הדיון הבא עשוי לשעשע כמה מהקוראים, או לעורר תחושה שמישהו מתעקש לנסות להחזיר אותנו לעידן הקרח. אבל לא, מדובר בסוגיה שבה עוסקים ברצינות תהומית בימים אלה ממש: שאלת הגבולות. לא גבול אחד, אלא שניים לפחות. האחד, היכן ממוקם בעידן הדיגיטלי אותו קו אדום שאמור לחצוץ בעיתונות בין ידיעה לדעה. השני, איך מסמנים את קו התיחום בין המוצר העיתונאי הסולידי המודפס ובין אחיו המקוון, פרום העניבה ונטול העריכה, כאשר שניהם חוסים בצלו של מותג אחד.
ה"וושינגטון פוסט", שנותר אחד מעיתוניה החשובים של ארצות-הברית חרף תפוצה יורדת והכנסות מתכווצות, נתקל באחרונה בבעיה הזו יותר מפעם אחת. בשלהי יוני הונחה לפתחו פצצה תקשורתית-פוליטית מתקתקת בדמות עלילותיהם של שני בלוגרים בולטים שהטקסטים שלהם התפרסמו באתר העיתון.
"פטוניה מעיינת ב'פוסט'" (צילום: Carly & Art, רשיון cc)
הפרשה החלה כאשר התגלה שדייוויד ויגל, המסקר בבלוג שלו שבאתר ה"פוסט" את פעילותה של התנועה השמרנית בארצות-הברית, אינו מסתיר בזירות אחרות ברשת את דעותיו הנחרצות על פעילים בתנועה. הודעות הטוויטר העוקצניות ששיגר מפעם לפעם לעברם של שמרנים היו רק קצה הקרחון של התבטאויותיו: התברר כי בקבוצת דיון אינטרנטית סגורה, Journolist, בעלת קו ליברלי מובהק, השמיץ וקטל בעקביות אישים בולטים בתנועה הזו, משרה פיילין ומטה.
דוגמה לסגנונו הארסי אפשר למצוא בדברים שכתב על הבלוגר השמרני מאט דראדג', שחשף את פרשת מוניקה לוינסקי וממשיך לנהל מאבק גלוי נגד הדמוקרטים. "העולם היה מקום טוב יותר באופן דרמטי אם דראדג' היה פותר את בעיותיו הנפשיות באופן אחראי יותר ומצית את עצמו", כתב ויגל.
ויגל הוזמן לפרסם את הבלוג שלו ב"פוסט" המקוון לפני כחצי שנה, לאחר שבלט בשליטתו בנבכי הזרם השמרני בארצות-הברית, ובכלל זה תנועת מסיבת-התה, שנאבקת לא רק באג'נדה הליברלית של ברק אובמה, אלא גם ברפובליקאים מתונים מדי לטעמה. בזכות חושיו העיתונאיים החדים הצליח ויגל לזהות ולחשוף מהלכים ומגמות בזרם הפוליטי הימני החדש באמריקה, ושימש מקור מידע לעיתונאים, יועצים ופוליטיקאים רבים.
זמן קצר לאחר שהבלוג שלו החל להופיע ב"פוסט", החלו קוראים להתלונן כי מי שמופקד על סיקור השמרנים מוטה באופן מובהק נגד מושאי כתיבתו. חשיפת חלקו בדיונים ב-Journolist העצימה את הביקורת. נגד ה"פוסט". ואם לא די בכך, הודגשה העובדה כי מייסד ה-Journolist הוא בלוגר אחר הכותב ב"פוסט", עזרא קליין.
בלהט הרטורי שמאפיין את השיח הפוליטי המקוון בארצות-הברית, הוצגה קבוצת השיח הסגורה על-ידי בלוגרים ימנים כגרסה שמאלנית עכשווית של "הפרוטוקולים של זקני ציון": חבורה של כ-400 משתתפים, ובהם עיתונאים, בעלי טורים, בלוגרים, אנשי אקדמיה ויועצים פוליטיים שכולם ממוקמים מן המרכז שמאלה, שדיסקסו בחשאי עובדות ודעות שישרתו את קידומו של סדר היום הליברלי.
באתרים שמרניים מוצגת הקבוצה כמעין סינוד של כנסיית השמאל המגבש את הדוגמות שיוצגו לציבור ומעניק חותמת כשרות מוקדמת לטקסטים שיסייעו לאובמה ותומכיו לחסל את ערכיה המסורתיים של אמריקה. קליין, מנגד, טוען כי היתה זו רק במה להחלפת רעיונות, ואנשי ימין לא צורפו אליה כדי להבטיח שיתנהל בה שיח ענייני, נטול עוינות וקנטרנות. אבל כאשר התברר לו שוויגל בחר להתפטר מן ה"פוסט" בעקבות הפרשה – החליט לסגור את קבוצת הדיון.
ה"וושינגטון פוסט", ראוי להדגיש, מעולם לא נחשד בנקיטת קו ימני-שמרני-רפובליקאי. הרוח הליברלית נושבת בין עמודיו כבר עשורים רבים, הרבה לפני שכתביו בוב וודוורד וקארל ברנסטיין תרמו את חלקם להפלת הנשיא הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון. אבל בעלי ה"פוסט" ועורכיו עדיין דבקים, ממש כמו עמיתיהם בצמרת ה"ניו-יורק טיימס", ב"עיתונות אובייקטיבית", שהעיקרון הראשון שלה הוא הפרדה בין ידיעות (news) לדעות (views).
חוקרי תקשורת פוסלים כבר עשורים רבים את עצם היכולת לממש הפרדה כזו. אבל במערכות עיתוני הזרם המרכזי, הקלאסי, מתעקשים שללא שמירה על כך שכתבים ידבקו בעובדות ויימנעו מכל הטיה לצד זה או אחר – יקיץ הקץ על העיתונות. ב"פוסט" מבקשים להדוף כל טענה על כך שהסיקור שלהם אינו מקצועי או מוטה, ומשום כך עוררו הגילויים על ויגל וקליין מבוכה רבה במערכת. איננו מנהלים "עיתון עם אג'נדה", אומרים בצמרת ה"פוסט", אנחנו עיתונאים.
אנדרו אלכסנדר, נציב הקבילות של ה"פוסט", שבחן השבוע בטורו את הפרשה, הגדיר את קליין, בן 26, כ"אחד העיתונאים הצעירים המוכשרים ומעוררי העניין ביותר בעיתון". לקליין שתי זהויות – יש לו "בלוג דעתני" פרטי, שבו הוא מציג את האידיאולוגיה שלו, אך ב"פוסט" הוא כותב בעיקר פרשנויות בנושאי כלכלה וחברה. "האם צריך לדווח לקוראים שנחשפים רק למהדורת הדפוס של העיתון שכותב הטור במהדורה המודפסת הוא ליברל מושבע?", שאל אלכנסדר בטורו.
אשר לוויגל, נציב הקבילות כתב גם כי כמה קוראים תהו באוזניו אם משימתו של ויגל היא לדווח על השמרנים, או להביע את דעתו עליהם. מתברר, כתב אלכסנדר, כי גם בתוככי המערכת שוררת מבוכה בעניין הזה: שהרי ההנחיות לעובדי העיתון קובעות כי כתבים (להבדיל מבעלי טורים) אינם אמורים "להציג את דעותיהם האישיות בבלוגים בדרך שאינה מקובלת בעיתון". אך במקביל מעודדים אותם בשנים האחרונות לכתוב בלוגים עם יחס וקול אישיים – הגדרות החורגות בעליל ממאמץ לשמור על ניטרליות מקצועית.
זאת ועוד: על כתבי ה"פוסט" נאסר להשמיע "הצהרות שעלולות להעמיד בספק את האובייקטיביות שלהם", ורק לבעלי טורים – שמקבלים משכורת כדי להביע את דעותיהם – מותר לנקוט עמדות בראיונות ברדיו ובטלוויזיה. בפועל מצא אלכסנדר כי בכל שבוע מופיעים כתבים של ה"פוסט" בתוכניות בתקשורת האלקטרונית ומציגים את עמדותיהם בנושאים אקטואליים.
נציב הקבילות פנה לכתריסר מכתבי העיתון וגילה כי לאיש מהם לא היה מושג שכללים כאלו קיימים, או היכן הם קבורים ברשת האינטרנט הפנימית של העיתון. אבל השאלה אינה טכנית או מינהלתית: הדילמה נובעת מכך שה"פוסט", כמו עיתונים אחרים, מתקשה להתמודד עם הצורך לקבוע כללים חדשים בעידן של שינויים מתמידים.
הבעיה צצה כבר לפני כמה שנים, כאשר העיתונות הממוסדת, הנסוגה והמתכווצת, חשה צורך להצעיר את עצמה ולהשתלב בעידן החדש. היא איפשרה לשם כך לכמה מכותביה לשלוח יד גם באותו ז'אנר שהפך ללהיט התקשורתי של הרשת – הבלוג. בכך נתנה אור ירוק לכתבים ולבעלי הטורים, ובטלוויזיה גם למגישים ועורכים, לפרום את העניבה, לפתוח כפתור או שניים. מעתה יכול היה הכותב לייצר במקביל לטקסטים המוקפדים, העוברים עריכה, גם שיח אלטרנטיבי, מעין שיחה עם החבר'ה בפאב. והכל פתוח, בלתי מכופתר, נטול עריכה.
הכל נראה צעיר ומגניב, אבל אז התעוררה בעיה: אם מותר לכתב לענייני הקונגרס לגלות בבלוג שלו את דעתו על התנהגותם של כמה מנבחרי האומה, מדוע הוא חייב לחזור לסגנון הדיווח המאוזן של פעם ברגע שהטקסטים שלו מודפסים שחור על גבי לבן בעיתון? מדוע תובעים ממנו לייצר שתי זהויות שונות, אחת לפרינט והשנייה לרשת, ומדוע דברים שאסורים לכתיבה בעיתון ראויים להפצה מקוונת, והכל תחת אותו מותג?
ואם לא די בכך, העיתונאים פתחו את אתריהם לבלוגרים מן החוץ, אשר בטרם הצטרפותם למסגרת זו נהגו למהול בהתמדה ידיעות ודעות, פרשנויות וכתיבה סאטירית, ללא יד מפקחת של עורכים או צייתנות לכלליה של העיתונות המסורתית.
העורך הראשי של ה"פוסט", מרקוס ברוצ'לי, הודה כי הקוראים עלולים להתבלבל כאשר הם רואים את כתבי העיתון "חובשים יותר מכובע אחד", מדווחים בפורום אחד – ומביעים דעתם במשנהו. הפתרון לדעתו הוא "שקיפות מלאה" באשר למה שכל עיתונאי עושה ולעמדותיו. עם זאת הדגיש בשיחה עם אלכסנדר כי עיתונאים הממלאים "תפקידי דיווח מסורתיים" חייבים להימנע מלהביע דעה, להיזהר מהטיות בעיתון או בכל פורום ציבורי אחר, ולהבטיח שלא תיווצר מראית עין של ניגוד בין תפקידם העיתונאי ובין התבטאויותיהם.
ספק אם יש בדברים הללו מענה ברור. הגבולות ממשיכים לזוז, והכללים מתקשים לעקוב אחריהם. האם מישהו יודע, שאל בתגובה אחד מהבלוגרים הרבים שבוחנים בזכוכית מגדלת את עמדת ה"פוסט", מהו בכלל "תפקיד דיווח מסורתי" בעידן הבלוגים, פייסבוק, טוויטר ויתר זירות הרשת?