עם עורך "העיר" – תעוזה בלתי אחראית
מאיר שניצר מיטיב לזכור פגישה שקיימנו בבית-קפה במרכז תל-אביב בשלהי 1988. הדבר היה שבועות אחדים לפני פסיקת בג"ץ בעתירה שהגיש עיתון "העיר", בתקופה שבה שניצר היה עורכו ואני עורך המשנה ב"הארץ". באתי אל שניצר ברגע האחרון בניסיון לשכנעו למשוך את העתירה נגד הצנזורה הצבאית ונגד שר הביטחון יצחק רבין, לאחר שהצנזור פסל לפרסום כתבה ב"העיר" שביקרה את תפקודו של ראש המוסד ובישרה על פרישתו המתקרבת ועל מאבק הירושה. את הכתבה הגיש התחקירן המבטיח אלוף בן, היום עורך "הארץ".
50 שנות כהונתו של גרשום שוקן כעורך "הארץ" לימדו אותו שלא לסמוך על פנייה לערכאות בכל הקשור בצנזורה הצבאית וכי עדיף לסגור עניינים בתוך המועדון. פשרנות כזו לא הלמה את דמותו הסמכותית, אבל שוקן הבין כי ההסכם של מערכת הביטחון עם ועדת העורכים, שהוא היה ממייסדיה, יצר 22 שנות דו-קיום נסבל בין העיתונות לצנזורה הצבאית וחשב שאסור לסכן אותו.
שוקן חווה מצב שבו העיתונות פעלה בחשיפה ישירה לפקודת העיתונות המנדטורית 1933 ולתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945; פקודה ותקנות שנועדו למניעת אי-יציבות במושבות הבריטיות, והקנו למושל המקומי ולבאי-כוחו מעמד-על בפסילת חומר עיתונאי. הצנזור הוסמך להורות על סגירת עיתון – וזאת אכן עשה תא"ל יצחק שני כשסגר ב-1986 את היומון "חדשות" לארבעה ימים בעקבות פרסום תצלומם המצונזר של שניים מחוטפי האוטובוס בקו 300, המוכיח כי נראו חיים ולכודים לאחר ההשתלטות על האוטובוס, בניגוד להודעה הרשמית שכל החוטפים נהרגו. בספרו "חופש העיתונות בישראל" מונה משה נגבי שישה עיתונים (רובם בערבית) שנסגרו על-פי פקודה זו בשנים 1980–1988. לאחר טראומת הסגירה מיהר "חדשות", שביקש לקרוא תיגר על העיתונות הממושמעת, להצטרף למועדון וחתם על הסכם הצנזורה.
מאיר שניצר, דצמבר 2012 (צילום: מתניה טאוסיג)
הסכם ועדת העורכים עם מערכת הביטחון התבסס על רשימה ארוכה של נושאים, שכל עיסוק בהם חייב הגשה לצנזורה, לאישור או פסילה. המדינה ויתרה במסגרת ההסכם על זכותה לסגור עיתון שעבר על הכללים, והסתפקה בהסכמה להביא כל נושא שבמחלוקת לוועדת בירור משותפת שאמורה להתכנס בתוך יממה ולפסוק בו במקום. לעורכי העיתונים זה נראה בשנים ההן כהישג אדיר. בהשוואה לצנזור המנדטורי, ועדת הבירור היתה קציפה מתוקה.
מעצם טבען נטו ועדות הבירור ("ועדות השלושה") להעדיף את שיקולי מערכת הביטחון. ההטיה הוטמעה בהן בעקיפין: נציג העיתונות איזן אמנם את נציג מערכת הביטחון, אבל נציג הציבור, ששימש יו"ר, היה לא פעם בעל רקע צבאי. ועדיין העדיף שוקן האב את ועדות השלושה על עתירה לבג"ץ. הוא חשש מפסיקה שמרנית שתקבע את המצב הקיים ואף תחמיר אותו.
שניצר לא נענה לפנייתי. הוא השאיר את העתירה בעינה והתעקש להמר על כל הקופה. ענייני צבא וביטחון לא היו תחום עיסוקו של השבועון התל-אביבי, ופרשת המוסד – תחקיר נאה כשלעצמו – היתה ל"העיר" מפגש חד-פעמי עם הנושא. אלה שהיו צפויים להיכתש תחת השלכותיה של דחיית העתירה בפסק דין מנומק היו העיתונים היומיים – ו"הארץ" בראשם.
העתירה נדונה בפני הרכב בראשות נשיא בית-המשפט העליון השופט אהרן ברק והשופטים יעקב מלץ ושולמית ולנשטיין, והעניקה, פה אחד, ליחסי עיתון-שלטון בישראל שי משפטי נדיר: הגדרה חדה, ברורה ונוקבת. מרחב הפסילה של הצנזור נתחם למקרים שבהם קיימת "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה". לא זוטות, לא רכילות, לא רשימות נושאים מסורבלות והגשות של ערימות נייר, לא הנמקות מימי המנדט ואפילו לא נוחות המערכת – רק ביטחון לאומי במובנו המהותי ביותר.
בג"ץ שניצר היה רגע מכונן של פסיקה דמוקרטית ששינתה באחת את מאזן הכוחות בין העיתונות למערכת הביטחון. שניצר הימר, סיכן את כל נכסי המשפחה העיתונאית המורחבת, אבל לקח את כל הקופה. אנחנו חייבים הרבה לתעוזה הבלתי אחראית שלו.
ב-17 במאי 1989 תוקן ההסכם בין ועדת העורכים לצנזורה, ואליו נוספה הפִּסקה: "הצנזורה תפעל על-פי העיקרון שנקבע בבג"ץ 680/88 כי לא ייאסר פרסום אלא אם קיימת ודאות קרובה שהפרסום יפגע פגיעה ממשית בבטחון המדינה".
תא"ל יצחק שני, הצנזור הצבאי הראשי, 1977–2000 (צילום: יעקב סער, לע"מ, 1.2.1977)
עם הצנזור הצבאי – לא ביקש, הפציר
במוצאי-שבת, 14 בנובמבר 1992, היתה הפרשה המכונה "צאלים ב'" במלוא סחרורה. הפגישה עם הצנזור הראשי תא"ל יצחק שני נחקקה בזכרוני בגלל היותה חריגה בכל היבטיה. נועדנו לבקשתו בדחיפות, בקפה תל-אביבי קטן בבן-יהודה פינת גורדון, מתחת לביתי. יום קודם, בגליון שישי, פירסם "הארץ" הודעה על פרישתו מהסכם הצנזורה. הקצין הנצחי יצחק שני בא בלבוש אזרחי נדיר, ללא מלווה ופמליה, וניגש ישר לעניין.
תשעה ימים קודם, ב-06:17 בבוקר יום חמישי, 5 בנובמבר 1992, התפוצצו שני טילים בתוך קבוצת לוחמי סיירת מטכ"ל שערכו תרגיל מסכם לקראת מבצע עלום, הרגו חמישה מהם ופצעו שישה. במשך כל אותם ימים עמד על סדר יומנו ב"הארץ" האיפול הכבד שהוטל על נסיבות התרגיל ובעיקר הנוכחות הגבוהה בו של צמרת הפיקוד בצה"ל ובכלל זה הרמטכ"ל אהוד ברק.
כך מתאר תחקירן "עובדה" עמרי אסנהיים בספרו "צאלים" (כנרת-זב"מ, שראה אור באחרונה במקביל לתחקיר המשודר) את מהלכי ההשתקה שהחלו בלשכת הרמטכ"ל אהוד ברק כבר בבוקר האסון:
"בשמונה בבוקר נקרא עודד בן-עמי, יועץ התקשורת של יצחק רבין, להיכנס בדחיפות ללשכת שר הביטחון בקריה. כשפתח את הדלת הבין שמשהו רע מאוד קרה. 'היה תרגיל של סיירת מטכ"ל בדרום', אמר לו רבין הנסער. 'יש חמישה הרוגים וגם פצועים, הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן היו שם. הם בדרך לפה. אהוד כבר דיבר עם הצנזור וסגר את כל העניין'."[...] בתשע בבוקר החלה ההתייעצות בלשכת הרמטכ"ל. בחדר התכנסו הצנזור יצחק שני, ראשי דובר צה"ל, ראש מחלקת בטחון שדה, סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק וראש אמ"ן האלוף [אורי] שגיא. ברק לקח נייר ושירבט קו ארוך מחולק לרובריקות. ליד כל אחת מהן הוא כתב צמד מושגים: 'סיירת מטכ"ל – יחידה מובחרת', 'תאונת אימונים – תאונה בתרגיל מבצעי', 'הרמטכ"ל היה נוכח' – 'הרמטכ"ל לא היה נוכח'. 'הצנזור', פנה ברק ליצחק שני, 'שים לב, לא יכול להיות צירוף של שלוש הרובריקות ביחד. למשל, אסור לנו להגיד: לוחמי סיירת נהרגו בתאונה בתרגיל מבצעי בנוכחות הרמטכ"ל. צריך לבחור מושג אחד מבין השלושה. למשל: 'לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו בתאונת אימונים, הרמטכ"ל עודכן בפרטי התאונה'. הבנת, צנזור?
"[...] לדברי אחד הנוכחים שם, הצנזור שני דפק על השולחן. 'אני לא אשקר בשביל אף אחד, גם לא בשביל הרמטכ"ל', הוא אמר. 'אני לא יודע מטרת התרגיל ולא אוכל להגן עליכם מפרסומים בכלי התקשורת אם לא תספרו לי'. ככל הנראה, בגלל התעקשותו של שני הוחלט לא לשקר ובמקום זאת לכנס את ועדת העורכים, לספר על נוכחותו של הרמטכ"ל במקום התאונה, ולהגיע להסכמה שנוכחותו של ברק, כמו גם נוכחותו של ראש אמ"ן, לא תפורסם".
בשעה 11 בבוקר אותו יום החל הרמטכ"ל אהוד ברק לתדרך את הכתבים הצבאיים, את חברי ועדת העורכים וכמה בעלי טורים, כל קבוצה בתורה. במתכוון, לא נכחתי בתדריך לוועדת העורכים, מחשש למלכודת נבדל (התחייבות שנותן עורך ראשי שלא לפרסם עניין רגיש ששמע עליו בוועדה, ובכך מנטרל את אפשרות הפרסום במקרה שאחד הכתבים יביא במקביל את הסיפור בכוחות עצמו). כמה מן המתודרכים העבירו לידיעתי את המידע הדל שנמסר להם. אחד מאלה אישר באוזני השבוע את הכתוב בספרו של אסנהיים, כי המלל הפתלתל של ברק לא צייר תמונה ברורה של המתרחש וכי הוא יצא מבולבל כשנכנס, בתחושה שמסתירים מפניו דברים מהותיים.
כצפוי, כבר בסוף אותו יום דלפה הידיעה על נוכחותו של הרמטכ"ל בתרגיל למערכת "הארץ". במוצאי שבת, ה-7 בנובמבר 1992, הגישה מערכת החדשות שלנו ידיעה על כך לצנזורה. הידיעה נפסלה במלואה.
ההתדיינות עם הצנזור בניסיון לשחרר את הידיעה נמשכה כל השבוע, ללא תוצאות. הבהרתי כי בעינינו פסילת הידיעה על נוכחותו של הרמטכ"ל ברק בתרגיל – תהיה הסיבה לכך אשר תהיה – היא פסילה פוליטית המנוגדת להלכת השופט ברק, ולא ייתכן לעטוף אותה במעטה של הגנה על הביטחון הלאומי. הצנזור הבהיר שאין ביכולתו לעשות דבר בעניין. באותן שיחות הודעתי לצנזור כי בדעתי לממש את כוונתנו זה זמן לפרוש מהסכם ועדת העורכים, כדי שבמקרים הבאים של פסילות מסוג זה נהיה חופשיים לעתור לבג"ץ, כפי שעשה בשעתו עיתון "העיר".
ביום חמישי, 12 בנובמבר 1992, שלחתי למזכ"ל ועדת העורכים אלתר ולנר ולצנזור שני מכתב המודיע על פרישת "הארץ" מן ההסכם, לאחר 26 שנות חברות בו. למחרת, בגליון שישי, פורסמה ההחלטה ב"הארץ". האירוני הוא שבו ביום ערכה ועדת מנחם עינן מסיבת עיתונאים ובה הוצג דו"ח ביקורת הבזק שלה על התנהלות התרגיל והאחראים לכשל. במקביל אושרה לפרסום נוכחותם של הרמטכ"ל והאלופים שחק, שגיא ולוין בתרגיל. גם זה אחד משבעת פלאי הצנזורה – מה שנפסל בחירוף נפש, כאילו הכל יקרוס אם יפורסם, נפתח לפתע כאילו לא נפסל מעולם.
בפגישתנו במוצאי שבת, כשהאיפול נשר מאליו, הפציר הצנזור שני שנשוב ונשקול את החלטתנו לפרוש מן ההסכם. אחרי ששחקנו במהלך השבוע את כל טיעונינו, השיחה נסובה בעיקר סביב ההשלכות הצפויות מן המהלך. שני העריך שאנחנו לוקחים על עצמנו סיכון גדול מדי והביע חשש ממצב שבו עיתונים נוספים ילכו בעקבותינו, מה שיגרום, לדעתו, להקצנה ביחסים בין העיתונות לצבא ואף לסגירת עיתונים. המצב מבחינתנו גרוע דיו, השבתי, כך שאין כאן משהו שאנו יכולים עוד להפסיד. אנחנו כבר לא באזורי הדילמה, אמרתי. בנסיבות שנוצרו, המהלך הוא בלתי נמנע.
יצחק שני היה בן-שיח יומיומי (לילי בעיקר) בשאלות שעמדו במחלוקת בנושאי הפסילות השוטפות והעקרוניות. הוא ידע להתנהל באדיבות ובחוכמה בחזית החיכוך המהותי בין העיתון לצנזורה, ותימרן היטב בין סמכות לפתיחות. אני מתגעגע לאנשים ברמתו, איש נטול פניות, בלתי לחיץ, הגון ומיטיב להבין את מניעיו ומגבלותיו של הצד השני.
בשנים הטובות שיבואו עלינו מחוץ להסכם, די היה באיום בפנייה לבג"ץ כדי לשפר עמדות במיקוח היומיומי עם הצנזור. טווחי הביטוי בנושאי צבא וביטחון הורחבו בעליל. בין אינספור פריטי המידע העלומים שנחשפו נהנה הציבור להכיר את ראשי המוסד, השב"כ, המלמ"ב, האלמונים לחלוטין, שהפכו דמויות בעלות שם, תווי פנים ואופי. מדי פעם קיבלנו מכתב מן הצנזורה ובו דרישה להסבר על "אי-הגשה", ולרוב התפתח בעקבותיה ויכוח שבדיעבד אם הנושא בכלל ראוי להגשה.
ההישג החשוב בא דווקא בזכות עתירה שבה נדחינו. עתרנו לביטול איסור פרסום על תאונת אימונים במטוס סקייהוק שבה נהרג הטייס במיל' סרן רם דגן. בשלב מסוים, לאחר המתנות ממושכות מחוץ לאולם הדיון שדלתותיו סגורות בפנינו, הנשיא ברק המליץ לנו למשוך את העתירה, וכך עשינו. אבל לשמחתנו התברר כי עבודת ההכנה האדירה שהשקיע חיל האוויר בדחיית העתירה גרמה לראשיו לשנות מדיניות ולפתוח את השמים לפרסום.
כעבור פחות משנה פרש "הארץ" גם מוועדת (מלכודת הנבדל) העורכים ולא חזר עוד אליה.
שר הביטחון אהוד ברק בתרגיל צבאי במחנה צאלים, ינואר 2011 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
עם היועץ המשפטי לממשלה – רגע לפני ביבי
שלוש וחצי שנים דרמטיות עברו עלינו מחוץ להסכם, ובהן הסכמי שלום, פיגועים המוניים ורצח ראש ממשלה. באביב 96' פנה אלי מיכאל בן-יאיר, היועץ המשפטי לממשלה, והציע ש"הארץ" יחזור להסכם. הוא עשה זאת ביוזמה אישית, מתוך שאיפה להסדר אוניברסלי בין העיתונים למערכת הביטחון, וזאת לאחר שיוזמות שונות, ובהן הצעת חוק צנזורה חדש, כחול-לבן, נדחו. בן-יאיר קיבל לכך אור ירוק מראש הממשלה שמעון פרס עצמו.
כעיתון, נכון היה לנו לפעול במרחב הפתוח, והישגינו בכיסוי המערכת שופרו והעמיקו. עם זאת, תוך כדי השיחות, הבנו שבכוחנו לחולל שינוי מהותי בהסכם עצמו, אשר ישפיע על העיתונות כולה. "הארץ" התנה אפוא את שובו להסכם בשני תנאים: האחד, זכות מפורשת לעתור לבג"ץ מתוך ההסכם, והשני, שכל עיתון שמתחייב למלא את תקנות האתיקה של מועצת העיתונות יוכל לחתום על ההסכם וליהנות מיתרונותיו בלי להתקבל לשם כך לוועדת העורכים.
המגעים דישדשו בתחילה, אך הואצו לאחר היוודע תוצאות הבחירות, שעל-פיהן פרס לא ימשיך בכהונתו. למעשה, כל הדיונים התנהלו בין בן-יאיר לביני, כאשר כל עורכי העיתונים נתנו מראש את הסכמתם לכל הקלה שתושג. ביוני 1996 נחתם ההסכם החדש, המכיל את שני העקרונות הללו ועליו התכבד לחתום ראשון מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. בראייה היסטורית, ההסכם החדש, שיצר מציאות טובה יותר לציבור ומתוסבכת פחות לצה"ל, הוא תוצאה נלווית לכישלון הצבאי-ממשלתי-משפטי-תרבותי שהתפוצץ על ראשינו בחולות צאלים.
כשנחתם ההסכם החדש, כבר היה בשימוש נרחב פלא מהפכני שאנו מתייחסים אליו היום כמובן מאליו – מנוע החיפוש האינטרנטי. חלק משמעותי נוסף מתחום שליטתה של הצנזורה הפך באחת ללא רלבנטי. 16 שנה לאחר חתימת ההסכם, מתבקש חידושו של המאבק לביטולה המלא של הצנזורה הצבאית. המדף מלא ברעיונות איך להתנהל בלי מוסד המניעה המוקדמת המיושן הזה ובלי לפגוע בבטחון המידע החיוני לביטחון הלאומי. צריך רק רצון, תעוזה, פתיחות וסבלנות.
עם קציני בריאות הנפש – ניסוי באמצעות העיתונות
ועדת העורכים, גוף אנכרוניסטי לכל הדעות, ידעה גם לומר "לא!".
באחת מישיבות ועדת העורכים האחרונות שבהן נכחתי, הופיעו נציגי מחלקת בריאות הנפש בצבא להציג בפני המשתתפים את תסמונת החיילים המתאבדים. פרופ' אבי בלייך, שעמד אז בראש המחלקה, סיפר השבוע בקשר לפרשת הבלוגר אישתון והדיון במספר המתאבדים בזמן שירותם הצבאי, כי בתקופתו פנו לוועדת העורכים "כדי שבכלי התקשורת לא יתפרסמו כתבות המציגות רומנטיזציה של פעולות ההתאבדות, אלא את עובדות המקרה בלבד".
פרופ' בלייך נמנע מלהזכיר כי הבקשה שהציגו קציני בריאות הנפש לפני עורכי העיתונים היתה קיצונית הן מבחינה אתית והן מבחינה עיתונאית. אנשי בריאות הנפש ביקשו כי יוסכם על פרק זמן של שנה אחת, שבמהלכה עיתונים לא יפרסמו כלל מידע על מקרי התאבדות בצבא. הפונים נימקו זאת באפקט הדומינו: התאבדות מוצלחת עלולה להביא בעקבותיה נסיונות התאבדות נוספים. מדובר היה אפוא בבקשה לערוך באמצעות העיתונות ניסוי שמטרתו לבדוק אם במהלך התקופה שבה לא יפורסמו כלל נתונים על התאבדות, יירד מספר המתאבדים באופן בולט.
ההצעה נתקלה בהתנגדות העורכים. המתנגדים, ו"הארץ" ביניהם, הבהירו כי הציבור זכאי לדעת את סטטיסטיקת ההתאבדויות של צעירים בעת שירותם הצבאי בלי התניות או ניסויים. מעבר לחובה העיתונאית לפרסם, הזכירו העורכים כי פרסום עשוי להפחית את תופעות ההתעללות בחיילים, לשנות את מדיניות הצבא כלפי טרטורים ולהרחיק את האחראים לכך מעמדות פיקוד.
לאור ההתנגדות הגורפת נוסחה הבקשה מחדש באופן מתון בהרבה, כקריאה להתחשבות במצב ולהימנע מהצגת התאבדויות חיילים באור רומנטי. "הארץ" השיב כי אינו נוהג להוסיף נופך דרמטי לדיווחיו על התאבדויות ועל כן הבקשה נענית מראש. עורכים אחרים הודיעו שייקחו את הבקשה בחשבון בשיקוליהם על אופי הפרסום.