שתיים או שלוש תמונות כבשו ביום חמישי האחרון את העמודים הראשונים של עיתוני העולם: האשה ארוכת השיער הנשלפת מבין ההריסות, מבטה המבוהל נעוץ בעדשת המצלמה, יד של הרוג משתרבבת מבעד לסורג מתכת בבית חרב, ילדים חבולים ומאובקים יושבים על שפת מדרכה.
למחרת, ביום שישי, היו אלה שוב תצלומים כמעט אחידים: ילדים מבוהלים שראשיהם חבושים וערימות של גופות שחורות מוטלות בכיכר לבנה. כך מסקר העולם אסונות כאלה. השגרה של רעידות אדמה, שטפונות, הוריקנים. הצלמים בשטח יודעים לאיזה פריים מצפים מהם במערכת; עורכי התצלומים וראשי הדסק כבר משרטטים בדמיונם את העמוד הראשון הרבה לפני שמגיע התצלום הראשון. וגם הציבור יודע מה יקבל הערב במהדורת החדשות בטלוויזיה, מחר בבוקר בעיתון.
הלב השבור של הצלם
זה לא מפתיע שהתצלום שהפך לסמל האסון, האשה הנשלפת מהחורבן, הוא של דניאל מורל. הוא לא הוצנח לשם רגע אחרי הרעש: הוא חי באי, שכונה פעם "הפנינה של האיים האנטליים" ובעשרות השנים האחרונות היה לסמל של חורבן חברתי, כלכלי ופוליטי.
מורל שיגר לעולם תצלומים מקץ הרודנות של "בייבי דוק" דובאלייה ב-1986, מהדחת הנשיא אריסטיד ב-2004 וכמעט מכל אירוע שבו המדינה המרוסקת נשטפה במים או בדם והצליחה לגרד לרגע את תודעת העולם. הוא גם היה אחד ממפיקי הסרט התיעודי "מדינה בלתי גמורה", על מאבק האיטי לדמוקרטיה, ששודר בארצות-הברית בטלוויזיה הציבורית.
מורל הוא צלם שחי את המציאות שהוא מסקר, לא אורח לרגע. "האובייקטיביות נשמרת ברגע שאתה מצלם", סיפר ב-2005, "אבל ביתר 24 השעות ביממה הלב נשבר". יותר מאחרים הוא מנוסה בהישרדות אישית ומקצועית. גם בימי שגרה כביכול הוא מורגל בהפסקות חשמל, בהפגנות בלתי מתוכננות ואפילו בירי של צלפים.
תגיד, זה האיטי או טהיטי?
אירוע כרעש בהאיטי הוא המפגן האולטימטיבי של "עיתונות מוצנחת": כתבי חוץ המשוגרים בחטף למדינה שעברה אסון טבע, הפיכה צבאית או מלחמה. לרובם יש מושג דל, אם בכלל, על הארץ ותושביה (למעט מה שקראו במהלך הטיסה, בוויקיפדיה), אין להם מקורות מקומיים, והמרואיין הראשון שלהם יהיה תמיד אותו אדם: נהג המונית שהוביל אותם מנמל התעופה למלון.
אחרי השיחה הזו הם רצים להעביר את הידיעה הראשונה, כדי שבמערכת יוכלו להבליט את הקרדיט ל"שליחנו המיוחד". אם מדובר בכתב טלוויזיה, והאירוע הוא רעש, וגם אי-אפשר למצוא מונית – סטנד-אפ בנמל התעופה בין המלגזות וארגזי הסיוע יעשה את העבודה. הנשר נחת, אנחנו בשטח.
ושוב: "איזה סיפור!"
הסוציולוגית האמריקאית גיי טוכמן כתבה לפני שנים רבות על התקשורת כמוסד חברתי המתמחה בטיפול באירועים בלתי צפויים כדבר שבשגרה. יש דפוסי פעולה קבועים המופעלים כמעט באופן אוטומטי כאשר מזוהה אירוע חשוב. "איזה סיפור!", יאמרו העורך והמפיק לשמע ידיעה על אירוע כזה, ומאותו רגע הכל מתגלגל: כתבים וצלמים משוגרים לשטח, תוכנית העיתון או המהדורה הבאה משתנה באחת: כתבות, פרשנויות, עדויות ראייה, מפות, מומחים. והעיקר, כאז כן עתה – סיפורים אישיים, ותמונות חזקות שיעבירו את תחושת הזוועה, את החריגות שבאירוע. טוכמן חקרה את שגרת העיתונות האמריקאית, אבל כך זה עובד גם בוורשה ובסידני, בלונדון ובמדריד, בקייפטאון ובתל-אביב.
מסוקים ומנות קרב
הבעיה, כמובן, שצריך להגיע לשטח. האיטי, למרות קרבתה לארצות-הברית (רק תשעים דקות טיסה ממיאמי), הציבה לתקשורת העולמית בימים האחרונים אתגר מורכב. בימים כתיקונם, כך בדק ומצא כתב-העת המקוון "CJR", ישבו בהאיטי דרך קבע רק כתב סוכנות הידיעות AP, ג'ונתן כץ, וכתב נוסף של רויטרס. כל שאר הסוכנויות הסתפקו בשירותיהם של כתבים מקומיים, ועיתונים מרחבי העולם הקפיצו לאי כתבים רק בעת אירועים דרמטיים – מהומות, הפיכות והוריקנים, פורענויות שהומטו על האי הקריבי בשפע.
השבוע צריך היה להגיע, ומהר. זה היה מבצע לוגיסטי מורכב. צריך להביא לא רק מצלמות וציוד שידור, אלא גם מים, מנות קרב, דלק, גנרטורים, אבטחה. המטוס שהוביל את דיאן סוייר ואנשי צוות חדשות הערב של ABC לא היה יכול לנחות בשדה התעופה שניזוק, ועתה דחוס בציי סיוע. הם הופנו לרפובליקה הדומיניקנית הסמוכה ומשם נלקחו במסוק לפורט-או-פרינס.
"זה היה הסיפור הכי בלתי נגיש שסיקרתי מימי", סיפר העיתונאי ביל המס ל"הפינגטון פוסט". "הוא בלתי נגיש בכל הקשור ליכולת ליצור קשר, לנוע, לקבל מידע". זה היה, כך אמר, אפילו יותר קשה מאשר לסקר את ההוריקן קתרינה בניו-אורלינס ואת מלחמת לבנון. גם שדרן NBC בריאן ויליאמס נזכר במזרח התיכון ובמלחמה בעיראק. באמריקה היו מי שהתקשו להבין מדוע רשתות הטלוויזיה יכולות להגיע תוך שעות לאי, אבל הצבא האמריקאי מתנהל בעצלתיים.
לואוטק, הייטק
דווקא התשתית המפגרת, ועכשיו גם ההרוסה, של האיטי העניקה לטכנולוגיות התקשורת החדשות מקום מרכזי בדיווחים הראשונים מן האי. פייסבוק, טוויטר, פליקר, בלוגים ופלטפורמות אחרות שימשו להעברת מידע וכן קבצים של וידיאו ותצלומים כבר בשעות הראשונות. כמעט כל ארגוני התקשורת עברו במקביל לקבלת מידע והפצתו במדיה החברתית.
כך נראה אחד מציוצי הטוויטר של הצלם פרדריק דופו מן האי בעת הרעש: "oh shiet heavy earth quake right now! in haiti". ודקות אחדות אחר-כך: "this shiet is still shaking ! major earthquake in haiti !". רשת CNN נחשבת למובילה בשילוב המדיה החברתית בדיווחיה החדשותיים, והיא מחברת את צופיה ואת גולשי אתר האינטרנט שלה ישירות לדיווחים מהשטח, תוך שימוש מרבי בציוצי טוויטר.
אנדי קרווין, האחראי על השימוש במדיה חברתית ברדיו הציבורי האמריקאי NPR, סיפר בראיון כיצד מיהר לאתר בלוגרים בהאיטי ופירסם בפייסבוק בקשה להתקשר עימו לכל מי שנמצא באי, שיש לו קרובים בו או שהוא מכיר מישהו באזור האסון. מבין 570 אלף ה"חברים" שיש לרדיו הציבורי בפייסבוק הגיעו למערכת כמה עשרות לידים שהובילו לסיפורים ולראיונות על המצב לאחר רעידת האדמה.
כך נהג קרווין גם בטוויטר, כשערך חיפוש והתחבר לכל מי שמדווח משהו מהאיטי. ומה באשר לאמינות הציוצים? קרווין אומר שבדק טוויטים קודמים של אותם משתמשים בטרם ציטט את דיווחיהם. ההמלצה שלו לכל ארגון תקשורת בעולם: טפחו תמיד את נוכחותכם ברשתות החברתית, אל תחכו לרגע האסון.
הכל פוליטיקה
רעידת האדמה חשפה לעולם לא רק את מצבה האומלל של האיטי, אלא גם את עומק השסע הפוליטי בארצות-הברית, ואת התפקיד שממלאת התקשורת – בעיקר השמרנית – בהקצנתו. שדרן הרדיו הימני, ראש לימבו, הכריז כי רעידת האדמה נפלה כפרי בשל לידי הנשיא אובמה, שיסחט כל טיפה מהסיוע להאיטי כדי לחזק את התמיכה בו בקרב השחורים "כהי העור" ו"בהירי העור", כלשונו.
"אתם בטוחים שהכסף שלכם באמת יגיע להאיטי?", שאל לימבו, והזכיר למאזיניו שהם כבר תרמו כששילמו מס הכנסה. שהרי אין דבר ששנוא על הימין מאשר סיוע ממשלתי למדינות נחשלות. ומה אפשר לומר על אבחנתו של המטיף פט רוברטסון, שהידהדה ב-700 תחנות השידור שלו, שהרעש הוא גמול משמים לתושבי האיטי, חובבי פולחן הוודו, על הברית שכרתו עם השטן לפני מאתיים שנה כדי להשתחרר מהשלטון הצרפתי? אגב אובמה: מיד לאחר שנודע על הרעש התבקש הנשיא לכתוב את המאמר הפותח לגליון שבועון החדשות "ניוזוויק". הוא נענה מיד.
מתגייסים
עיתונים רבים בעולם, בהם ה"סאן" הבריטי, לא הסתפקו בסיקור הרעש, אלא קראו בעמודיהם הראשונים לקוראים לתרום לקרנות שהוקמו כדי לסייע לנפגעים בהאיטי. כמה מן העיתונים הקימו קרנות כאלו בעצמם, ואחרים הסתפקו בלשמש נתבי מידע לרשות הקוראים, עם מספרי טלפון וכתובות דוא"ל של ארגוני סיוע.
כתב-העת המקוון לענייני תרומות The Chronicle of Philanthropy דיווח כי הפעם נשברו כל השיאים בכל הקשור לגיוס כספים בימים הראשונים לאחר אסון טבע: בארצות-הברית בלבד נאספו בתוך שלושה ימים מאה מיליון דולר, מהם עשרה מיליון בתרומות באמצעות מסרוני SMS. מבצעי תרומה כאלה אינם רק גימיק פופוליסטי של טבלואידים: גם ה"ניו-יורק טיימס" אסף מקוראיו במשך שנים תרומות ל"קרן האוויר הצח" שמימנה מחנות קיץ לילדים משיכונים צפופים בעיר.
צר עולמנו
לא רק אנחנו מתעניינים בישראלים אבודים או במשלחות חילוץ כחול-לבן. הבריטים דיווחו בעמודיהם הראשונים על 20 בריטים נעדרים, הקנדים הבליטו את יציאת משלחת הסיוע שלהם. במחוז פיירפקס בווירג'יניה בארצות-הברית התמקד הסיקור בכבאים ואנשי החילוץ שלהם שהצליחו להציל ילדה. הכותרת הראשית של ה"פרס" בניו-זילנד היתה: "משפחתה של אשה מניו-זילנד נעדרת". בבולגריה, לעומת זאת, התנחמו בהודעה: "שום אזרח בולגרי לא נהרג ברעידת האדמה בהאיטי".
קריסה מסוג אחר
והיו, מתברר, עורכים שהתעניינו יותר בקריסות מסוג אחר: "זמן", היומון הטורקי הנפוץ, העדיף ביום שלאחר רעידת האדמה להעניק את הכותרת הראשית לתרגיל הדיפלומטי המבריק של דני איילון, עם תצלום הזובור המפורסם. לאשה שצילם דניאל מורל מגיחה מההריסות הוקדש מקום רק בתחתית העמוד. גם המהדורה האנגלית מעוצבת כך. הכותרת הראשית היתה: "אולטימטום טורקי לישראל; היחסים על סף קריסה".