על הכרזותיו של הנרי קיסינג'ר כי "השלום בווייטנאם בהישג יד". בחוכמה שלאחר מעשה מסתבר שהעיתונות הסתפקה בדיווח על הדברים מבלי לבחון את תגובות האנוי וסייגון, שרמזו בבירור כי הסכם השלום איננו מעבר לפינה.
ההתמודדות בין ניקסון לתקשורת הסתיימה בתרועת הניצחון של העיתונות בפרשת ווטרגייט, אבל גם במערכות הבחירות הבאות הצליחו מומחי יחסי הציבור של המועמדים לנשיאות לנווט את התקשורת כרצונם. כך ב-1976 יצרו יועציו של ג'ימי קרטר את המיתוס של מגדל הבוטנים הפשוט, "איש האדמה" הרץ נגד הפוליטיקה של וושינגטון, והתקשורת לא בחנה את העבר הבעייתי שלו כמושל ג'ורג'יה. באופן דומה הצליח רונלד רייגן – פעמיים – למכור לעם חבילת הבטחות בלתי אפשריות (להוריד מסים, להגדיל את תקציב הביטחון ולאזן את התקציב – הכל בעת ובעונה אחת...). ג'ורג' בוש הצליח ב-1988 להפוך את יריבו, מייקל דוקאקיס, למי שמשחרר אנסים שחורים מן הכלא, וביל קלינטון גם הוא לא נדרש להציג לציבור את הפתרונות שיעלה לבעיות האמיתיות של אמריקה. וכך הודתה לסלי סטהל, כתבת פוליטית בכירה ברשת הטלוויזיה CBS, בתום אחת ממערכות הבחירות לנשיאות: "האמת היא שהמועמדים למדו לעשות לנו מניפולציה כמעט ב-99.5%".
בסיום המאמר מציע מקרטני כמה דרכים להימנע משגיאות העבר:
א. להעניק למועמדים המרכזיים במערכת הבחירות לנשיאות זמן חופשי בטלוויזיה כדי להציג בפני הציבור, בפירוט רב ככל האפשר, את עמדותיהם ותפיסת עולמם. במסגרת זו אין להניח להם לדבר כרצונם, אלא להשיב לשאלות נוקבות של כתבים פוליטיים מנוסים ושל מומחים בתחומים שונים.
ב. על העיתונות לבחון בחינה הרבה יותר יסודית מאשר בעבר את אופיים של המועמדים. תחקיר מעמיק של עברם חיוני למניעת כשלונות עיתונאיים דוגמת אלה שליוו את מועמדותם של לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון.
ג. העיתונות חייבת להשקיע יותר מאמץ בחשיפת תפקידם של המועמדים במשרות קודמות, כדי ללמוד מכך על יכולתם לתפקד בעתיד.
והכל, כאמור, נאמר ונכתב על העיתונות באמריקה, לא אצלנו.
גיליון 4, יולי 1996