המלה "גראטיס", חינם, התנוססה באדום בולט בראש הגליונות הראשונים של היומון "Ciudad CCS", המופץ שבעה ימים בשבוע ברחובות קראקס, בירת ונצואלה. מתחת לכתובת הופיע מספר טלפון שאליו התבקשו הקוראים לצלצל כדי לדווח במקרה שמישהו מנסה למכור להם את החינמון בכסף. למוציאה לאור, מועצת עיריית קראקס, אין עניין לעשות ביזנס, רק לקדם את האג'נדה. זו של הנשיא הוגו צ'אבס.
קשה להחמיץ את הכיוון הפוליטי של החינמון. כשיצא לאור לראשונה הוצג לקוראים האני-מאמין שלו: "עיתונאות אתית, פופולרית, אחראית, אקטיביסטית, נאמנה לאמת המהפכנית, כדי ללוות את בני העם במאמציהם להגיע לשחרור פוליטי ולהתפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית". פרופ' פיט באקר, החוקר ההולנדי המתעד בבלוג שלו את שוק עיתוני החינם ברחבי העולם, דיווח חודשים אחדים לאחר שהעיתון יצא לאור כי הוא הופץ בכ-20 אלף עותקים, הכיל 16–20 עמודים, ומעט מודעות. מאז הוא ממשיך להופיע, גם באינטרנט.
חודשים אחדים אחר-כך הופיע בקראקס עיתון נוסף, הפעם בתשלום. ה"קוראו דל-אורינוקו" נקרא על שמו של העיתון שהקים ב-1818 סימון בוליבר, מוביל המאבק לשחרור אמריקה הלטינית משלטון ספרד.
צ'אבס ציין את השקת העיתון בהכרזה שמדובר בתגובה ראויה למה שכינה "הטרור של התקשורת", שנאבקת נגדו ונגד אזרחי המדינה. בוליבר הוא מקור ההשראה העיקרי של צ'אבס. לשיטתו, הדברים שנאמרו לפני כמעט 200 שנה על-ידי בוליבר תקפים גם בוונצואלה של צ'אבס: "אנחנו חופשיים, אנחנו כותבים במדינה חופשית, ואין לנו כוונה להטעות את בני עמנו".
בשני העיתונים מפרסם הנשיא צ'אבס טור שבועי. צ'אבס אוהב לדבר ישירות אל העם. בעיקר חשוב לו לדלג מעל ראשיהם של בעלי תחנות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות, לעקוף את עורכי העיתונים מן הדור הקודם, אנשי הימין. החינמון הוא חלק ממערכה תקשורתית רחבת היקף שמנהל נשיאה השנוי במחלוקת של ונצואלה, כחלק מן "המהפכה הבוליבריאנית". המהפכה נועדה להחזיר צדק חברתי למדינה שאוצרות הנפט שלה העשירו במשך דורות רק שכבה עשירה, אלפיון עליון נהנתן ואדיש.
צ'אבס, המשלב פופוליזם עממי נוסח דרום אמריקה עם אג'נדה סוציאליסטית מובהקת, חגג בחודש שעבר 12 שנה לעלייתו לשלטון. כשונא קפיטליסטים ומתעב ניאו-ליברלים הוא מתמחה בהלהטת הרגשות האנטי-אמריקאיים. רק לאחרונה הצטרף למחאת עובדי מפעל קוקה-קולה במדינה נגד בעלי הזיכיון. הוא ממשיך לשמור על קשר הדוק עם קובה של קסטרו: סיב אופטי תת-מימי חיבר לאחרונה את שתי המדינות.
שער החינמוןן "Ciudad CCS"
לצד רפורמות חברתיות, שאין להמעיט בערכן, הוא מנהל מדיניות תקשורת אקטיבית, במישור האישי והממלכתי. יותר מכל יודע צ'אבס, בן 56, לערוך הצגות פומביות, אירועי תקשורת מובהקים. לא פלא שניצן הורוביץ, בימיו כעורך חדשות החוץ של ערוץ 10, הרבה לשעשע את הצופים בקטעי צ'אבס.
במאי 2009 חגג הנשיא, במרתון שידורים שנמשך ארבעה ימים, עשור לתוכנית הטלוויזיה שלו "הלו הנשיא". משרד התקשורת והמידע פירסם נתונים סטטיסטיים על חמש השנים הראשונות של התוכנית, שבמהלכה שוחח המנהיג עם בני עמו: הוא דן ב-500 נושאים, פירסם בשידור 800 הכרזות מדיניות, קיבל 25 אלף מכתבים מאזרחים, ושוחח בטלפון בשידור חי עם 6,000 אזרחים מהשורה, עובדי מדינה, אנשי צבא וכמרים.
בדרך כלל צ'אבס מדבר, לפעמים הוא גם שר. אחד מבכירי המוזיקאים של ונצואלה כתב לו שיר: "קולך כקליע, מגן לאזרחים חסרי נשק המזמרים איתך". פעם הצטרף קסטרו לשירה. השידורים בוצעו גם מקרוואן שיצא למסע של 300 ק"מ ברחבי המדינה, וגם ממדינות אחרות כאשר הנשיא שהה בהן בביקוריו הממלכתיים, המניבים תמיד כותרות.
"התוכנית שינתה את הפרדיגמה של התקשורת", הסביר בחגיגות העשור שר התקשורת והמידע. "מדובר במרחב של דו-שיח, של מפגש. היא הביאה לקצו את המצב שבו נשיאי ונצואלה חיו בנתק מבני עמם". סקר שנערך לרגל החגיגות גילה כי 61% מאזרחי המדינה צפו בתוכנית הנשיאותית בקביעות או האזינו לה ברדיו. 53% קבעו שהיא "מצוינת". 12% קבעו שהיא רעה. השאר אי-שם באמצע.
במאי האחרון, כחלק ממה שהוגדר כהרחבת "מלחמת התקשורת" לאינטרנט, חנך צ'אבס את הבלוג שלו. מתפרסמים בו פוסטים שבועיים, לצד מאמרים שראו אור באמצעי תקשורת אחרים, והוא כולל גם את "הקיר העממי", שבו מוזמנים אזרחים לכתוב לנשיא. יועציו דיווחו בגאווה כי כשפתח באפריל שעבר חשבון בטוויטר, בתוך 22 השעות הראשונות נרשמו 79 אלף עוקבים המעוניינים לקרוא את ציוציו. בסוף השנה היו כבר 1.1 מיליון.
כדי להבטיח שאזרחי המדינה, צעירים ומבוגרים, יוכלו להיחשף למסריו של הנשיא, דאגה הממשלה להפיץ עשרות אלפי מחשבים ניידים לתלמידים ופתחה אלפי "מרכזי מידע" שבהם עומדים לרשות הציבור מחשבים עם חיבור לאינטרנט, והכל בחינם.
המופעים שלו מספקים הרבה צבע לתקשורת הבינלאומית, אבל את המהפכה התקשורתית מבצע צ'אבס בדרכים אחרות, משעשעות הרבה פחות. מאז עלה לשלטון הוא מנהל מאבק מתמשך בברוני התקשורת הפרטית. היעד העיקרי: חיסול מה שהוא ומקורביו מכנים "הלטיפונדיות התקשורתיות", האחוזות הגדולות של אנשי עסקים פרטיים, אנשי הימין.
אחד מכלי הנשק שהוא מפעיל כחלק ממדיניות הדה-פיאודליזציה התקשורתית הוא סגירה סיטונית של תחנות רדיו וטלוויזיה פרטיות, בדרך כלל בנימוק שחרגו מתנאי הרשיונות שלהם, והעברת התדרים לידיים אחרות. לשם כך מטפחת הממשלה את התקשורת הקהילתית.
בפרפרזה על דבריו של אברהם לינקולן על הממשלה, אומרים עכשיו אנשי צ'אבס כי התקשורת הקהילתית היא של העם, למען העם ועל העם. "אנחנו מעניקים קול לאנשים שקודם לכן לא היה להם קול בתקשורת", הסביר אחד מפקידי הממשלה המובילים את הפרויקט. "אנחנו מגינים על הציבור".
על-פי הכללים, השליטה בתחנה כזו נמסרת רק למי שמתגורר באזור השידור, ולמי שמתחייב להקדיש לפחות 70% מהתוכניות לנושאים מקומיים, ולדווח על עניינים שמעסיקים את התושבים. התוצאה היא כמובן צמצום משמעותי של הביקורת על השלטון ועל מוסדות הממשלה. או בלשונם של ארגוני זכויות אדם בוונצואלה ומחוצה לה: חלק ממאמץ מקיף להשתיק קולות אחרים, ביקורתיים.
נשיא ונצואלה הוגו צ'אווז. בתמונה מאחור: סימון בוליבר (צילום: ברנרדו לונדוי, רשיון cc)
לא רק שאיפה לסדר חברתי חדש מניעה את מהפכת התקשורת. לצ'אבס יש חשבון אישי עם רוב בעלי התחנות הפרטיות. ב-2002, בעת שהפיכה צבאית איימה להרחיקו מכס הנשיאות, תמכו רוב התחנות הללו בקושרים נגדו. חמש שנים אחר-כך הוא לא חידש משום כך את הרישיון של אחת משתי תחנות הטלוויזיה העיקריות במדינה, RCTV.
באוויר נותרה תחנה מסחרית גדולה אחרת, גלובוויזן, שגם נגדה מתנהלת מערכה. נשיא הרשת, גוליארמו זולואגו, נמלט ביוני שעבר מהמדינה לאחר שהואשם בשורה של עבירות כלכליות בעסקיו האחרים. לדבריו, ההאשמות נגדו נועדו לפגוע בתחנת הטלוויזיה, הנוקטת קו ביקורתי כלפי השלטון. המהלך הבא יצא אל הפועל בדצמבר האחרון, כאשר הממשלה הודיעה שבידיה 20% ממניות תחנת השידור, שהוחזקו בידי בנק שעליו היא השתלטה.
למערכה נגד התקשורת יש מימד נוסף, הבא לידי ביטוי בחקיקה המיועדת לצמצם את חופש הביטוי. ב-2004 נכנס לספר החוקים של ונצואלה "חוק האחריות החברתית", האוסר על עיתונים ותחנות רדיו וטלוויזיה לשדר תכנים שיש בהם הסתה לאלימות נגד הנשיא, חוסר כבוד לעובדי ציבור, עידוד פאניקה, פגיעה בסדר הציבורי, כמו גם פגיעה ב"הרגלים ראויים", בלי לפרט בדיוק במה מדובר. בסוף השנה האחרונה אישר הפרלמנט את הרחבת החוק, כדי שיחול גם על אתרי אינטרנט.
הוועדה להגנת עיתונאים, התארגנות בינלאומית העוסקת במעקב אחר פגיעה בחופש העיתונות ובאנשי תקשורת, גינתה בחריפות יוזמה זו. "מדובר בניסיון נוסף של הנשיא צ'אבס לרמוס את חופש התקשורת ולשלוט בזרם המידע", קבעה הוועדה. שר התקשורת והמידע הכחיש, כצפוי, את הטענות, והסביר כי הכוונה היא למנוע מעשים ששום "חברה מתורבתת" אינה יכולה לסבול, כדוגמת קריאות באתרי אינטרנט מסוימים למעשי אלימות, אונס, מרידה של הצבא נגד השלטון הנבחר ורצח הנשיא.
התיקון לחוק כלל לא רק את הכללת האינטרנט ב"חוק האחריות החברתית". סעיפים אחרים שלו קובעים כי כ-50% מן התוכניות שישודרו בשעות צפיית השיא בטלוויזיה חייבות להיות הפקה מקומית. הכוונה בעיקר לאופרות סבון, ותומכי התיקון הסבירו כי כמה מן התוכניות בסוגה זו, המיובאות ממדינות אחרות באמריקה הלטינית, אינן משקפות את "ערכיה של החברה בוונצואלה" ויש בהן פגיעה במעמדן של הנשים.
ויכוח קודם על חופש העיתונות התעורר באמצע השנה שעברה, כאשר שני עיתונים יומיים במדינה פירסמו בעמודיהם הראשונים תצלומים של שתי גופות בחדר המתים. מן הפרסומים לא היה ברור מתי צולמו ההרוגים, אבל נציב הקבילות לענייני תקשורת הוציא בעקבות זאת צו האוסר על פרסום תצלומים "אלימים, רוויי דם או מעוותים". ההסבר הרשמי: למראות כאלה עלולה להיות השפעה שלילית על מתבגרים.
כצפוי, החינמון הפרו-צ'אבסי היה שותף פעיל במערכה נגד עיתונים אלה. הוא פירסם בעמודו הראשון כותרת של אחד מהם, "אל-נסיונל", וכיסה את תצלום הזוועה בכתובת גדולה: "רק עיתון ללא אתיקה, נטול ערכים, יפרסם תצלום כזה".