שליטיה של רוסיה הם חובבי אינטרנט ידועים: הנשיא דימיטרי מדבדב החל ב-2007 להפעיל וידיאו-בלוג ובשנה שעברה פתח חשבון טוויטר. גם האיש החזק של רוסיה, ראש הממשלה ולדימיר פוטין, אינו מתנזר מן המדיה החדשה, אם כי מעדיף את הצד העסקי. פוטין הוא אחד מבעלי השליטה העיקריים בחברת Prof-Media, המפעילה, בין היתר, מנוע חיפוש פופולרי ופורטל חדשות.
אולם הקשר הישיר של ראשי השלטון לציבור באמצעות הרשת, והעובדה שברוסיה פעילים כ-7.4 מיליון בלוגרים, אינם מבטיחים חופש ביטוי וירטואלי לכ-142 מיליון אזרחי המדינה הענקית. האינטרנט הוא אמנם עדיין התחום הפחות מצונזר בעולם התקשורת הרוסי, שבו ניתן למצוא רצח עיתונאים וסגירת רשתות טלוויזיה פרטיות, אבל הסימנים המדאיגים מתגברים. האזהרה הזו נכללת בדו"ח מקיף על "החירות ברשת" שפירסם בראשית השבוע הארגון האמריקאי פרידום-האוס.
על-פי הדו"ח, בשנים האחרונות נסגרו ברוסיה אתרי אינטרנט של מפלגות אופוזיציה, 11 בלוגרים נעצרו בשל פעילותם ברשת, וגורמים רשמיים מגייסים גולשים כדי לקדם את מפלגת השלטון רוסיה-המאוחדת.
עטיפת הדו"ח של פרידום-האוס
משום כך נכללת רוסיה ברשימת המדינות שמתקיים בהן "חופש רשת חלקי" ויש חשש מהחמרת המצב בשל התנהגות השלטונות. כמה מהצעדים שנקטו הקרמלין ומושלים אזוריים נועדו לסכל פעילות אינטרנטית של גורמים קיצוניים ולמנוע מגופי טרור וקבוצות בדלניות לעשות שימוש ברשת, אבל במקרים רבים מניעים פוליטיים מובהקים הם המובילים לפגיעה באתרים ובגולשים.
ב-410 עמודי המחקר של פרידום-האוס נבחן חופש האינטרנט ב-37 מדינות בעולם (ישראל אינה נכללת ברשימה) על-פי שלושה פרמטרים: חסמים לנגישות של אזרחים וארגונים לרשת; הגבלות על הפצת תכנים ברשת; פגיעה בזכויותיהם של גולשים באמצעות מעקבים, מעצרים, איומים, הפעלת כוח ועוד. על-פי החישוב הכולל, הרפובליקה הבאלטית אסטוניה נמצאת במקום הראשון מבחינת חופש הרשת, ואחריה ארצות-הברית, גרמניה, אוסטרליה, בריטניה, איטליה, דרום-אפריקה וברזיל.
בקטיגוריה של מדינות שבהן שורר חופש חלקי ברשת נמצאות קניה, מקסיקו, דרום-קוריאה, גיאורגיה, ניגריה, הודו, מלזיה, ירדן, טורקיה, אינדונזיה, ונצואלה, אזרבייג'ן, רואנדה, רוסיה, מצרים, זימבבואה, קזחסטן ופקיסטן. בקבוצה השלישית, המונה מדינות שאין בהן חופש אינטרנט, נמצאת במקום הגרוע ביותר איראן, ולפניה ברשימה בורמה, קובה, סין, תוניסיה, וייטנם, ערב-הסעודית, אתיופיה, בלרוס, בחריין ותאילנד.
איראן קיבלה את המקום המפוקפק ביותר ברשימה, בשל מה שמוגדר כ"מערכה פעילה נגד חופש האינטרנט". קמפיין זה, שהתעצם מאז העימותים הציבוריים שליוו את הבחירות לנשיאות ביוני 2009, כולל שיטות נרחבות ומתוחכמות לשליטה בנעשה ברשת. מחברי הדו"ח מייחסים לממשלה בטהרן עמדה דו-ערכית לרשת: מצד אחד ראו בה השלטונות, כמו במדינות אחרות, כלי לקידום טכנולוגי ולצמיחה כלכלית, אך מנגד הלכה והתעצמה בקרב ראשי השלטון התחושה כי מדובר בכוח חודרני שעלול לערער את הערכים החברתיים, הדתיים והפוליטיים הקשוחים של המהפכה האסלאמית.
על-פי הדו"ח, בדצמבר 2010 נחסמה באיראן הגישה לרשתות חברתיות ושיתופיות כפייסבוק, יו-טיוב ופליקר. לגבי אתרים ואמצעים אחרים המאפשרים העברת מידע מתנהל דו-קרב בין השלטונות, המנסים למנוע גישה אליהם, ובין גולשים שמוצאים שיטות לעקוף את החסמים. ידו הכבדה של השלטון מונחתת גם על השימוש במסרונים סלולריים: ערב אירועים שבהם צפויות הפגנות נחסם השירות לחלוטין, וכללי הרישום של משתמשים מעניקים לשלטונות אפשרות להגיע אל מי ששיגר מסרים חתרניים שיורטו על-ידי רשויות הביטחון.
בקיץ 2009 נכנס לתוקפו באיראן חוק פלילי המתמקד בעבירות מחשב, ומעניק סמכויות נרחבות לוועדה שתפקידה לזהות תכנים אסורים ברשת ולהורות למפעילים להסיר אותם. אנשי המנגנון של הוועדה סורקים מדי יום 200–300 אתרים, ועל-פי החלטתם נחסמו לגישה אתרים של קבוצות שנחשדו בקרבה למתנגדי הממשל. כך נחסמו, בין היתר, אתרים הקשורים בנשיא לשעבר אקבר האשמי רפסנג'ני, שקידם את האינטרנט בתקופת כהונתו, אך בשנים האחרונות נחשב לאחד מפטרוניה הבולטים של תנועת ההתנגדות לממשל.
נאביד מוהבי, בן 18, נעצר באיראן בספטמבר 2010 ונידון למאסר על תנאי לשלוש שנים, לאחר שהורשע ב"פעולות נגד הביטחון הלאומי", בשימוש באינטרנט בביטויים מעליבים נגד מייסד הרפובליקה האסלאמית ונגד השליט הנוכחי של איראן, באמצעות "התקשורת הזרה". מאז מערכת הבחירות הסוערת של קיץ 2009, לפחות 50 בלוגרים ופעילי רשת נעצרו, עונו או הופעלו נגדם איומים בשל פעילותם. בלוגר אחר, אומידרזה מירסאיפי, מת בנסיבות לא ברורות בכלא אווין, לאחר שנעצר בטענה שפגע בכבודם של מנהיגיה הדתיים של איראן.
השלטונות מנהלים מעקב מתמשך אחר משתמשים איראנים בבאלאטארין, רשת מקומית לשיתוף מידע, ובפייסבוק. כמה מן העצורים נדרשו בעת חקירתם למסור את הסיסמה שלהם בפייסבוק וברשתות אחרות, נחקרו על אודות חבריהם לרשתות החברתיות, ובכמה מהמקרים אף הוצגו בפניהם רשומות הדוא"ל ששלחו וקיבלו.
מחברי הדו"ח מצביעים על שתי תופעות חמורות, שהן חלק בלתי נפרד מהפרת חירויות הרשת. האחת, הפצה נרחבת של מידע שגוי מטעם השלטון ומקורביו, כדי להטעות את מתנגדי המשטר וכן עיתונאים המסתמכים על מידע ברשת. והשנייה, החמורה יותר, נוגעת לצנזורה עצמית שמטילים על עצמם עיתונאים, בלוגרים ואזרחים מהשורה בכל הקשור להתבטאויות ולהפצת מידע ברשת.
האימה מפני רדיפה וענישה הביאה, לדברי מחברי הדו"ח, לכך שבחודשים שלאחר עימותי 2009 החליטו לפחות 1,500 בלוגרים איראנים להפסיק את פעילותם ברשת. על-פי הדו"ח, ב-23 מ-37 המדינות שנבדקו, בלוגרים או גולשים נאסרו בשל תוכן שפירסמו ברשת.
לתופעות אלה מצטרפת באיראן גם הבעיה הכלכלית: הפרסום באינטרנט באיראן מתקיים רק באתרים המקורבים לשלטון, וכך בלוגרים בלתי תלויים אינם יכולים להשיג מקורות מימון לפעילותם ברשת. זאת ועוד: מתוך היענות לעיצומים הבינלאומיים על המשטר בטהרן, אין גוגל מכירה באיראנית כשפה במערכת הפרסום שלה, וכך מנחיתה מכה נוספת על פעילי רשת איראנים.
(איור: שאהאב שאקיב פאסאנד, רשיון cc)
ומה קורה קרוב יותר אלינו, בירדן? אם תשאלו את עובדי הציבור בממלכה השכנה, תגלו שחופש אינטרנט הוא דבר יחסי. באוגוסט 2010 נחסמה הגישה ל-40 אתרים במחשבים במשרדי הממשלה. הצעד ננקט, כך הוסבר, לאחר שבדיקה העלתה כי "עובדי ציבור מבזבזים שעות רבות בגלישה לאתרים שאין להם קשר לעבודתם". עוד קודם לכן, ב-2008, נהגה בדרך זו עיריית הבירה עמאן, שהחליטה למנוע מעובדיה כניסה ל-600 אתרים, כולל אלה של העיתונים ואתרי החדשות. גם אז הוסבר כי הצעד נועד למנוע ניצול שעות עבודה לגלישה באתרים, אך היו כמה ארגוני תקשורת שטענו שהיתה זו תגובה לביקורת שנמתחה באתרים על תפקודה של העירייה.
בירדן, שבה אין הגבלה על גישה לפייסבוק (1.2 מיליון חברים, 42% מהם נשים), טוויטר ויו-טיוב, נשמעים מפעם לפעם קולות הקוראים לסינון הגישה לאתרים מסוימים ולצנזור תכנים. בעלי אתרים נענים מפעם לפעם לפניות של פוליטיקאים, אנשי שירותי הביטחון ועיתונאים, ומסירים תכנים שנחשבים פוגעניים ובלתי ראויים. על-פי הדו"ח, יש בירדן רק אתר אחד שהגישה אליו חסומה: אתר העיתון "ערב טיימס", שגישתו ביקורתית כלפי משטרים ומנהיגים בעולם הערבי.
הבלוגוספירה הירדנית, כותבים מחברי הדו"ח, שיגשגה סמוך לשנת 2005, כאשר בלוגרים סיקרו בהרחבה שורה של פיגועים שהיו בעמאן. אולם מאז חלה ירידה בהתעניינות בהם, ותושבי הממלכה מעדיפים בדרך כלל לקבל מידע באמצעות אתרי חדשות ממוסדים.
בשנת 2010 נחקק בירדן חוק העוסק בפשיעה מקוונת, המטיל מטיל הגבלות על חופש הביטוי ברשת. כך, למשל, נאסר להעלות לאינטרנט כל מידע חדש, שלא פורסם קודם לכן, הנוגע לביטחון הלאומי, ליחסי חוץ, לכלכלה הלאומית ולבטחון הציבור. גם השמצה ודיבה אסורות, ללא פירוט מדויק של הגדרות אלו, ולמשטרה זכות לחדור למערכות מחשב ללא צו מוקדם של שופט.
עינו של האח הגדול פקוחה בירדן לא רק על הרשת, אלא גם על מערכות הטלפון הסלולרי. בשנת 2010 נידון הסטודנט עימאד אל-אש לשנתיים מאסר לאחר שהואשם בשיגור מסרון סלולרי שהיה בו, על-פי הטענה, עלבון למלך. בסעיף אחר בכתב האישום נטען שאל-אש העלה "עמדות דתיות שנויות במחלוקת" בפורומים ברשת.
השלטון הירדני, על-פי הדו"ח, מוטרד מהאנונימיות שממנה נהנים משתמשים במחשבים באינטרנט-קפה. כדי להתמודד עם תופעה זו, נדרש כל גולש המבקש להשתמש במחשבים אלה להזדהות, ובקפה חייבת לפעול מערכת של מצלמות במעגל סגור, שתאפשר בשעת הצורך לזהות גולשים. ואם לא די בכך, הבעלים נדרשים לשמור את היסטוריית הגלישה בכל מחשב למשך חצי שנה לפחות. התוצאה: ירידה משמעותית בשימוש באינטרנט-קפה בירדן.
הגוף העומד מאחורי הדו"ח הוא ארגון אמריקאי הפועל זה 70 שנה במטרה מוצהרת לקדם דמוקרטיה, זכויות אדם וחירויות אזרח ברחבי העולם. פרידום-האוס הוקם בברכתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזבלט, ורעייתו אלינור היתה יושבת-ראש כבוד של הארגון במשך שנים.
פעילותו הבינלאומית של הארגון התמקדה, בין היתר, במאבקים נגד משטרים ושליטים דכאניים: תחילה גרמניה הנאצית, ואחר-כך, במהלך המלחמה הקרה, רוסיה הסובייטית, אם כי הארגון פעל גם נגד ציד המכשפות שעליו ניצח הסנטור מקארתי בארצות-הברית עצמה. בשנות ה-60 מיקד הארגון את פעילותו במעקב ובסיוע לארגונים במדינות שבהן חירויות הפרט נרמסו על-ידי משטרים מרקסיסטיים, חונטות צבאיות וסתם רודנים. בשנים האחרונות זיהה הארגון את האינטרנט כזירה מובהקת לבחינת מצב הדמוקרטיה במדינות העולם.
הקשר בין הרשת לזכויות האזרח בלט בסערה שפקדה את המזרח התיכון וצפון אפריקה בחודשים האחרונים: אחד הנצחונות הראשונים של המפגינים במאבק שהצית את שרשרת האירועים היה הכרזתו של נשיא תוניסיה, זיין אל-עבידין בן-עלי, על הסרת ההגבלות על הנגישות לאתרי אינטרנט. הצעד הזה לא הציל את הנשיא, שנאלץ להימלט מחוץ למדינה, אבל האזרחים זכו מיד לאחר הנאום בגישה ליו-טיוב ול-Daily Motion, שנאסרה קודם לכן.
בפרק על תוניסיה, כמו בזה העוסק במצרים, נאלצו מחברי הדו"ח, שהושלם בשלהי דצמבר 2010, להוסיף הערות עדכון. בראש הפרק על מצרים, שנכללה בקטיגוריית המדינות בעלות "חופש אינטרנט חלקי", מוזכר "התפקיד האסטרטגי" שמילאו פייסבוק וטוויטר ב"מהפכת 25 בינואר", שהובילה להפלת משטרו של חוסני מובארכ.
אבל מוקדם לחגוג: הדו"ח מזכיר כי כחודש לאחר התפטרות מובארכ, עצר הצבא את הבלוגר מיקאל נביל סאנאד, לאחר שמתח ביקורת על העדר שקיפות נאותה סביב פעילות כוחות הביטחון. בראשית אפריל גזר עליו בית-דין שלוש שנות מאסר. עוד עדות לכך שמשטרים אמנם מתחלפים, אבל המאבק על חופש הביטוי, באינטרנט כמו גם בתקשורת הישנה, רחוק מסיומו.