"האינטרנט", כך בישר לנו לפני שנים אחדות נשיא המדינה שמעון פרס, "משחרר אותנו מהצורך להשקיע בזיכרון. למה לזכור? העבר לא מדהים במיוחד, הוא מלא טרגדיות ומלחמות. תיכנס לגוגל ותפסיק לזכור. המשימה של האנושות עכשיו אינה לזכור, אלא לדמיין, ליצור, לגלות".
פוליטיקאים אינם קונים את המסר הזה, אלא אם כן מדובר ביצירתיות היסטורית או בגילוי העבר. תשאלו את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת אנשי מועצת יש"ע שעסקו השבוע בקדחתנות בזיכרון הלאומי שלנו, בין תל-חי למערת המכפלה. ולא רק פוליטיקאים, אלא גם חובבי היסטוריה, מקצועיים כחובבים. כשאצלנו נזעקו בקצווי הימין להכליל אפילו את בית-הכנסת ביריחו ברשימת אתרי המורשת הלאומית מסובסדי הממשלה, באמריקה נשמע קולם של אנשי השמאל. שם אין מדובר בהיסטוריה רחוקה בת אלפי שנים, אלא בעניין קרוב למדי: המורשת של משפחת קנדי.
יש מעט נושאים בהיסטוריה האמריקאית שזכו לחשיפה רבה כל-כך בביוגרפיות, באוטוביוגרפיות, בתחקירים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה כמו קנדי, האיש, המשפחה, הרצח והרומנים מהצד. אבל עכשיו, כשאמריקה נערכת לציון חמישים שנה לבחירתו של קנדי בחודש נובמבר הקרוב, הוויכוח מתלהט מחדש. הפעם אין מדובר בעיסוק הכפייתי בשאלת היורה השני (או השלישי), המאפיה, ה-CIA ויתר מרכיבי תיאוריית הקשר, אלא בקונספירציה מסוג אחר.
בובת שעווה של ג'ון פ. קנדי (צילום: cliff1066™; רישיון CC BY 2.0)
לפני חודשים אחדים פורסם כי ערוץ הטלוויזיה בכבלים ובלוויין "היסטוריה" (History), המוכר יותר בשמו הקודם ערוץ ההיסטוריה, קיבל את הצעתו של ג'ואל סרנאו, מפיק סדרת הטלוויזיה "24", ליצירת מיני-סדרה חדשה בשם "הקנדים". ההחלטה עוררה חשדות מהרגע הראשון: סרנאו מוכר כעוף חריג בהוליווד בשל דעותיו השמרניות וקרבתו למפלגה הרפובליקאית. הליברלים לא סולחים לו, למשל, על כך ש"24" גילתה סובלנות לעינויים של חשודים כחלק מהמלחמה בטרור. אחר-כך, כאשר החלו להסתובב בהוליווד טיוטות ראשונות של תסריט הסדרה, נזעקו אנשי תקשורת, פוליטיקאים ומקורבי משפחת קנדי. זו תהיה סדרה "נקמנית וזדונית", פסק טד סורנסן, שהיה יועצו של קנדי, למראה הטיוטות שהוצגו לו.
על המרקע אמור להיות מוקרן פרק משמעותי בפוליטיקה ובחיי החברה באמריקה של אמצע המאה הקודמת, אבל העלילה האמיתית מתרחשת ממש עכשיו, בראשית 2010. זו מלחמת הימין והשמאל על עיצוב העבר כחלק ממלחמות ההווה. בדיוק כפי שכתב ההוגה היהודי-גרמני ולטר בנימין: "ההיסטוריה היא מושא של הבנייה, שמקומה איננו הזמן ההומוגני והריק, אלא הזמן הממולא בהווה".
בהווה האמריקאי מוכר סרנאו כידידו של מטיף הרדיו מהימין הקיצוני ראש לימבו וכמקורב לרוג'ר איילס, נשיא רשת הטלוויזיה פוקס-ניוז, מובילת הקו השמרני. ואילו את המערכה נגד סרנאו ו"הקנדים" מנהל איש הקולנוע הליברלי רוברט גרינוולד, שהסתער באחד מסרטי התעודה האחרונים שלו על פוקס-ניוז, על בעליה רופרט מרדוק ועל מה שהוגדר כמלחמתו של איל התקשורת "נגד העיתונות". מצטרפת אליו חבורה של דמוקרטים וליברלים, החוששים ממאמץ ימני להשחיר את דמותו של קנדי, הנשיא הצעיר שהפיח באמריקה תקווה חדשה ושימש השראה גם למנהיגים דמוקרטים מאוחרים יותר כביל קלינטון וכברק אובמה.
את טענותיו נגד הסרט מציג גרינוולד בסרטון יו-טיוב "עצרו את השמצת קנדי", שבו שוטחים מרואיינים את מכלול הטענות נגד המיני-סדרה. טד סורנסן אומר שם, לדוגמה, כי כל אחת מהשיחות בבית הלבן המתוארות בתסריט, שבהן כביכול השתתף הוא עצמו, מעולם לא התקיימה. הביוגרף פרופ' נייג'ל המילטון, שכתב גם ספר על חיי ההוללות של קנדי בצעירותו, אומר כי סדרה כזו ראויה אולי להיות משודרת בערוץ אחר, אבל אין להציגה כאילו מדובר בהיסטוריה רצינית. "מדוע להכניס את הזבל הזה לערוץ ההיסטוריה?", הוא שואל.
המילטון מתייחס בעיקר להתמקדות של התסריט בחיי המין של הנשיא. באחד מקטעי התסריט אומר ג'ון לאחיו רוברט, שכיהן כשר המשפטים בממשלו, כי כאשר חולפים כמה ימים בלי שקיים יחסים עם אשה זרה, "אני חוטף מיגרנה". בסצינה אחר שקוע הנשיא בפעילות מינית בבריכת שחייה עם אחת הנשים הללו, בשעה שסוכן של השירות החשאי מנסה לשווא למשוך את תשומת לבו כדי להודיע לו שהיועץ לביטחון לאומי מבקש לדבר איתו על עניין בהול. וגם כמה החלטות חשובות מתקבלות על-ידי הנשיא בעיצומו של סקס.
המין הוא רק חלק מהבעיה, אומר המילטון בתשדיר, מדובר במאמץ כולל להציג את קנדי בצורה הגרועה ביותר. בתסריט נטען, למשל, כי קנדי תמך ב-1961 בהקמתה של חומת ברלין כדי לעצור את שטף הפליטים ממזרח העיר וממזרח גרמניה, בשעה שכל המסמכים מעידים על התנגדותו של המשטר הקומוניסטי לצעד זה. ואילו משבר הטילים בקובה, שנלמד עד היום כדגם המרשים ביותר של תהליך קבלת החלטות בתחום היחסים הבינלאומיים, אינו מופיע כלל.
"עצרו את השמצת קנדי" (תצלום מסך: האתר שהקים רוברט גרינוולד)
סטיבן קורניש, התסריטאי של "הקנדים", המגדיר עצמו כדמוקרט ליברלי, אמר בשבוע שעבר ל"ניו-יורק טיימס" כי הוא כותב על-פי הסטנדרטים הקפדניים של ערוץ ההיסטוריה, שעל-פיהם כל קטע חייב להיות מבוסס על מראה מקום ביבליוגרפי, ובהתאם לכך הסתמך על ספרים שנכתבו על המשפחה.
חכו לסדרה עצמה, אומר קורניש, ואז תשפטו. זה לא סרט דוקומנטרי, הסביר, אלא דוקודרמה, המחזה דרמטית של אירועים היסטוריים. "אינני נכנס לזה עם אג'נדה פרט לרצון להיות מדויק ומבדר", טען קורניש, וטען כי משימתו היא "להוציא את הדמויות הללו מהעמודים המאובקים של ההיסטוריה ולעורר אותן לחיים".
ההכלאה בין היסטוריה לדוקודרמה היא שדה מוקשים, כפי שנלמד גם בישראל בהקשר לתוכניות טלוויזיה במתכונת דומה על חנה סנש ובהקשר לסדרת הדוקודרמה "משפט קסטנר" מאת מוטי לרנר ובבימויו של אורי ברבש בשנת 1994. יוצרי התרבות הפופולרית מסוגלים להשפיע על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ועל קיבועם של דימויים יותר מאשר היסטוריונים מקצועיים. משום כך, אגב, ישראל חייבת להיות מוטרדת מאוד מדימויה המצטייר בסדרות טלוויזיה במדינות ערב ובעולם לא פחות מאשר מכותרות העיתונים. הסרט "אקסודוס" היה אחד המרכיבים המרכזיים בעיצוב תדמיתה החיובית של ישראל ברחבי העולם, והסרטים "רשימת שינדלר" ו"הפסנתר" עוררו מחדש את ההתעניינות בשואה. ומה רואים עכשיו?
חזרה לאמריקה: לערוץ ההיסטוריה יש כבר היסטוריה בעייתית בכל הקשור לעיצוב זיכרון קנדי ומנהיגים אחרים מתקופתו. ב-2003 שידר הערוץ את המיני-סדרה "האיש שהרג את קנדי", שבאחד מפרקיה הועלו חשדות בדבר מעורבותו של סגן הנשיא לינדון ג'ונסון ברצח. מקורבי ג'ונסון זעמו, והנשיא לשעבר ג'רלד פורד, שהיה בזמנו חבר ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי, אף איים בצעדים משפטיים. בתגובה לביקורת מינה הערוץ ועדה של היסטוריונים, שקבעה כי לא היה ראוי לשדר את הפרק בשל חוסר אמינותו.
הפרשה ההיא הסתיימה בהודעת התנצלות על כך שהפרק לא הציג לצופים את "ההקשר והפרספקטיבה הנאותים" ולא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהערוץ מציב לעצמו. כל זה, כך טוענים המבקרים, אינו מונע מראשי "היסטוריה" לחזור ב-2010 על הטעות ולהנחיל לציבור האמריקאי תמונת עבר מסולפת דווקא בשנה שבה צפוי עיסוק מוגבר בקנדי.
בינתיים מדובר בתסריט בלבד, והצילומים טרם החלו, אבל לטענת המתנגדים, 40 אלף איש כבר חתמו על עצומה המופנית לערוץ וקוראת שלא לצרוב את זכרו של קנדי בדרך מכפישה זו. שנים רבות, אומר ההיסטוריון והסופר דייוויד נסאו, נדרשו כדי להוציא מראשיהם של האנשים את הרושם כאילו "חלף עם הרוח" הוא תיאור אמיתי של המציאות בדרום בתקופת מלחמת האזרחים. "ועכשיו ילמדו דורות את ההיסטוריה שלהם מן השטויות האלה", הוא אומר על התסריט על קנדי. "זה ממש לא מצחיק. אני רוצה לבכות".