האם מערכת עיתון המורכבת מכתבים ועורכים שעיקר עניינם הוא אופרה מסוגלת לסקר כיאות קהילה של שחקני כדורסל? אם תשאלו את בובי באומן, עיתונאית לשעבר ב"וושינגטון פוסט", זו תהיה משימה קשה עבורם. "אינך יכול לסקר קהילה, אלא אם אתה נראה כמוה", קובעת באומן, המשמשת עתה "יועצת לעניין גיוון" באגודה האמריקאית של עורכי עיתונים.
באוקטובר האחרון, בכנס הארצי של האגודה האמריקאית לעיתונאות מקוונת, התרשמה באומן מן הפער הניכר בין קהל העיתונאים שהשתתפו באירוע ובין ההרכב האתני של צרכני התקשורת. רוב הנוכחים בכנס היו לבנים, בשעה שהסטטיסטיקה מצביעה על גידול ניכר בשיעור בני המיעוטים בקרב בני הנוער. על-פי נתונים שפורסמו אשתקד, 70% מכלל הסטודנטים בקליפורניה אינם לבנים, אלא לטינוס (היספנים), שחורים, אסיאתים ואמריקאים-ילידים. בטקסס הצטמצם שיעור הלבנים ל-40% מכלל התלמידים. ומי שמבקש לראות את תרומתם החיובית והמרשימה של מהגרים ובני מהגרים להישגיה של אמריקה יוכל לקרוא על כך בטור של תומס פרידמן על "נבחרת החלומות" של אמריקה.
מערכת עיתון הסטודנטים "קורנל דיילי סאן" באיתקה, ניו-יורק. 29.3.09 (צילום: matt.hinsta, רישיון cc)
האם שחורים, לטינוס, אסיאתים ואמריקאים-ילידים ייתנו אמון בסיקור קהילותיהם על-ידי תקשורת מקוונת שרובה לבנה? שאלה באומן. תשובתה חד-משמעית: לא. "חברי האגודה לעיתונאות מקוונת חייבים להבין זאת, או שהם יחזרו על הטעות העצומה שעשתה תקשורת המיינסטרים כאשר חשבה שעורכים שהם גברים לבנים יכולים להחליט מה הן החדשות עבור מיעוטים ועבור נשים".
בארגוני תקשורת ותיקים אכן ממשיכים להתחבט בבעיה הזו. נציב הקבילות (האומבודסמן) של ה"וושינגטון פוסט", אנדרו אלכסנדר, התריע בראשית השבוע כי העיתון מתקשה לצמצם את הפער בין הגידול במספר התושבים מקבוצות אתניות שונות באזור הבירה ובין ההרכב האנושי של המערכת. 43% מן הציבור במרחב התפוצה של המהדורה המודפסת של העיתון הם בני מיעוטים אתניים שונים, בשעה שרק 24% מן העיתונאים במערכת הם לא-לבנים.
בתחום המגדרי, שבעבר נחשב גם הוא לחלק חשוב משאלת המגוון האנושי במערכות ארגוני תקשורת, ה"פוסט" דווקא בסדר. כמו ברוב העיתונים, תהליך עקבי של פמיניזציה הביא להחלפת רבים מן הגברים הלבנים בנשים, כעורכות וככתבות, וצמרת ה"פוסט" מחולקת כמעט שווה בשווה בין גברים לנשים. בתחום האתני הבעיה מורכבת יותר: בין העורכים הבכירים יש כמה אפריקאים-אמריקאים, וכן אמריקאים ממוצא אסיאתי והיספני, אבל השעון הדמוגרפי ממשיך לתקתק.
האתגר האתני אינו חדש: כבר לפני כמה עשורים נטבע בארצות-הברית המונח "גיוון המערכת" (Newsroom Diversity), כשם קוד לניסיון לשנות את מציאות שבה רוב הכתבים והעורכים בעיתוני אמריקה הם גברים לבנים. לפני 32 שנה הוסיפה האגודה האמריקאית של עורכי עיתונים (ASNE) יעד חדש לרשימת מטרותיה: לעודד מגוון אנושי במערכות העיתונים. מאז 1978 עורכת האגודה "מפקד אוכלוסין" במערכות עיתונים, בעיקר כדי לבחון כיצד מושגים היעדים בתחום זה. הדו"ח על המפקד ב-2009, על רקע המשבר הכלכלי וגל הפיטורים הנרחב, מצביע על כך שבין המפוטרים היו, כצפוי, גם בני מיעוטים רבים.
אובדן עיתונאים הוא אובדן לדמוקרטיה, אמרה נשיאת האגודה שרלוט האל, אבל הדגישה כי העובדה שצבעונים (הכינוי באנגלית-אמריקאית לבני מיעוטים לא לבנים הוא עדיין "people of color") נאלצים לעזוב מערכות עיתונים מטריד במיוחד, "משום שעתידנו תלוי ביכולתנו לשרת קהלים רב-תרבותיים". האל חשפה בכך את המציאות שבה לא רק צדק חברתי וגישה הומאנית נשגבת מניעים את הרצון לפתוח את הדלת לבני מיעוטים, אלא גם החיפוש המתמיד אחרי קהלי יעד. זה היה נכון תמיד, אבל בשנים האחרונות, נוכח הירידה בתפוצה, הצורך להתאים את המוצר לקהל הוא קריטי.
ממצאי המפקד האחרון מצביעים על כך ש-13.41% מכלל העיתונאים בעיתונים יומיים ברחבי ארצות-הברית הם בני מיעוטים אתניים. הנתון הזה רחוק מן היעד שהציבה לעצמה האגודה: להגיע ב-2009 לנוכחות של 21.5% מיעוטים בעיתונים. רק 111 עיתונים, רובם קטנים יחסית, הצליחו להגיע ליעד אחר: שוויון בין החתך הדמוגרפי של העיתונאים ובין זה של תושבי אזור היעד של העיתון. לעומת זאת, ב-458 עיתונים לא מועסקים כלל עיתונאים שאינם לבנים או לבנות.
ה"פוסט" נמצא אפוא מעל הממוצע הארצי בשיעור בני המיעוטים במערכת, אך הדרך ליעד האחר עדיין רחוקה. לפני שנתיים הזהיר מילטון קולמן, אחד העורכים הבכירים ב"וושינגטון פוסט", כי אם לא יואץ תהליך הגיוון האנושי, "יישא העיתון בתוצאות". העורך הראשי של העיתון, מרקוס בראוצ'לי, מודע לבעיה ואף שיגר על כך חוזר לעובדי העיתון, שבו הדגיש את הצורך לפעול בעקביות לגיוס העיתונאים הטובים ביותר בקרב בני המיעוטים. בפועל, על-פי אלכסנדר, בין העיתונאים הלא רבים שהתקבלו לעבודה בעיתון בתקופה האחרונה, במקביל לגלי הפיטורים וההוצאה לפנסיה מוקדמת, היו רק בני מיעוטים אחדים.
"ככל שאתה יותר רלבנטי לקהילה שלך, כך תצליח יותר", אמר העורך בראוצ'לי בשיחה עם האומבודסמן אלכסנדר, "זו אקסיומה". וכדי להבטיח את הרלבנטיות הזו חשוב שיהיו יותר כתבים בני הקהילות של קוראי העיתונים, כמו גם עורכים שיקבלו החלטות מבעד לעיני קבוצות אלו. במציאות, בוושינגטון ובפרבריה חל בשנים האחרונות גידול משמעותי במספר התושבים ההיספנים, אך במערכת העיתון יש רק שמונה כתבים וארבעה עורכים בני קבוצה אתנית זו. ובשעה ש-48% מהתושבים הם שחורים – רק 12% מהעיתונאים הם בני קהילה זו.
כמו העיתונאית (השחורה) באומן, כך גם העורך (הלבן) בראוצ'לי מוטרד לא רק מקהל קוראי הפרינט, אלא גם מהדור שצורך ויצרוך את החדשות באמצעים דיגיטליים. ב"פוסט" בודקים עכשיו את הרגלי הצריכה התקשורתיים של קהילות מיעוטים שונות ואת הדרכים להתחבר אליהן בצורה הטובה ביותר באמצעים החדשים ועם תכניים רלבנטיים. אף שטרם גובשה אסטרטגיה חדשה בעניין זה, לצמרת העיתון ברור שאמינות ורלבנטיות הן קריטיות, וזהותם האישית של העוסקים במלאכה עשויה לתרום להצלחה.
אם נחזור למטפורה של באומן שבה פתחנו, חובבי אופרה משובעים, לא משנה מאיזו עדה, יכולים אולי גם לסקר קהילה של כדורסלנים, אבל במציאות האמריקאית קשה לעיתונאי לבן להיכנס לתוככי קהילה שחורה. בספרו האוטוביוגרפי תיאר מקס פרנקל, מי שהיה העורך הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", אירוע ששיקף את המתח בין קהל הקוראים למערכת: כתב (לבן) נשלח ב-1989 לסיקור הלווייתו של הצעיר (השחור) יוסוף הוקינס, שהוכה למוות בברוקלין על-ידי כנופיה (של לבנים). בריונים (שחורים) מנעו מהכתב להיכנס לכנסייה שבה נערך הטקס, ולאחר שפירסם העיתון ידיעה על ההלוויה, הציפו קוראים רבים (בעיקר שחורים) את המערכת במכתבים: הם קבלו על כך שהעיתון נכשל בזיהוי התחושות והרגשות של בני הקהילה ובהבנתן. פרנקל סירב להתנצל, בטענה שהכתב לא הצליח להיכנס לכנסייה, אבל סביר להניח שגם הוא יודע שזו לא היתה הבעיה היחידה בסיקור האירוע.
אלא שצבע העור אינו משפיע רק על היחסים בין העיתון לקהילות קוראיו. לא פחות רגישים הם יחסי הגומלין בתוך המערכות. האומבודסמן אלכסנדר עסק בסוגיה זו בבלוג שלו, שבו הביא כמה מהדברים ששמע מפי כתבים ועורכים בני מיעוטים. הם מהווים אמנם כרבע מכלל העיתונאים (מנקודת מבטם, רק רבע), והם חשים לא פעם את "פער הגיוון". מפי בובי באומן שמע אלכסנדר על תחושות קשות, על כך שעורכים לבנים אינם קשובים להם ומתייחסים בביטול להצעות באשר לנושאי סיקור ראויים. כמה מהעורכים הלבנים עדיין נוקטים, לטענתה, גישה של "אם זה לא קרה לי, זה לא סיפור", ומתקשים לאמץ הגדרות שונות לשאלה "מהו סיפור טוב".
על סוגיה זו כתב כבר לפני שנים מקס פרנקל. בעיניו, המאמץ לגיוון המערכת יוכתר בהצלחה רק כאשר תיווצר בעיתון מאסה קריטית של עיתונאים שחורים (או בני מיעוטים אחרים). וזה המבחן: ברגע שאפשר יהיה לפטר עובד לא מוצלח בלי שהעיתון יואשם ביחס מפלה כלפי קהילה זו, כתב פרנקל, נדע שהגענו ליעד האמיתי.