איור: רות גוילי
הכל החל בגלל "בלקג'ק", הסלולרי החדש של "סאמסונג", המככב בין עשרת "הטלפונים החכמים" הפופולריים ברשימת רבי־המכר של הטלפונים הניידים שמפרסם ה"ניו־יורק טיימס". אחד הדיווחים הראשונים על נפלאות ה"בלקג'ק" הופיע בסוף השנה שעברה במדור הטכנולוגיה של העיתון, בחתימתו של ג'ון ביגס. מתחת לכותרת "דק, מהיר ומחובר היטב" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: הכותרת מתכתבת עם מותג הדיאטה "סלים פאסט"), תיאר ביגס עד כמה המכשיר נוח, מתוחכם ועונה לצרכים של מי שמבקש לקבל ולשגר דואר אלקטרוני מטלפון שמשמש גם כמחשב כף־יד. שבוע אחר־כך כתב ביגס במדור על טלפון סלולרי חדש אחר של "סאמסונג", ה"דריפט".
כמה ימים לאחר מכן נחת במערכת ה"טיימס" מכתב נזיפה מקורא: כיצד ייתכן שדווקא אתם, העיתון שמתעקש להניף בראש חוצות את מחויבותו לכללי האתיקה, פרסמתם ביקורת מקצועית על טלפון, פרי עטו של כתב שזה עתה חזר ממסע לדרום קוריאה כאורח "סאמסונג"? נציב קבילות הציבור של העיתון, ביירון קאלמי, נחרד ויצא לבדוק. והוא אכן מצא ב"קראנצ'גיר.קום", בלוג שמתמחה בטלפונים סלולריים ובמכשירי אלקטרוניקה אחרים, שביגס הוא עורכו הראשי וכותבו העיקרי - את דיווחו מדרום קוריאה, שנפתח במלים הבאות: "אני נמצא כאן 'בסאמסונג', יונק מפיטמתה המתוקה של זנותיות מסע החינם".
רוב רובם של העיתונים והמגזינים בארצות־הברית ובעולם, שלא לדבר על אתרי אינטרנט, היו נוהגים בסלחנות כלפי מסע חינם כזה, ג'נקט בעגה העיתונאית, שבו חברה מארחת כתבים ועורכים, מממנת את הטיסה, הלינה הארוחות ובילויים נוספים. בחלק מן העיתונים, לא בכולם, נהוג להטמין בתחתית הכתבה שורה: הכותב היה אורח הגוף המסוקר. אבל ב"ניו־יורק טיימס", כמו במספר קטן של עיתונים אחרים, סבורים שגילוי נאות כזה איננו פוטר את העיתון והעיתונאי מסכנת ההטיה ומפגיעה במוניטין של העיתון וביושרה של כתביו ועורכיו. אילו היו ל"טיימס" עשר דיברות, "לא תצא/י לג'נקט" היתה אחת מהן. בפועל יש בתקנון האתיקה של העיתון לא פחות מ־155 סעיפים, ובכמה מהם מודגש האיסור המוחלט להתארח על חשבון גוף מסוקר.
לפני שנים הייתי בחדר העיתונות בפנטגון, כאשר הדובר הציע לכתבים לצאת לסיור בבסיס האמריקאי גוונטאנאמו בקובה, הרבה לפני שהפך למחנה מעצר ידוע לשימצה שבו מוחזקים ללא משפט חשודים בקשרים עם אלקאעידה. מיד זינק ממקומו אחד הכתבים. "אצטרף", אמר לדובר, "רק אם תודיעו מה מחיר הטיסה ואנחנו נשלם עבורה. זו המדיניות של העיתון שלי". זה היה אחד מכתבי ה"טיימס" לענייני צבא.
אילו היה ביגס איש סגל קבוע ב"טיימס", ספק אם היה מסתכן במסע כזה. אבל הוא כותב מזדמן, פרילנסר, ולא דיווח מראש לאיש על המסע, וגם לא ניסה להצניע אותו, כפי שמעיד הציטוט בבלוג שלו. אבל ב"טיימס" שררה מבוכה רבה, כשהתברר שהמומחה שלהם לסלולריים התענג על האירוח של "סאמסונג" בטרם כתב על הטלפונים החדשים. בעקבות פנייתו של נציב תלונות הקוראים של העיתון, ביירון קאלמי, מיהר העיתון לפרסם הבהרה, שמדיניות העיתון אוסרת על כתבים להיות אורחי חברות שהם מסקרים או לקבל תשלומים אחרים. אילו ידעו העורכים על נסיעתו של ביגס לדרום קוריאה, נכתב בהבהרה, הם לא היו מטילים עליו את המשימה לדווח על הסלולריים החדשים של "סאמסונג".
קאלמי לא הסתפק בכך וערך בירור פנימי איך קרה שביגס הצליח לחמוק מבדיקות האתיקה שעורך העיתון גם למי שאינם עובדים קבועים שלו אלא פרילנסרים. אכיפת כללי אתיקה על פרילנסרים שעוברים מעיתון לעיתון היא עניין סבוך. בבלוג של פרילנסרים אמריקאים דנו לאחרונה במודעה של עיתונאי, שהכתבות שלו הופיעו במגזינים ידועים, שחיפש כותב צללים: לא רק תחקירן אלא מי שיכתוב למענו את הכתבה. התשלום: בין 25 ל־35 סנט למלה. חלק מהגולשים הזדעזעו מן התשלום הנמוך וטענו שמגזינים רבים משלמים לפי תעריף של דולר למלה. אחרים נחרדו מן הכשל האתי שיש בעצם הההצעה.
ה"טיימס" נכווה בעבר עם פרילנסרים, ועל כן הוא תובע בשנים האחרונות שעל כל עיתונאי חיצוני - ובמאגר הממוחשב של ה"טיימס" נמצאים שמותיהם של כ־5,000 כאלה - להשיב על שאלון מפורט על עיסוקיו. עליו לחשוף כל פעילות התנדבותית שלו, להשיב אם ביצע עבודות בשכר או בלעדיו לגורמים פוליטיים או ממשלתיים, לגלות אם יש לו או לבני משפחתו השקעות שעלולות ליצור ניגוד אינטרסים עם כתיבה בנושאים מסוימים, וכן אם השתתף בנסיעות חינם או קיבל במתנה או בהנחה מוצרים מגורמים שהוא עשוי לכתוב עליהם. על השאלה האחרונה השיב ביגס אשתקד בשלילה.
"זה היה נכון בעת שעניתי", הסביר ביגס, "וכאשר נסעתי לדרום קוריאה נשמט מזכרוני שעלי לעדכן את תשובותי לשאלון". אחרי הבירור הופצה בין כל העורכים בעיתון הנחיה לרענן את נהלי העסקת הפרילנסרים. כל אימת שמטילים משימה על פרילנסרים, נאמר במזכר, יש לברר אם הם מודעים לכללי האתיקה של העיתון, ומי שיימצאו מזלזלים במכוון בכללים לא יוכלו עוד לכתוב ל"טיימס".
"הרוב הגדול של הפרילנסרים מכבדים את הכללים", כתב קאלמי בטורו. ומצד שני, לא כל חברי המערכת הם צדיקים גמורים. ג'ייסון בלייר, הכתב שהפיל את העיתון - ואת העורך הראשי וסגנו שנאלצו להתפטר בגללו בשנת 2003, לאחר שהעתיק ציטוטים ועובדות ופיברק דמויות בכתבותיו - לא היה פרילנסר. הוא היה עובד קבוע. ובכל זאת, ברור שהסכנה לניגוד אינטרסים ולבעיות אתיות אחרות גדולה הרבה יותר כאשר מדובר בכותבים מזדמנים. כדי למנוע תקלות נוספות, הציע קאלמי לתבוע מפרילנסר פעיל למלא את השאלון לא אחת לשנתיים, אלא מדי חודש, וגם לתבוע התחייבות מכל כותב שקרא ושינן את 686 המלים של מקבץ כללי האתיקה לפרילנסרים.
בשנים האחרונות בוחנים כתבי תקשורת, בלוגרים וסתם קוראים בשבע עיניים את עמידתו של ה"טיימס" בכללי האתיקה. "הגברת האפורה", כפי שמכונה ה"טיימס", נחשב תמיד לארגון יהיר ומתנשא, שרק לאחר הפיאסקו של בלייר מינה לעצמו נציב קבילות, המתהדר בתואר "עורך לענייני הציבור", Public editor. הטור של קאלמי גרר לא רק תגובות ודיונים באינטרנט, אלא גם שורה של מכתבי קוראים. פרילנסר מקולורדו, המתמחה בכתיבה בנושאי סקי, תהה אם מצא מישהו הטיה או חוסר דיוק בדיווח של ביגס על הטלפונים בשל האירוח הנדיב של "סאמסונג". "לא די בכך שאין אנו מקבלים תמורה הוגנת", התרעם, "ועכשיו עולה מן הטקסט שלך שכולנו חשודים".
ואולי קשורות בעיות האתיקה לדרישות המו"לים והמשקיעים לצמצם עד כמה שאפשר את הוצאות המערכת? "אני יכולה לשער את הפיתוי שהפרילנסרים עומדים בפניו", כתבה למערכת קוראת מניו־יורק, "משום שהם אינם מקבלים מן העיתון שכר ראוי לעבודתם". ובאותה נשימה הביעה פליאה: "כיצד ייתכן שה'טיימס', למרות פרשת 'סאמסונג', ממשיך לפרסם את הקטעים של ביגס?".
גיליון 68, יוני, 2007