לתקוף, לא לתקוף

אני מתאר לעצמי שלאיראנים יש איפשהו מחלקה של יודעי עברית, טמונה במרתף של איזה בניין משרדים צבאי מעופש, שיושבים וקוראים כל היום עיתונים מישראל (מעניין אם אפשר להשיג "הארץ" בקיוסקים בטהרן). אני גם מתאר לעצמי שאפילו הם התייאשו מלעקוב אחרי הדיווחים השונים, הסותרים, המתפתלים, העמומים, הבוטים, הקופצים בראש והמקפלים את זנבם, הנשענים על דיווחים זרים, הערכות מודיעין, שיחות פרטיות והקלטות סתרים – המתפרסמים בממוצע אחת לכמה שעות בכלי תקשורת כלשהו – על אודות סוגיית הגרעין האיראני.

בכל מקרה, אתמול הקדיש "הארץ" את הכותרת הראשית שלו לעניין ("ישראל: איראן טרם החליטה על נשק גרעיני"), והיום "מעריב", עם כותרת הפוכה: "עמוס ידלין: 'לאיראן יש את כל המרכיבים לפצצת גרעין'". מדוע הפוכה? נכון יותר יהיה לקבוע שהיא משלימה: לאיראנים יש המרכיבים, אך טרם החליטו לחברם. אלא שאפילו אותם איראנים במרתף יודעים כי מדובר בכותרת הפוכה. הנה, כך כתוב בכותרת המשנה: "בראיון ראשון מבהיר ראש אמ"ן לשעבר: 'אופציה צבאית צריכה וחייבת להיות על השולחן'". ואם לא הבנתם, היא ממשיכה: "אני מציג עמדה שונה ממאיר דגן".

בשונה מטיפול עיתונאי בסוגיות אחרות, עיקר המאבק העקרוני מתנהל לא בעמודי הדעות – לשם מגיעה הסוגיה האיראנית בתדירות פחותה, אולי בשל ענן החשאיות האופף אותה – אלא בעמודי החדשות ובכותרות השער, במיוחד מאז שמאיר דגן הוסיף לתערובת הרדיואקטיבית של הדיווחים, שנשענו עד אז בעיקר על מסמכים מודיעיניים, ארומה של התנגחות פוליטית מיוזעת ומדממת. לפניו, היו אלה אהוד ברק וגבי אשכנזי, או לפחות העיתונאים שסיקרו את היחסים ביניהם, שהדפו אל חלל הדיווח ניחוחות דומים, אולם הדברים אז היו מרומזים ולפחות עקיפים (וכנראה, אם להאמין לדיווחים על תוכן דו"ח המבקר בפרשת הרפז, גם לא לגמרי נכונים).

כי הנה כך הוא המצב העיתונאי של הסוגיה האיראנית בישראל היום: בדומה לכל-כך הרבה נושאים אחרים, העיתונות נחלקת למחנות – אלה המתנגדים לתקיפה צבאית באיראן ("ידיעות אחרונות", "הארץ"), ואלה בעלי הגישה התוקפנית ("ישראל היום", ובמידה פחותה גם "מעריב"). כמה מהעיתונים נותנים במה גם לעמדות אחרות מאלו המועדפות עליהם – כל עיתון לפי רמת החופש הנהוגה בו, ובעיקר: גבולות הגזרה בצד התקיף מטושטשים, מאחר שבניגוד לעמדה השוללת הפסקנית, העמדה המחייבת התקיפה היא ספק רצינית, ספק לצורכי איום.

הדיווחים בשבוע האחרון בלבד – בין שיחת הטלפון בין נתניהו לאובמה ובין ביקור הרמטכ"ל האמריקאי היום – היו יכולים להיות תוכן לעבודת מחקר בתחום התקשורת. בקלחת בחשו שר החוץ, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, נציגי המערכת בהווה ודיפלומטים אמריקאים, כולם לפני הקלעים. מאחורי הקלעים המהומה היתה, מן הסתם, רבה עוד יותר. היום, על כל פנים, למעט "מעריב", כובשים את הבמה האמריקאים עם מסר שלפיו "הסנקציות עובדות" (דהיינו, אין לתקוף), מסר שמקבל ביטוי ב"ידיעות אחרונות" וגם בידיעה בינונית בעמ' 13 למטה ב"ישראל היום". ב"הארץ" מגייסים חבר חדש ומפתיע, שר הביטחון ברק, הנחשב לתומך בתקיפה ומצוטט בכותרת ידיעה בעמ' 5: "ברק: ההחלטה לגבי תקיפה באיראן עדיין רחוקה".

רגע, אז מי אמרנו בעד? ומי נגד? אמרתי לכם שהאיראנים במרתף בטח מיואשים לגמרי. נקווה שאין להם פצצה.

קדימה מכות

ואם לא איום גרעיני, תמיד תהיה לנו הכנסת, אותו שיקוף לא מחמיא של החברה הישראלית. והפעם: קדימה – מפלגת הפליטים חסרת הזהות, מפלגת המרכז החזקה ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית וזו שהפרשנים ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" משווים היום לקוסטה-קונקורדיה, ספינת התענוגות ששקעה לפני כמה ימים מול חופי איטליה.

קדימה כובשת היום את הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ושל "ידיעות אחרונות", ומקבלת אזכור בולט בשער "הארץ", בשל חילופי העלבות בין ראשי המפלגה והודעה על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות המפלגה. שני הטבלואידים מתייחסים, כמובן, בהבלטה לאירוע הראשון: "מורידים כפפות" ב"ידיעות אחרונות", ו"סכינים בקדימה" ב"ישראל היום" העוין. כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות" רכילותית סתם: "הקרב הגדול בקדימה", "לבני על מופז: הוא מפחד מאשה חזקה", "מופז: היא חלשה וחסרת מנהיגות". ב"ישראל היום" הכותרת ארסית: "על רקע הירידה בסקרים והלחץ בסיעה: ציפי לבני נכנעה והכריזה על פריימריז לראשות המפלגה ב-27 במרץ. מופז, שיתמודד מולה: 'לבני סיימה היום את תפקידה כיו"ר'. ההערכה: אחרי הבחירות הפנימיות – פילוג".

"כפי שזה נראה היום, ציפי לבני ושאול מופז מתמודדים על תפקיד הקברניט של הקוסטה-קונקורדיה", כותב, כאמור, יוסי ורטר ב"הארץ", "על התענוג המפוקפק להיות זה שינווט בבחירות הבאות את ספינת קדימה לעבר השרטון הקרוי יאיר לפיד. סקרים שפורסמו בעקבות כניסת לפיד ניבאו לקדימה התרסקות כואבת. אבל גם הסקרים שנערכו הרבה לפני שלפיד זנח את כורסת המגיש לא היטיבו עם מפלגתה של לבני. כך שהבעיה של קדימה איננה רק לפיד, אלא שלוש שנים של תפקוד מאכזב, הנהגה חלשה, סכסוכים פנימיים, ח"כים הזויים וחקיקה אנטי-דמוקרטית של פרלמנטרים סוררים".

על אבחנות כמו אלו של ורטר או אלו שבכותרות שצוטטו לעיל מסכימים היום הפרשנים בכל העיתונים. לאיש אין מלה טובה על אנשי קדימה. ויש גם פרשנית שרואה את הדברים אחרת. כלומר, היא רואה את הדברים בדיוק אותו דבר, אבל כותבת דברים שונים, המעמידים אותה לא בעמדת הפרשנית, אלא בעמדת הקיביצער, שלא לומר: היועצת. סימה קדמון משווה גם היא ב"ידיעות אחרונות" את קדימה לאותה ספינה איטלקית, אבל כותבת בהמשך הטור שלה, בעמ' 3 של העיתון, כך:

"אבל השאלה המסקרנת היא מה המשמעות של ההתמודדות ושל המנצח בה לגבי היכולת לייצר גוש מרכז-שמאל חוסם, ומה זה אומר לגבי מפלגתו המתהווה של לפיד. [...] ועוד שאלה: סקר 'ידיעות אחרונות' מלפני שבוע הראה שהמצב העדיף ביותר לגוש מרכז-שמאל הוא הליכה משותפת של קדימה עם מפלגת לפיד. המפלגה המשותפת הזאת מקבלת את מספר המנדטים הרב ביותר וממצבת את עצמה כמפלגה הגדולה ביותר, שעשויה להיות זאת שתתבקש על-ידי הנשיא להקים ממשלה. האם לפיד ייענה לציפיות ממנו ויצטרף כחטיבה לקדימה כדי להגדיל את הגוש?". רגע, ציפיות ממנו? מי מצפה? לבני? גוש המרכז-שמאל? נשמת הישראליות? סימה קדמון? או שמדובר, בעצם, בהתגלמות של אותה ישות.

ובקשר לסיקור של לפיד ב"ידיעות אחרונות": מאז הכריז לפיד על מועמדותו הפוטנציאלית נכתב כאן כמה פעמים על האופן המוטה שבו סוקר הנושא ב"ידיעות אחרונות", שנראה כאילו התגייס לטובתו של לפיד באותה בוטות שבה מתגייס "ישראל היום" לטובת בנימין נתניהו. ובכן, העירו לי כי החמצתי את הטור של נחום ברנע, שהתפרסם במדור הדעות של העיתון ביום שני, מעין תיקון לטור נוטף השבחים ללפיד שפירסם ברנע ביום שישי הקודם, ושעיקרו התייחסות למצע הראשוני שהציג לפיד, ובכן, ב"ידיעות אחרונות" ("איפה הכסף"). ברנע כינה אותו "חנווני" ו"דמגוג".

כמובן, אין שום מצווה או חובה למתוח ביקורת על לפיד (אם כי לפיד עצמו משתדל לעודד זאת בכל התבטאות שנייה שלו), אבל בהחלט יש חובה לעיתון לאפשר סיקור הגון של מי שהוא כבר עכשיו דמות מרכזית בציבוריות הישראלית. כעת נותר לראות אם חופש הדעות שניתן לברנע יבוא לידי ביטוי גם אצל יתר הפרשנים הקבועים והאורחים, ובעיקר, בעמודי החדשות והידיעות האחרונות.

הקמפיין האזרחי התורני

חדשות ערוץ 2 הן החדשות של המדינה. ככאלו – כלומר, גוף תקשורת מסחרי הפונה לקהל הרחב ביותר האפשרי – הן מופת של בינוניות מהוקצעת ושל העדפת האריזה על התוכן, המסר הקליט והברור על פני ההתעמקות, העמדה הפופולרית על פני הביקורתית. ההתמקדות של העיתונות הישראלית בשבועות האחרונים במאבקים אזרחיים ("הדרת נשים", שהתחלפה לאחרונה ב"גזענות") מיטיבה עם הערוץ, שעיתונאיו תחומים בדרך כלל בתחום המושב הצר שהפופולריות של חברת החדשות מאפשרת להם.

העיסוק בחרדים ובגזענים מתאים היטב לאותו תחום צר: הוא אינו נוגע בנושאים בטחוניים או מדיניים נפיצים העלולים להרחיק קהלים מהמסך, הוא מתמקד בקבוצות שהאיבה אליהן גורפת (חרדים אלימים, גזענים) ושאין להן טלוויזיה (או אלטרנטיבה למהדורת חדשות גזענית בעברית). כך הצליח כתב ערוץ 2 להקפיץ במדרגה את העיסוק הציבורי בקיצוניות החרדית עם הכתבה על החסידים היורקים על ילדות בבית-שמש, כתב אחר העלה לראש סדר היום את הגזענות כלפי אתיופים עם כתבה שהמחישה את הגזענות החשוכה של תושבי רחוב בקריית-מלאכי, ואתמול חשף כתב שלישי הקלטה של נהג הסעות המקלל בביטויים גזעניים ילדות אתיופיות. החשיפה מקבלת בולטות בשעריהם של כמה מהעיתונים ומוסיפה דלק לקמפיין המתנהל.

"חרפת הגזענות" היא כותרת על שער "ישראל היום". "בזמן שאלפים הפגינו מול הכנסת נגד הגזענות, נחשפה הקלטה שבה אומר נהג לתלמידות ממוצא אתיופי: 'עם ישראלים אני מסתדר, איתכם לא. אתם מסריחים, יש לכם ריח גועל נפש'", נכתב בכותרת המשנה. על אף שהילדות נחשפו בכתבה עצמה ובעיתונים האחרים, "ישראל היום" מפרסם תמונות שלהן מגבן, נאמן להחלטה של עורכיו שלא לפרסם תצלומי ילדים בעמודי החדשות. ההחלטה תואמת, אמנם, את רוח החוק בעניין, אבל במקרים כמו אלו היא נראית מגוחכת, וגרוע מכך, היא מחלישה את הדיווח ומשחקת לידיו של הגזען.

"ישראלים נלחמים בגזענות" היא הכותרת על שער "מעריב". "אלפי יוצאי אתיופיה הפגינו בירושלים נגד הגזענות. ערוץ 2 חשף נהג הסעות ממבשרת-ציון, שאמר לילדות: 'אתן מסריחות שבא לי להקיא'". "תראו אותנו" היא כותרת על שער "ידיעות אחרונות", המודפסת על גבי תמונה מההפגנה אתמול (תמונה אחרת מודפסת על שער "מעריב"), התמונה הבולטת על השער. עמ' 4 מוקדש כולו לנושא, ומוזכרת בו גם החשיפה של ערוץ 2.

מעניין לשים לב למכנה המשותף של החשיפות מעוררות ההדים בחדשות ערוץ 2: כולן התבססו על חומרים ממקורות אחרים. הכתבה על בית-שמש נשענה על חומרים שסיפק מטה מאבק של הורי הילדות בבית-ספר מושא המחלוקת בעיר, הכתבה על רחוב הגזענים בקריית-מלאכי נשענה על חשיפה של תלמידי מכללת ספיר, והכתבה הנוכחית נשענה על הקלטה שבוצעה ללא קשר לעיתונאי הערוץ.

הוצאתם לאור וחשיפתם לציבור של חומרים כאלו היא כמובן עבודה עיתונאית, אבל היא עבודה עיתונאית פסיבית. ערוץ 2 קיבל את החומרים משום שהוא גדול ופופולרי, לא משום סיבה אחרת. המעשה האקטיבי שנעשה כאן הוא ההחלטה לשדר את החומרים, במקום, נניח, לשדר כתבה על דמות מתוכנית הבידור "האח הגדול". אם ערוץ 2 מחויב באמת למלחמה בגזענות ולא משתמש בה רק כדלק ליצירת סערה תורנית שתגרור עוד צופים למסך, מערכת החדשות שלו צריכה ליזום כתבות על תופעת הגזענות, ולא להיות רק צרכנית פסיבית שלהן, ובעיקר, היא צריכה לטפל גם בשורשי הבעיה ובדרכי התיקון – כלומר, בזירה הפוליטית והציבורית – ולא רק בעלובי נפש משולי החברה.

גם הסיקור המסיבי הנוכחי של הפגנות כמו זו שהתרחשה אתמול (וכמוה התרחשו כבר ולא זכו לסיקור בכלל) הוא מבורך אך חשוד. גם את המחאה החברתית, כמו תופעות רבות אחרות, התקשורת חיבקה רק כדי לזנוח אחר-כך לאנחות. אם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" רציניים כשהם מכריזים על מלחמה בגזענות, הם צריכים להפוך את העיסוק בה לקבוע, לא רק כזה הנתלה בסנסציה שמספקת הטלוויזיה. אם תופעת הגזענות אכן קיימת ושרירה, הרי שלא יהיה קשה למצוא חומרים לסיקורה, הלא כך?

ויש גם עיתון המטפל בתופעה באופן אחר. "הארץ" מקדיש את התמונה המרכזית על השער לילדות הירושלמיות מושאות הקללות של אותו נהג, מראה את פניהן בגאווה וחשוב מכך: מדגיש את שמותיהן, אולם את הכותרת הראשית מעניק לידיעה בלעדית התוקפת את המקולקל בשלטון, לא במערך ההסעות בפרברי ירושלים: "משרד הקליטה צינזר מחקר שמצא מחדלים בטיפול ברצח אתיופיות", לשון הכותרת. "המשרד הזמין את המחקר המקיף על אלימות בעדה האתיופית אך קבר את ממצאיו, הנחשפים כאן לראשונה", נכתב בכותרת המשנה, לידיעה של רויטל בלומנפלד.

לדיווחים מזדעזעים על אידיוט גזען יש חשיבות גדולה בכך שהם יוצרים אווירה ציבורית שתמחיש גם לאידיוטים מה מקובל ומה לא מקובל. אבל בשביל זה לא צריך עיתונאים, רק מכשיר הקלטה.

יורים ובוכים

"כן", כותב מאיר שניצר בפתח ביקורת במוסף "ז'ורנל" של "מעריב", אחרי שהוא מזכיר את סינדרום "יורים ובוכים", "גם למחוללי זוועת 2008 בבורסות הכספים יש רגשות, וגם להם לא קל להיכנס למיטות הזהב שלהם כשהם יודעים שזה עתה חיסלו וקברו ומעכו גורלות של מאות אלפי משקיעים, ואולי אפילו את חייהם של מחזיקי חסכונות. עבורם, ועבור כל הסטודנטים לכלכלה ולמינהל עסקים שביום מן הימים יצטרפו גם הם למסדרי הנבלים הקרויים חברות השקעה קפיטליסטיות, נוצר הסרט המצפוני עאלק 'התמוטטות', שמתבונן על משבר 2008 דרך עיני הברוקר-המקרבן, ולא, כמקובל, מבעד לנסיון חייו של החוסך-הקורבן".

ענייני תקשורת

"אולפן שישי: קושמרו ויתר", מדווח רז שכניק במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "הודיע שהוא מעדיף להישאר במהדורת השבת. הכתב המדיני אודי סגל היה אמור לצלם אתמול בלילה פיילוט כמגיש במקום יאיר לפיד. עוד מועמדים: עודד בן-עמי, דנה וייס, רינה מצליח ורוני דניאל".