במלחמת המאסף של עיתונות האיכות בשדה מערכה רב־ערוצי, צפוף מתחרים, עתיר טכנולוגיות תקשורת חדשניות, זה היה אולי אחד הקרבות האחרונים. הנה הצצה למה שנראה כפרהיסטוריה של עולם התקשורת הנוכחי: ערב הבחירות לנשיאות בארצות־הברית בשנת 1996 הגיע למערכת ה"וושינגטון פוסט" טיפ שהמועמד הרפובליקאי לנשיאות, בוב דול, ניהל רומן מחוץ לנישואים בטרם התגרש מאשתו הראשונה. במערכת בחירות, שבה לא הפסיקו הרפובליקאים להזכיר לנשיא ביל קלינטון את פרשיות המין שליוו את כהונתו כמושל ארקנסו (אז עוד לא שמע איש על מוניקה לוינסקי), זה בהחלט נראה עניין ראוי לבדיקה.
צוות כתבי העיתון, בהם גם בוב וודוורד, עדיין עטור תהילת ווטרגייט, איתר את המאהבת ושכנע אותה לפתוח את הפה. מרדית' רוברטס, אז כבר בת 63, סיפרה לכתבים על מערכת היחסים שלה עם דול, שכללה שורה של מפגשים אינטימיים בין 1968 ל־1970. גם השכנים לשעבר העידו שראו אותו מגיע לביתה.
למרות שהסיפור היה בידיהם, לא מיהרו עורכי ה"פוסט" לשתף את הקוראים במידע. בספרם "החדשות על החדשות" שחזרו עורך העיתון לאונרד דאוני וסגנו באותם ימים, רוברט קייזר, את הדיון הנרחב שהתקיים במערכת בשאלה אם ואיך לפרסם. היו שם ישיבות, התייעצויות, מזכרים פנימיים, והכל שבועות ספורים לפני הבחירות, בשוק תקשורתי רווי מתחרים. דאוני היה משוכנע שמה שאירע בין הסדינים 28 שנים קודם לכן, עסיסי ככל שיהיה, אינו נוגע למערכת הבחירות. קייזר, לעומת זאת, התעקש: למידע יש חשיבות, על רקע מאמציו של בוב דול להציג עצמו כ"מועמד מוסרי" יותר מקלינטון.
וודוורד היה, כצפוי, בצד של קייזר. הוא כתב במזכר פנימי מפורט בן 2,500 מלה ששיגר לעורך דאוני: אם לא נרתענו לפרסם את סיפורי הנשים של קלינטון ערב בחירות 1992 (גם אז, אגב, רק אחרי ויכוחים ועימותים במערכת), אין סיבה לנהוג אחרת עכשיו. "הימנעות מפרסום", הזהיר, "תהיה הפרה של החוזה בינינו לבין קוראינו. הם מצפים שאנחנו ניתן להם את הדיווח המלא וההוגן ביותר על אירועים ואנשים".
לקייזר ולוודוורד הצטרפה שורה של עורכים. "הג'וב שלנו הוא לגלות דברים ולפרסם אותם", כתבה מרלין תומפסון, ראש דסק התחקירים בעיתון, "מדוע ננהג הפעם באורח שונה?". אחד התומכים היחידים באיפוק של דאוני היה הפרשן הפוליטי הוותיק דייוויד ברודר. "מה שמוצע כאן שהוא ששלושה שבועות לפני הבחירות, 'הפוסט' יפרסם ידיעה על רומן שהחל 28 שנים קודם לכן... ונמשך שנה או שנתיים", כתב ברודר. "מעולם לא חזרנו שלושים שנה לאחור ופרסמנו סיפור כזה על יחסים מחוץ לנישואים של איש ציבור".
דאוני הוזהר שרבים מאוד בעיתון ובמערכת הפוליטית כבר שמעו על הרומן וסופו שהוא יפרוץ החוצה בעיתון אחר, אבל גם הנימוק של אובדן הבלעדיות לא שכנע אותו. "השיקול העיקרי חייב להיות ענייני", שב והסביר, "והרומן הישן הזה איננו רלבנטי לכישוריו של דול כמועמד או כנשיא". אחרי ימים של התלבטות פסק: לא לפרסום.
הסוד, כצפוי, לא נשאר בחדרי חדרים. שבוע מאוחר יותר הוא נחשף בטבלואיד הסופרמרקטים "נשיונל אינקוויירר". עד שנות התשעים נהגו העיתונים להתעלם מהסקופים של ה"אינקוויירר", אבל עכשיו צוטט הסיפור בעיתונים רבים אחרים. דאוני, למרות הכל, לא התחרט על החלטתו. "הסיפור הזה לא עמד בסטנדרטים שלנו לגבי פרסום מידע על חייהם הפרטיים של פוליטיקאים", כתב.
שנתיים אחר־כך, ליוותה התלבטות דומה את עורכי שבועון החדשות "ניוזוויק", שנמצא בבעלות חברת ה"וושינגטון פוסט": כתב השבועון, מייקל איזקוף, השיג את ההקלטות שבהן סיפרה מוניקה לוינסקי לידידתה, לינדה טריפ, בפרטי פרטים על שעשועי המין עם ביל קלינטון בבית הלבן, מעל ומתחת לשולחן הנשיאותי. ב"ניוזוויק" ערכו את הכתבה, אבל ברגע האחרון החליטו שלא לפרסם: הם לא הצליחו לאמת את המידע ממקור אחר והעדיפו לא להסתמך רק על עדותה של לוינסקי. בחלל המערכת ריחפה השאלה מה יקרה אם יתברר שהצעירה שהועסקה בבית הלבן כמתמחה בדתה הכל מלבה.
הפעם לא היה צורך לחכות אפילו שבוע: מאט דראג', בעל אתר אינטרנט ששילב קישורים לעיתונים אחרים עם קטעי רכילות, מיהר לדווח על גניזת הסיפור על־ידי השבועון. לאתר של דראג' נכנסו באותה תקופה כ־85 אלף גולשים מדי יום והמידע עבר מפה לאוזן, צוטט תחילה בפורומים ברשת, ואחרי שלושה ימים הפך לחדשה תקשורתית לכל דבר.
עד כאן הסיור הארכיאולוגי. האם היום היו נוהגים ה"וושינגטון פוסט" וה"ניוזוויק" בדרך דומה? ייתכן. אבל ההחלטה נעשית קשה משנה לשנה. מהפכת התקשורת של סוף המאה העשרים, שהחלה באמצע העשור הקודם, שינתה את כללי המשחק. למי יש זמן לבדוק, לדון, להתלבט, לשקול?
לא רק העיתון המודפס מוצא עצמו במגננה: גם המהדורה המקוונת שלו נאלצת להתמודד מול מתקפה רב־חזיתית של בלוגים ואתרי וידיאו כדוגמת "יו־טיוב", הממלאים תפקיד מרכזי בסיקור מערכת הבחירות בעיקר בארצות־הברית, כמו גם אתרים של "עיתונאות של האזרח", שבו כל גולש או צופה יכול להיות כתב או פרשן. ובלוגרים, כידוע, אינם מקיימים ויכוח מערכתי סוער לפני שהם משגרים לחלל הווירטואלי כל שמועה או ידיעה מבושלת למחצה. המרשם להצלחה ברשת מתבסס על מיידיות (למי יש זמן לבדוק כל עובדה), הידודיות (שהטוקבקים הם הביטוי הבוטה ביותר שלה) והרבה פאן.
ואם לא די בכך, יותר ויותר ארגוני תקשורת הפכו בעשור האחרון לחברות ציבוריות, שתפיסת הרווח של בעליהן תורגמה ללחץ מתמיד להקטנת ההוצאות, בעיקר על־ידי צמצום מספר הכתבים, העורכים והפרשנים. התהליך הזה מחליש את כוחם המקצועי של אנשי התקשורת לא רק מול הממסד הפוליטי והכלכלי, אלא גם מול עוצמתן הגוברת של חברות יחסי־ציבור, שמנסות להשתלט על קביעת סדר־היום הציבורי. הכתבים, מצדם, נדרשים למלא מספר גדול בהרבה של משימות מאשר בעבר: לפני ואחרי העברת כתבה לעיתון הם נדרשים לשגר ידיעה לאינטרנט, להקליט קטע וידיאו או להכין דיווח קול לפודקאסט.
במקביל, החיפוש אחר הכנסות מוביל לפנייה לקהלים רחבים יותר באמצעות החדרתם של תכנים פופולריים, קלים, קליטים. רוח הטבלואידיזציה מרחפת באמצעי התקשורת מוושינגטון ועד בייג'ין. מדובר, כתב החוקר קולין ספרקס, לא רק במעבר מ"חדשות קשות" ל"רכות" ולבידור, עם שפע של מקום לסלבריטיז, אלא גם בהתרופפות כללי העבודה העיתונאית, בהסתמכות על מקורות אמינים פחות, ובמאמץ מוגבל לבדיקת המידע ולאימותו.
ואם לא די בכך, הסחרחרת התקשורתית נעה בקצב שקשה לעקוב אחריו: טכנולוגיות חדשות ומוצרים עדכניים צצים בזה אחר זה. לפני 18 שנה חיינו בעולם שבו קיבלנו את המידע מעיתון, מטלוויזיה דלת ערוצים או מהרדיו. היום אנחנו מצלמים וידיאו בטלפון הסלולרי ומעבירים אותו לחברים או לשידור, צופים בטלוויזיה עם מאות ערוצים על המרקע, על צג המחשב או בטלפון, ומעדכנים את העולם במעשינו דרך דואל, ס.מ.ס, פודקאסטים, "מיי ספייס", "פייסבוק" ועכשיו גם "טוויטר", שירות הבלוגים הקצרים (עד 140 תווים), שעשוי להפוך לדבר הבא גם בעדכוני חדשות.
מבולבלים? בעצם הכל היה ידוע מראש. הנה רשימה חלקית ומקוצרת של מונחים מ"הלם העתיד", ספרו של אלווין טופלר, שיצא לאור לפני 38 שנה, ב־1970 (ובעברית, בתרגומו של יורם שדה, ב־1973): ניתוק מן העבר, הזעזוע המואץ, הטכנולוגיה כמנוע, ידע כדלק, ארעיות, צרכים בני חלוף, תעשיית השגעונות האופנתיים, גוויעתה של הגיאוגרפיה, שדרים סמליים, הפגזת החושים, עודף מידע, גירויי יתר, שפע רב של ישויות עצמיות, חופש הבחירה המופרז. והשורה התחתונה: מה שנכון היום ישנה את פניו מחר. במלים אחרות: העתיד ממשיך להלום.
גיליון 70, ינואר 2008