ערוץ הגזל "בית" פלוס לייב
גם יו"ר ההתאחדות לכדורגל אבי לוזון הצטרף לשיירה ההולכת ומתארכת של מחלקי הטיפים לאנשי מחאת האוהלים. בסיור שערך לפני כחודש בשדרות רוטשילד הוא פרש בפניהם את משנתו הכלכלית-חברתית ואיחל להם הצלחה. שעה קלה לאחר מכן התייצב במשרדי ההתאחדות ברמת-גן, להגרלת משחקי ליגת-העל. משחקים שמרביתם ישודרו בערוצים שכדי לראותם צריך להוציא מהכיס תשלום על תשלום. בשבת הקרובה נפתחת עונה חדשה, ולאבי לוזון, שחכם בפתרונות לאנשי מחאת האוהלים, אין תשובות למחאת האוהדים – אם תפרוץ. הצופים במגרשים ימשיכו לשלם מחירי כרטיסים גבוהים, ואלה שיישארו לצפות מהבית יעשירו את חשבונן של חברות הטלוויזיה.
"הכדורגל מגיע הביתה", צוהלים הפרומואים בערוץ הספורט. "הביתה" הוא ערוץ 5 פלוס לייב. אף שמדובר בשחקן חדש בזירה, בסך-הכל כארבע שנים, והדבר שהכי פחות מזוהה עם "בית" עבור מרבית חובבי הענף – מנהלי ערוץ הספורט משייכים אותו בטבעיות לכדורגל הישראלי לדורותיו. כאילו הוא שם מתקופת שפיגל ושפיגלר. סלוגן פרסומי מזויף, שבעיקר ממחיש את צדה האפל של ההנחה שהתודעה קובעת את ההוויה. גם אם תקראו לערוץ הגזל שלכם "בית" עוד מאה שנה, הוא לעולם לא יהיה מדורת השבט האמיתית של אוהבי הספורט. לא כל עוד הופכים אותו למייצג הלא-ספורטיבי של הקפיטליזם הבולימי.
אוהדי הכדורגל הפגינו סולידריות עם מחאת האוהלים. גם הם רוצים דיור ובריאות בזול, אבל בה בעת הם זונחים את הזירה הספורטיבית של הווייתם: מחירי כרטיסים מופקעים וגזלנים ברישיון באיצטדיונים, שגובים בלי בושה עשרה שקלים על ארטיק לימון, שחיתויות ואי-סדרים בעולם הספורט שאינם נחקרים דיים ובוודאי אינם מסוקרים דיים, וכמובן בורסת השידורים בתשלום, שמנצלת עד תום את אהבת הספורט שלהם.
אוהלים בשדרות רוטשילד (צילום: לירון אלמוג)
בניגוד ליושבי האוהלים, שאינם יכולים להפעיל בינתיים שום סנקציה מעשית נגד עושקיהם, אוהדי הכדורגל יכולים גם יכולים. הם יכולים להפסיק להיות שפוטים של בעלי הקבוצות ולהחרים משחקים עד שמחירי הכרטיסים ורוכלי המגרשים יהיו תחת בקרה. הם יכולים להפציץ בטוקבקים כל אתר שמבזה נשים או מתעלם מהן, שמתחנף לבעלי קבוצות ואוכל מידי עסקנים, שמחליף רכילות ומסיבות בסיקור מקצועי של עולם הספורט בישראל.
והם גם יכולים להחרים כל גוף תקשורת שמבטיח ולא מקיים, שמנייד שידורים חיים מערוץ לערוץ, שמגדיל את ליטרת הבשר שהוא תובע בהתאם לביקוש. החרמת ערוצי הגזל אפשרית – ואף לא תיאלץ את אוהבי הספורט לעבור גמילה מייסרת: הרשת מלאה באתרים שמספקים שידורים חיים של משחקים בארץ ובעולם. נכון, איכות הצפייה לא מתקרבת לזו של מסך פלזמה 750 אינץ', השידור עלול לקרטע ולהיעלם מדי פעם – אבל לפחות כאמצעי לחץ אפקטיבי על ערוצי הגזל, כדאי לסבול כמה חודשים. נראה כמה זמן הם יוכלו להרשות לעצמם להשתין עלינו מהמקפצה של הרגולטור.
כצעד ראשון ותרומה לגל המחאה הצודק הזה, מצורפים קישורים לכמה אתרים כאלה. ערוצי התשלום מוזמנים לבזבז את הכסף שהם חולבים מאיתנו ולגייס סוללת עורכי-דין כדי לנסות לסגור אותם. על כל אתר שנסגר, ייפתחו שלושה. כל אוהבי הספורט מוזמנים להפיץ את הקישורים הללו ולהביא נוספים, עד שמישהו שם למעלה יקלוט שאותו כסף שהוא שופך כדי להילחם בצופים, יכול לשמש כדי לשחק איתם משחק הוגן.
www.livefooty.com/Live_Footy.htm
(תודה לקורא אבנר סמיד על עזרתו)
שריקת פתיחה
עורכי מדורי הספורט בעיתונים משקיעים גם הקיץ הזה במוספי פתיחת העונה. דרך המוספים אפשר ללמוד משהו על השקפת עולמם, אהבתם לענף ואפילו על החתך הסוציו-אקונומי שהם מכוונים אליו. "הארץ" נותר האליטיסטי והמעמיק, "ידיעות" הוא העמך הפשוט, "מעריב" הוא מעמד הביניים, ו"ישראל היום" הולך על התפר שבין קרליבך למוזס.
"הארץ", וזו כבר מסורת במוספי השנים האחרונות, משאיר גם הפעם אבק לכל היתר. ההברקה הפעם היא הצטרפות אנשיו לקבוצות בתפקידים מקצועיים. העורך שלומי ברזל הצטרף כשחקן לאימוני הפועל ראשון-לציון, אלון עידן הפך לאיש צוות מקצועי בעירוני קריית-שמונה, ואיתי מאירסון "הגשים חלום" כאפסנאי מכבי פתח-תקווה.
"יצאנו, ראינו, למדנו" – מספר ברזל בטור הפותח של המוסף, תוך שהוא עוקץ את המוספים המתחרים, כאילו ידע מה הסחורה שיציעו: "היינו יכולים להסתפק בראיון טוב עם דמות מובילה בענף, לארגן עוד כתבת תחקיר מחדר ממוזג, ואולי התבקש מוסף היסטורי, כזה שמשווה בין מה שהיה פעם למה שקורה עתה". ברזל קלע בול. הכתבה המרכזית ב"ידיעות" היתה ראיון עם יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה, בעוד ש"מעריב" הלך על קונספט היסטורי ("אהבת חיינו").
מוסף "הארץ". הברקה
מוסף "הארץ" (40 עמודים) מחזיק את הקורא שעה ארוכה. ברזל מספק הצצה פולשנית אל חייו האישיים, בדרך להגשמת חלומו להפוך לשחקן בליגת-העל: הוא נולד עם מום בלב, עבר בגיל שבע ניתוח לב פתוח, הוא לא התקלח אחרי האימון בגלל שהוא מתבייש בצלקת הגדולה על חזהו, לא קיים יחסי מין עם אשתו בערב שלפני ("ממש התחננתי בפניה שתניח לי"), והכל כדי שצלם המערכת יתעד אותו ברגעים הגדולים כשהוא רץ ובועט לצד שחקנים מקצועיים, בעוד שהסגן שלו ורכז המערכת משקיפים מהצד – "לחזות בי בשיא עליבותי".
זוהי גם התבוננות נדירה של כתבים ועורכים במושאי הסיקור שלהם. הם בחרו להרגיש את הקבוצות מתוך הקרביים עצמם, לראות דברים שכתבים ותיקים רבים לעולם לא יבינו דרך סיקור בטלפון. היתה גם הלקאה עצמית, שסיפקה תובנות מרומזות על מקצועיותם של עיתונאי הספורט. ברזל כתב: "בהקפה החמישית אוהד כהן (השוער) דואג לסגור איתי חשבון. 'קשה, הא? אבל לכם קל לכתוב עלינו שאנחנו לא בכושר או לא מתאמנים מספיק'". אלון עידן, שתיפקד בקריית-שמונה כעוזר מאמן, העיד: "ככל שנוקפות הדקות אני מבין שאין לי מושג. לא בעוזרות ולא במאמניות. ברק בכר, העוזר האמיתי של רן בן-שמעון, עוד מנסה להראות לי מה עושים. אני מהנהן כמבין, למרות שאני לא מבין".
עוד כיכבו ב"הארץ" כתבה על החיים בבלגיה, שבה משחקים כעשרה כדורגלנים ישראלים, כתבה על שחקנים שמתקרבים לדת וכתבה על כדורגלנים שהתבקשו לפתוח במיוחד חשבון בטוויטר וציוציהם הראשונים פורטו. "וי" נוסף ל"הארץ" על מוסף פתיחה נפלא – מקורי, דעתני, מרתק ומחכים.
"מעריב", עם גב מכובד של 60 עמודים, הלך על מוסף נוסטלגי. תצלום השער – רגל בועטת בכדור – הוא בצבעי שחור-לבן של פעם, המעורר אצל כל אוהד בן 40 פלוס געגועים לימי "שירים ושערים" של שבת בצהריים עם עמי פזטל וגדעון הוד. "ברוח השינוי, גם 'מעריב' מחזיר עטרה ליושנה", הסבירו עורכי המוסף, עידן סגל ואורן יוסיפוביץ, בטור הפתיחה.
מוסף "מעריב". מבט נוסטלגי
הגימיק היה קלפי שחקנים, מהסוג שהילדים של פעם (כיום הרבה פחות) אספו באדיקות לתוך אלבום. שבעה שחקנים ומאמן מכל קבוצה זכו לתמונות בצורה של קלפים: צילום ומתחתיו רזומה קצר על השחקן, כולל איזה פוסטר תלוי בחדרו, הסרט שהוא אוהב וכמה חברים יש לו בפייסבוק (אם יש לו). המוסף הקדיש עמוד לכל קבוצה, כולל תצלום משותף, מילון של פעם ("פלוגת הסדרן", "יציע עץ" ו"נסים שקיות", איש ההפקה המיתולוגי של ערוץ 1), כתבה עם מספרים וסטטיסטיקות של הכתב רון עמיקם, שהפך להיסטוריון כדורגל אובססיבי, וכמה טורים. בסך-הכל מוסף מגוון, נחמד, מעניין במידה, שריפרף להנאתו על הנושא והציג המון צילומים ונתונים.
"ידיעות אחרונות" הלך ברוח המחאה החברתית: "העם דורש – כדורגל נטו". עמיר פלג פירט: רוצים כרטיסים מוזלים, מיגור הספסרים, ניקוי הענף מגורמים פליליים, התנהלות תקינה של ההתאחדות, חיסול הגזענות ועוד. המוטו המוביל לאורך עמודי הקבוצות הוא איורים של המאמנים מאת ליאו אטלמן, ולצדם שלטי מחאה שהותאמו במיוחד לאישיותם. דרור קשטן מוחה: "איך גמלאי יכול להתקיים מ-200 אלף דולר בשנה?" – עקיצה לכיוון שכרו. מוטי איוניר, מאמן מכבי תל-אביב, רוטן על תקציב הענק של קבוצתו, ואוחז בשלט "די לבזבוז!". דוד אמסלם, מאמן בית"ר ירושלים, עם כרזת "לחם עבודה!", אולי גם רמז לכך שהתפטר ערב סגירת המוסף. רן בן-שמעון מפגין בעד "חלוקה שווה של העוגה" – קריצה על היותו המאמן השמן בליגה.
מוסף "ידיעות אחרונות". גימיק נחמד
בסך-הכל גימיק נחמד, שהפך לחזות כל המוסף בן 32 העמודים. עמודי סיקור הקבוצות שטחיים ודלים להחריד, הצצה חפוזה ודפדוף הלאה. הכתבה המרכזית היא ראיון עם יעקב שחר. הבחירה בו צפויה ובנאלית, הראיון לא חידש דבר, אפילו לא עמד בתו התקן "ראיון מיוחד", גם מפני שמדובר במרואיין שחוק ומשומש. כך בערך נראה המוסף של "ידיעות": עצל, תפל, משעמם. זה עצוב מפני שבמדור הספורט ברחוב מוזס יש כוחות טובים לא פחות מאשר במקומות אחרים. בעוד שב"הארץ" מקיימים כמה ישיבות על הקונספט ולוקחים ברצינות יתרה את המטלה, הרושם הוא שב"ידיעות" רוצים לסיים במהירות את המחויבות השנתית וללכת הלאה. זו אולי הסיבה לכך שאף עורך לא היה חתום על המוסף.
"ישראל היום", שבשנים קודמות הסתפק בכפולה עלובה כעלה תאנה למוסף מיוחד, הפשיל הפעם שרוולים והציג מדור ספורט של 11 עמודים (כנראה שיא כל הזמנים), תשעה מתוכם לפרויקט פתיחת העונה. ראיון עם פאביצ'ביץ', בלם מכבי תל-אביב; ראיון עם מאזן גנאים על בני-סכנין; ראיון עם סוכן השחקנים דודו דהאן; כתבה על שחקנים מבטיחים שעשויים לפרוץ העונה; טור של שלמה שרף ובוקסות קטנות על 16 הקבוצות. שום דבר מקורי ומפתיע. לא כל יום זוכה הספורט של "ישראל היום" לרוחב לב כזה. הפרויקט לא ניצל פוטנציאל של עורכים וכותבים מתוחכמים ודעתנים. אפשר ליצור משהו מגרה הרבה יותר מראיון שכותרתו "אם נמשיך ככה, זה ייגמר באליפות". בשרוליק יכולים להתנחם באירוע המכונן: קוראי הספורט שלהם השקיעו זמן קריאה של פי שלושה מאשר ביום רגיל.
מוסף "ישראל היום". שיא כל הזמנים
ומה עשו האתרים? וואלה, כרגיל, מעל כולם. שם החלו במצווה כבר בשבוע שעבר עם "יאללה מתחילים". הפרויקט כולל כתבות שעושות טיזינג, כמו הפרשנים הכי מעצבנים או התענוג בלראות את הפועל תל-אביב מפסידה. הקוראים לא אדישים, ונעים בין עצבנות לשמחה לאיד, והטוקבקים בהתאם – סוערים ורבים, והמדור רושם עוד פלוס ביצירת עניין, פרובוקציה, ואף פלצנות. כל היתר, בעיקר ערוץ הספורט ו-ONE, ויתרו על הטרחה. חלילה להם מלהשבית כתב אחד עבור פרויקט מיוחד, ובגלל זה לפספס איזה בדל "פרסום ראשון".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il