"הן על אדוני להבין", כתב לפני שנים רבות מנוי ותיק לעורך "הארץ" גרשום שוקן, "שארבע המלים המפחידות ביותר בשפה העברית הן 'צפויים שינויים בעמודי 'הארץ''". את המכתב ציטט בדצמבר 2008 דב אלפון, עורכו הנוכחי של "הארץ", כשביקש לבשר לקוראיו על השינויים שהוכנסו בעיתון.
אין מדובר רק בגחמה שמרנית של היקים הוותיקים, נאמני "הארץ" הישן והטוב. גם בעידן שבו חדשנות היא כביכול נוסחת הקסם להצלחה, יש אנשים שמתמלאים חרדה כל אימת שמישהו מזיז את הגבינה שלהם, או מטלטל את עמודי העיתון ומבקש להכניס חידושים. שהרי עיתון, כפי שהסביר פעם דב יודקובסקי, צריך להיות ממש כמו נעל בית ישנה. כזו שאתה יודע בדיוק איפה נוחתת כל אצבע כשאתה תוחב את הרגל לתוכה. כי כשאתה מחפש את תחזית מזג האוויר, את ביקורת האופרה את יואל מרקוס או את מאיר שלו, אינך מבקש להיות מופתע. אתה רוצה להרגיש בבית.
גם במערכת "הניו-יורק טיימס" מודעים היטב לחרדת השינויים. במצבים כאלה יש סיכוי, אבל גם סכנה. קל יותר להפסיד קוראים ותיקים שאינם מתחברים לשינוי מאשר לגייס חדשים. משום כך לפני כשבועיים נשר מבין דפי מהדורת העיתון שחולקה למנויים מכתב מודפס מהעורך הראשי, ביל קלר. המכתב נשלח כדי לנסות להבטיח שהקוראים הנאמנים, אלה שטרם נפרדו מהעיתון, לא ייתקפו ב-26 ביוני בהלה או כעס. קלר ביקש לעדכן אותם מראש על המהפך הצפוי באחד המדורים המרכזיים בעיתון יום ראשון כבד המשקל ועתיר הטקסטים.
ביל קלר, העורך היוצא של "הניו-יורק טיימס", מודיע על השינוי ב"Week In Review"
המדור, שנקרא עד לאחרונה "Week In Review", דומה במידה מסוימת למוספים הפוליטיים של סוף-השבוע בעיתונים בישראל, בעיקר לזה של "הארץ". עד השבוע שעבר כלל המדור בחלקו הקדמי ניתוחים ופרשנויות על אירועי השבוע מאת כתבי העיתון. בעמודיו האחוריים נכללו מאמרים וטורים של אנשי המערכת וכותבים חיצוניים. כדי להפיג מעט את כובדו של המדור הופיעו בו בשנים האחרונות גם קריקטורות בנושאים אקטואליים, שלוקטו מעיתונים אחרים בארצות-הברית, חידון טריוויה וציטוטים קצרים מהמונולוגים השנונים של מגישי טלוויזיה כג'יי לנו, דייוויד לטרמן וקונאן אובריאן.
כשדיפדפו בעיתון ימים אחדים לאחר קבלת מכתב העורך, מצאו הקוראים גם טור בחתימתו של קלר, שסקר את ההיסטוריה של המדור מאז ראה אור לראשונה בינואר 1935. היו אלה ימי השפל הכלכלי הגדול. הטקסט הראשון, צפוף ואפור כמו יתר עמודי ה"טיימס", עסק בעימות בין הבית הלבן לקונגרס על אישור חבילת הסיוע בהיקף 4.8 מיליארד דולר שיזם הנשיא רוזבלט. מאז שינה המדור את שמו ועיצובו כמה פעמים, שולבו בו תצלומים וקריקטורות, אבל כהגדרתו של קלר, "הוא היה ונשאר המקום שבו יכול כותב לעשות משהו שונה מן הדיווח החדשותי היומי".
קלר, שבספטמבר יעביר את שרביט העורך הראשי לידי ג'יל אברמסון, הסתייע במאמרו בכמה מעורכי העבר של המדור שניסו לנתח את אופיו ואת תרומתו למוצר הכולל המוגש לקוראים. אחד מהם, ג'ונתן לנדמן, ערך השוואה בין חלקי העיתון. הטקסטים החדשותיים, הסביר, נועדו לספק מידע בתקווה להפיק מפי הקורא הדמיוני את הקריאה "לא ידעתי את זה!". כותבי המאמרים בעיתון, לעומת זאת, מבקשים לשכנע, כדי שבסיום הקריאה תבקע מהצד השני הבשורה: "כן, אני רואה את האור!". ואילו ה"Review", הסקירה השבועית, מנסה לבחון את הדברים בכיוונים חדשים, בלתי צפויים. כאן התגובה המתבקשת: "אף פעם לא חשבתי על זה כך!".
אורך הנשימה היחסי שמאפשרת הכתיבה לגליון סוף-השבוע מעניק לטקסטים מימד עמוק יותר מאשר של אלה הנכללים בדיווחים היומיים. כלשונו של העורך הנוכחי של המדור, דן סמית, במסגרת זו יש אפשרות לרדת לעומק הרקע ההיסטורי של האירועים, כמו גם אפשרות להעריך תהליכים עתידיים. וניתן גם לטפל בנושאים רחבים יותר, החורגים מן האירועים השוטפים. מהי, למשל, הדרך האפקטיבית שבה כדאי לפוליטיקאים שחורים לפנות לציבור הלבן. או, האם ניתן להשוות את מעמדה של ארצות-הברית בראשית המאה ה-21 לזה של האימפריה הרומית בשלביה המאוחרים.
בתוככי "הטיימס", המתויג כליברלי בעמדותיו אך שמרני בתפיסותיו המקצועיות, נתפס לעתים ה"Review" השבועי כמשוחרר יחסית מכמה מכבלי הסגנון הנוקשים. שם זכה הכתב ג'פרי שמאלז ב-1992 לפרסם לראשונה כתבה בגוף ראשון ("אני", ולא "כתב זה", כמקובל) על מאבקו האישי באיידס, בעודו מסקר את המאבק בנגיף ובדעות הקדומות ביחס לנפגעיו, שרווחו גם בתוככי בניין "הטיימס". הפתיחות שגילה העיתון כלפי שמאלז לאחר שהתמוטט בדסק החדשות ואושפז לאחר שנים ארוכות שבהן הסתיר את היותו הומוסקסואל ואת מחלתו נחשבה אז לפריצת דרך בעיתונות הממוסדת.
לדברי קלר, בדפי ה"Review" התפתח אמנם סגנון שאיפשר לכתבים לפרום מעט את העניבה ההדוקה של דיווחי החדשות, אבל עדיין היה עליהם להימנע מלחצות את הקו המפריד בין פרשנות למאמר. הבעת הדעה החד-משמעית ונקיטת העמדה בפולמוסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים נותרה, כמקובל ב"טיימס", נחלתם הבלעדית של בעלי הטורים וכותבי המאמרים, בעמודיו האחרונים של המדור השבועי.
עכשיו המדור משתנה. שמו הוחלף ל"Sunday Review", וכמה ממרכיביו קיבלו חזות חדשה. מי שאינו קורא בעיון את הטקסטים עלול להחמיץ לרגע את השינוי המהותי: בפעם הראשונה סולקה ההפרדה המוחלטת בין הפרשנויות והניתוחים ובין מקבץ המאמרים והטורים. העובדה שמאמרי דעה יודפסו לצד פרשנויות וכתבות רקע היא לא פחות ממהפך במושגי "הטיימס". זו סטייה מן הקוד המקצועי של העיתון, שחרת על דגלו שאין לערב בין ידיעה לדעה, הפרדה שהיא מרכיב מרכזי בתפיסת "העיתונאות האובייקטיבית".
התפיסה שניתן בכלל לקיים "עיתונאות אובייקטיבית" נפסלה זה מכבר על-ידי חוקרי תקשורת. לטענתם, תהליכים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים מונעים אפשרות של כתיבה עיתונאית נטולת הטיה כלשהי. כל דיווח על אירוע הוא לדידם מהלך של "הבניית מציאות", תולדה של נקודת מבט ספציפית של הכותב או הכותבת. אבל ביל קלר טען בכל כינוס שבו עלה הנושא לדיון, שגם אם מבחינה פילוסופית לא ניתן להגיע לאובייקטיביות, הרי שאסור לוותר על השאיפה לכך כאתוס מקצועי. זו היתה אחת מעשר הדיברות, אם לא הראשונה שבהן, שמלווה את מערכת "הטיימס" כבר יותר ממאה שנה.
על-פי כללי "הטיימס", אין למהול ידיעה ודעה לא בטקסט עצמו ולא במיקומם של הטקסטים בעיתון. מאמרי דעה מתפרסמים בעמודי המאמרים ואינם משולבים בעמודי החדשות, כפי שקורה כמעט מדי יום בעיתונים בישראל ובמדינות רבות אחרות.
בעל הטור ג'ף ברקוביצ'י השווה השבוע באתר "פורבס" את "הניו-יורק טיימס" ליצרן ממתקים שמתעקש כבר שנים "לשמור על ההפרדה בין השוקולד של הדעות לבין חמאת הבוטנים של הדיווח האובייקטיבי". זאת בשעה שהצרכנים דווקא משתוקקים למשהו בדמות המעדן הפופולרי של הרשי, שבו השוקולד ממולא בחמאת בוטנים.
עכשיו, כתב בעל הטור, "הניו-יורק טיימס" סוף-סוף נותן לקוראים את מבוקשם. לדבריו, גם ב"טיימס" היו מודעים לכך שחוקי ההפרדה הנוקשים יצרו לא פעם מצב אבסורדי, שבו מאמר על אירוע מסוים הופיע שבעה עמודים אחרי כתבת הפרשנות על אותו נושא בדיוק, בלא שתהיה הפניה הדדית ביניהם. "אני לא רוצה לדמיין מה הקוראים חשבו על זה", הודה אנדרו רוזנטל, עורך עמוד מאמרי המערכת, כאשר הציג לפני ימים אחדים את הפורמט החדש.
כשסיפר לקוראים על השינוי במדור, לא המעיט העורך קלר במשמעותו. "נפרצה חומת ההפרדה", כתב. מעתה, כך הסביר, יוכל הטיעון, שיסומן בצורה ברורה כ"דעה", להופיע לצדו של ההסבר, שיוגדר כ"פרשנות" (המונח המקובל באנגלית הוא News Analysis). יש מידה של אירוניה בכך שאחד ממהלכיו האחרונים של קלר כעורך ראשי של "הטיימס" הוא ניפוץ אחד מסמליה של "העיתונאות האובייקטיבית", תפיסה שהוא היה אחד מפרקליטיה הבולטים בעשורים האחרונים.
השיח המתנהל בשבועות אלה על השינוי ב"Review" בין דפי "הטיימס", כמו גם במדורי תקשורת ובלוגים, מאפשר הצצה לכובד הראש שבו מתייחסים אנשי "הליידי האפורה" לעיתונם, לעבודתם וגם אל עצמם. אפשר להתייחס בסלחנות לעודף הרצינות העצמית המושקע בכמה מן הטקסטים שליוו את השינוי במדור, אך באותה מידה גם לחוש הערכה לדרך שבה מתייחסים עורכי "הטיימס" למלאכתם, כמו גם לצורך להסביר את מהלכיהם לקוראים ולהתמודד עם החששות מן השינוי.
ואולי כל אלה הם מהלכים שיווקיים כמעט נואשים, מסימני הזמן? במשך המאה ה-20 נהנה "הטיימס" מבדידות מזהרת בפסגת העיתונות העולמית. אין ראש ממשלה או שר חוץ בשום מדינה ברחבי העולם שאינו מבקש מדי בוקר לדעת מה נכתב בעיתון על ארצו ועל שכנותיה. שום מקבל החלטות או מעצב דעת קהל לא היה יכול להתעלם מהעיתון. כל במאי קולנוע או תיאטרון עצר את נשימתו כאשר פורסמה הביקורת על יצירתו ב"טיימס".
אבל הימים הללו חלפו: התפוצה ירדה, ההכנסות התכווצו, העולם התמלא במתחרים. מבית מותקף "הטיימס" על-ידי ה"וול-סטריט ג'ורנל", שבבעלות רופרט מרדוק, המבקש לכבוש את הבכורה בניו-יורק ואולי בארצות-הברית כולה. "הטיימס" מנהל מלחמה קשה גם בשדה המערכה של האינטרנט. רק באחרונה הכריז תאגיד התקשורת בלומברג על כוונה להרחיב את אספקת המאמרים ללקוחותיו. לשם כך גייס לשורותיו את דיוויד שיפלי, סגן עורך עמוד מאמרי המערכת ב"טיימס", שנטל עימו עוד שני עורכים בכירים מהעיתון.
ומה אומרים הקוראים? "העורך הציבורי", נציב קבילות הציבור של העיתון, ארתור בריסביין, לא המתין הפעם לפניות הקוראים, אלא קרא להם בצעד יוצא דופן להביע את דעתם על השינוי. התגובות הראשונות מעורבות, אבל הנפוצה שבהם היא דווקא הביקורת על השמטת הקריקטורות והחלפתן בקומיקס.
"כאשר ה'טיימס' בישר על השינוי המתקרב במדור, בני משפחתי החליפו בעצבנות מיילים בציפייה לשינויים", כתב קורא מאילינוי. "הדבר האחד שהסכמנו עליו היה שכולנו מקווים שהקריקטורות וקטעי ההומור הקצרים לא ישתנו. אנא, החזירו אותם! גם יתר חלקי המדור החדש מאכזבים. זה מעייף לעבור על כל העמודים, בעוד שבעבר זה היה החלק המועדף עלי בעיתון יום ראשון. היה הרבה יותר היגיון בריכוז כל המאמרים יחד במקום לפזר אותם". משהו זז בנעל הבית הישנה, קשה להתרגל.