תחילה שקלו ראשי תעשיית הטלוויזיה האמריקאית לפנות לבתי המשפט, כדי לעכב את כניסתו לתוקף של החוק החדש, לערער על חוקיותו, לנסות להוכיח כי הוא נוגד את החוקה האמריקאית. אבל מהר מאוד הם הבינו, שהמאבק נגד חוק התקשורת החדש חסר סיכוי. הקונגרס אישר את החוק ברוב קולות, בתמיכה דו-מפלגתית, וכפה על עולם התקשורת האמריקאי שורה ארוכה של כללים חדשים.
חוק הטלקומוניקציה 1996 בארה"ב הוא מבוך רב סעיפים, שרק משפטנים מנוסים יכולים למצוא בו את ידיהם ורגליהם. אך כמה מסעיפיו שימשו נושא לוויכוח ציבורי לוהט - בעיקר אלה המטילים הגבלות על תוכן השידורים בטלוויזיה, כמו גם על רשת המחשבים הבינלאומית "אינטרנט". זוהי נקודת מפגש אמריקאית אופיינית בין הקו הראשון של הטכנולוגיה והקדמה לבין שמרנות ופוריטניות, כאשר בקו העימות ניצבת התקשורת האלקטרונית.
החוק החדש הביא לעולם את שבב ה"וי", האות הראשונה של violence - אלימות. מדובר באמצעי אלקטרוני פלאי, שאמור לאפשר להורים לפקח על שידורי הטלוויזיה שבהם צופים ילדיהם ולמנוע מהם לראות סרטי אלימות או מין. השבב, שיותקן בתוך מקלט הטלוויזיה הביתי, אמור לזהות את הקוד המשודר בצמוד לסרטים או לסדרות. אם מדובר בסרט אלים ובעל דירוג מוגבל - המקלט יכבה מאליו.
בינתיים מדובר בחזון לשנים הבאות בלבד. בהתקנת שבב ה"וי", כך סיפר הנשיא ביל קלינטון לקבוצת הורים בבית הלבן לפני ימים אחדים, יוחל רק בעוד כשנתיים, בקצב של 25 מיליון מקלטי טלוויזיה בשנה. כדי לממש את התוכנית יש צורך בשיתוף פעולה מצד תעשיית הטלוויזיה: זו נדרשת לדרג את כל התוכניות והסרטים בדירוג אחיד על-פי רמת האלימות והמין שיש בהם. הדירוג יקודד אלקטרונית בכל תוכנית וייקלט בכל מכשירי הטלוויזיה שיצוידו בשבב החדש.
תעשיית הטלוויזיה הגיבה בשנה שעברה בספקנות רבה כאשר עלה השבב לכותרות, ובאי נחת גלויה כאשר התברר שהקונגרס אימץ את החידוש הטכנולוגי ושילב אותו בחוק הטלקומוניקציה. אבל בסופו של דבר נאלצו ראשי התעשייה להיכנע: הם לא רצו להצטייר כמי שמבקשים להרוס את הנפשות הרכות של ילדי אמריקה באלימות משודרת. עכשיו ייפתח תהליך הגדרת הקריטריונים לקביעת הדרגות השונות של כל תוכניות הטלוויזיה, ויידרש עוד זמן רב עד שיקודדו בהתאם גם כל הסדרות הישנות, המוקרנות בשידורים חוזרים.
ובכל זאת, לא כולם קיבלו את החוק החדש בהכנעה. חברת "פלייבוי" כבר השיגה צו של שופט, שאמור לעכב את ביצוע הסעיף בחוק המחייב רשתות טלוויזיה בכבלים להתקין אמצעי שיאפשר חסימת "שידורים למבוגרים", גם אם המנויים לא ביקשו זאת. הטכנולוגיה הזו, המאפשרת "לנעול" סרטי מין בפני ילדים, כבר קיימת ומוצעת למנויי הכבלים, אבל אנשי "פלייבוי" התקוממו נגד הסעיף הכופה עליהם להתקינה בכל מקרה, בלי קשר להעדפותיהם של הלקוחות.
שבב ה"וי" זוכה לאהדה רבה בקרב חוגים רחבים בציבור האמריקאי. בסופו של דבר, מי רוצה מין, זימה ואלימות על מרקע שמולו יושבים ילדים? לעומת זאת, הסעיפים בחוק העוסקים בהגבלות על האינטרנט עוררו גלי מחאה הנמשכים גם עתה, חודשים אחרי שהחוק נחקק. שורה ארוכה של עתירות הוגשה לבית המשפט העליון, בניסיון לערער על חוקיותו של החוק החדש. החוק קובע, כי כל מי שיעביר חומר בלתי צנוע העלול להגיע לעיני קטינים באמצעות רשתות המחשבים, יואשם בפשע ויהיה צפוי לקנס של רבע מיליון דולר או לשנתיים מאסר. הגדרת החומר הבלתי צנוע כוללת בין היתר תצלומים ותיאורים של אברי מין. השמרנים בקונגרס זכו לניצחון, כאשר הצליחו לקבוע בחוק כי תיאסר גם העברת מידע על הפלות ברשתות המחשבים, למרות שהפסקת הריון היא (עדיין) חוקית בארה"ב.
החוק החדש מערער על העיקרון המקודש, שהנחה את רשת האינטרנט מאז הפכה לאמצעי כה פופולרי של תקשורת והעברת מידע: כל מי שרוצה לעלות לרשת ולהעמיד באמצעותה מידע לרשות האחרים - רשאי לעשות זאת. אין לאינטרנט מועצת מנהלים, איש איננו מפקח עליה, ואיש איננו מגביל את המשתתפים בה. זה גם בדיוק מה שהרגיז את תומכי החוק: אל תוך אוקיינוס המידע מיהרו לצלול ספקי פורנוגרפיה. כל ילד יכול להקיש על מקלדת המחשב "סקס" ולקבל הישר לחדרו חומר נועז בהרבה מזה שהוא מוצא על מרקע הטלוויזיה (לפני שבב ה"וי") או בחוברות מין.
המאבק נגד הפורנו יצר התנגשות ערכים: הקונגרס סירב להכיר ב"חירות האינטרנט" וקבע כי קווי התקשורת שבהם קשורים המחשבים אלה לאלה ניתנים לפיקוח פדרלי. העולם הקיברנטי נזעק: אתרי אינטרנט רבים הושחרו לאות מחאה על קבלת החוק. "זה אימפריאליזם פדרלי", זעק באמצעות האינטרנט עורך ה"קספר סטאר טריביון", ועיתוני אינטרנט רבים הזהירו כי לפי החוק החדש תיאסר ברשת העברת מידע על אמצעי מניעה, החשובים לצמצום ההידבקות באיידס, או על סרטן השד וסרטן פי הטבעת.
ההכרעה בשאלת המותר והאסור תתקבל, בסופו של דבר, בבית המשפט העליון. בינתיים מתקשטת תרבות האינטרנט בפן נוסף - פן של מאבק עקרוני, המשמש נושא לדיונים ולחילופי מסרים מקצה העולם ועד קצהו.
גיליון 2, מרץ 1996