בעיני רוב המשתתפים ב"מסיבת המוות הגדולה ביותר בעולם", כתיאורו של כתב השבועון "טיים" אלכס אלטמן את הילולת החוגגים ברחובות אמריקה את חיסול אוסאמה בן-לאדן, אין ספק שגיבורי היום היו הנשיא ברק אובמה ו"אריות הים", לוחמי הקומנדו של הצי. אבל מי שקרא את עיתוני אמריקה, ובעיקר את אתרי התקשורת באינטרנט מאז החיסול, יכול להתרשם שגם קית אורבאן ושׁוֹעֵייבּ אַטְהַר מילאו תפקיד משמעותי במבצע.
טוויט. 1.5.11, מרילנד, ארה"ב
שמו של קית אורבאן, בן 27, היה מוכר לפחות לכמה מצרכני התקשורת בארצות-הברית. הוא קצין מילואים במודיעין של הצי, ומועסק בשנים האחרונות כראש המטה של שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד ועוזרו הבכיר בקרן רמספלד, שהקים לאחר שפרש מהפנטגון. לעומתו היה שועייב אטהר, איש הייטק פקיסטני, אלמוני לחלוטין. כמה ציוצי טוויטר ששיגרו שניהם בלילה שבו חוסל מנהיג אל-קאעידה הקפיצו את השניים לא רק לעמודי החדשות, אלא גם למוקד דיון לוהט על מקומה של התקשורת החדשה בהפצת מידע.
בשעות ובימים שלאחר מבצע החיסול הוכתר אורבאן לאיש הראשון שבישר לעולם על חיסולו של בן-לאדן. מי שעקב אחריו בטוויטר יכול היה לקלוט שם, ולא בשום רשת טלוויזיה או אתר חדשות באינטרנט, את הידיעה על סופו של המצוד אחר המבוקש מס' 1 בעולם. "אדם מהימן אומר לי שהם חיסלו את אוסאמה בן-לאדן. סיפור גדול", צייץ אורבאן.
ההנחה הראשונית היתה שמקור המידע היה הבוס רמספלד. אבל בציוץ טוויטר ששיגר למחרת גילה אורבאן כי שמע את המידע דווקא ממפיק חדשות בטלוויזיה, שפנה אליו בבקשה לתאם ראיון עם רמספלד על חיסול בן-לאדן.
אורבאן לא חשף מי המפיק שבו מדובר, אבל אזכור המקור מצביע על אחד ההבדלים העקרוניים בין הרשתות החברתיות לרשתות השידור. מפיק הטלוויזיה החל להיערך לקראת שידור הידיעה על חיסול בן-לאדן, ואפילו פנה למרואיינים אפשריים. אבל הוא ועורכיו לא פירסמו את המידע בדבר החיסול בטרם היה בידיהם אימות ממקורות מוסמכים. גורמי ההפקה רצים תמיד קדימה כדי להיות מוכנים לשידור, אבל עם שמועות לא עולים לאוויר.
באותה מידה של זהירות אחז אחד העוקבים אחר אורבאן, כתב הטלוויזיה של אתר "הניו-יורק טיימס" בריאן סלטר. סלטר לא פירסם את הידיעה באתר, אלא מיהר לשגר את הציוץ הלאה – לכ-54 אלף העוקבים אחריו. מרגע זה ואילך קשה להיה לבלום את התפשטות המידע: ההערכה היא שעד תחילת נאומו של הנשיא אובמה כבר שוגרו כ-15 מיליון ציוצי טוויטר שעסקו בנושא. "הניו-יורק טיימס" העלה את הידיעה בכותרת הראשית של האתר שלו רק לאחר שכתבת הבית הלבן וכתבים אחרים קיבלו אישור לכך שנאומו הבלתי צפוי של אובמה יעסוק בחיסול.
אחר-כך התברר כי היה מישהו שהקדים אפילו את אורבאן. כך צץ שמו של שועייב אטהר, איש מחשבים בן 33, שישב בביתו במרחק 2.5 קילומטרים מהבית שבו הסתתר בן-לאדן. אטהר שיגר לחלל הטוויטר ציוץ קצר: "מסוק מרחף מעל אבוטאבאד ב-1 בלילה (אירוע נדיר)". אחר-כך דיווח על התפוצצות ("אני מקווה שזו לא התחלה של משהו נבזי", כתב) ועל שקט שירד בעקבותיה. בכך נהפך האזרח האלמוני להערת שוליים בהיסטוריה, כמי שדיווח למעשה ראשון על ההתקפה. כמעט בשידור חי, אונליין ממש.
בעיני רבים, אטהר מצטייר עתה כדגם האופייני של "העיתונאי האזרח", האדם הפשוט שהולך ודוחק ממקומו את העיתונאי המקצועי. "אטהר איננו 'עיתונאי אזרח' משום ששיגר הודעה כלשהי בטוויטר", כתב על כך סטיב מאיירס באתר המכון לתקשורת פוינטר. "הוא 'עיתונאי אזרח' משום שכאשר נתקל באירוע יוצא דופן – הוא נהג בדרך עיתונאית".
אטהר אמנם דיווח, אבל אחר-כך הודה בעצמו כי לא היה לו כל מושג במה מדובר. רק בדיעבד קיבל הציוץ מהשטח משמעות של ממש. הנה עוד מאפיין של עידן הרשתות החברתיות כיצרניות של חדשות: מדובר בטפטוף אינסופי של מידע, שאיננו עובר מיון מוקדם לפי הגדרות של ערכים חדשותיים. רק בדיעבד אפשר לזהות את החשוב, החדש, המעניין, המשמעותי.
מבחינת צרכני התקשורת, לפחות אלה שמורגלים בדפוסי העבודה של העיתונאות הישנה, אין ערך בטונות של רסיסי עובדות, שמועות, הערכות ודעות. למי יש זמן לעקוב אחרי אלפי חשבונות טוויטר, לסרוק את הסטטוסים של אלפי חברים בפייסבוק? מי יודע להעריך מה מדויק ומה הזוי, מי אמין ומי בודה מלבו אירועים ואמירות?
כדי לבחון את ההבדלים בין התקשורת הממוסדת ובין הבלוגרים ומשתמשי פייסבוק וטוויטר, הושלמה לפני ימים אחדים בארצות-הברית בדיקה מקיפה של תוכני התקשורת לסוגיה בכל הקשור לחיסולו של בן-לאדן. לצורך זה בחן מכון המחקר PEW, במסגרת הפרויקט למצוינות בעיתונאות, יותר מ-120 אלף ידיעות חדשותיות, 6.9 מיליון סטטוסים בטוויטר ובפייסבוק וכ-100 אלף פוסטים בבלוגים משעות הערב של ה-1.5.11, סמוך לנאום אובמה, ועד ה-4.5.11. הבחינה נעשתה באמצעות טכנולוגיה שמפעילה חברת Crimson Hexagon, המאפשרת ניתוח תוכן בפלטפורמות שונות באינטרנט.
הבדיקה העלתה כי מי שביקש מידע – היה יכול לקבל זאת בעיקר באתרי העיתונות הממוסדת. אלה התמקדו בימים הראשונים בעיקר בדיווח על פרטי הפעולה (25% מכלל הידיעות) ובגלי התגובות בארצות-הברית ובעולם (24% מכלל הידיעות). רק במקום השלישי (11%) נמצא הדיון בהשלכות הפוליטיות של הפעולה, ובעיקר בהערכות לגבי יחס הציבור לנשיא שהבטיח בשנת 2008 ש"כן, אנחנו יכולים".
לא שכל המידע היה מדויק. בלחץ הזמן, ותוך חיפוש אחר מרכיבי תוכן דרמטיים, מיהרה התקשורת הממוסדת לאמץ הודעות על כך שבן-לאדן נהרג תוך כדי חילופי אש, ואף שאשה שהיתה במקום נורתה לאחר שמנהיג הטרור העולמי ניסה להשתמש בה כמגן אנושי. גלן בק עשה שימוש נלהב בתיאור זה ("למה זה לא מפתיע אותי?", שאל מגיש הטלוויזיה האולטרה-ימני וגילגל עיניו לשמים), אבל לאחר יממה התברר שלא היו דברים מעולם.
אם התקשורת הממוסדת עסקה בעיקר באספקת מידע לציבור על ההתרחשויות, הרי הרשתות החברתיות, נחלתם של "האזרחים הקטנים", פיתחו נראטיבים שונים לעיסוק בנושא. הבדיקה של פיו העלתה כי הנראטיב הנפוץ ביותר בסטטוסים בפייסבוק ובטוויטר היה התייחסות הומוריסטית לאירועים. 19% מכלל 6.9 מיליון הסטטוסים שאותרו כללו בדיחות.
"עכשיו ידרוש דונלד טראמפ מאובמה לפרסם את תעודת הפטירה של בן-לאדן" היתה אחת הנפוצות בהן, בהתייחס לתביעתו של איש העסקים, שמבקש לרוץ לנשיאות, כי אובמה ייתן פומבי לתעודת הלידה שלו. אחרים העלו שורה של שמות למועמדים נוספים לחיסול, אחרי האיקסים שסומנו על האנשים הרעים בתבל – היטלר, סדאם חוסיין ואוסאמה בן-לאדן.
17% מכלל הסטטוסים – יותר ממיליון! – בחרו להתמקד בנושא החביב על האמריקאים: תיאוריות קונספירציה והונאה. כך ניסח זאת אחד מהם ב-3.5.11: "האם אוסאמה בן-לאדן באמת מת? אין תצלום אמין, אין די.אן.איי, אפילו לא זיהוי באמצעות השיניים. המממ, אני לא חושב שזה באמת קרה". אחרים התייחסו לעניין "הקבורה בים" כדרך נוחה להעלים לא רק את הגופה, אלא גם את האמת. בכמה מן הסטטוסים נעשה ניסיון נואש של גולשים אחרים לנפץ את הטענות הללו ולהציג את האיוולת שבכמה מהתאוריות הספקניות.
גם בבלוגים, שנבחנו בנפרד, מילאו תיאוריות הקשר תפקיד משמעותי בשיח: אחד מכל עשרה פוסטים הוקדש לדיון באפשרות שהגרסה הרשמית רחוקה מהמציאות. היו שהזכירו כי למודיעין האמריקאי ידוע זה שנים כי "בן-לאדן מת ב-2001 מסיבוך רפואי בריאותיו שלא טופל", ואחרים משוכנעים שגופתו של מנהיג אל-קאעידה נשמרה על-ידי הממשל בחשאי כבר שנים, ורק עתה הוחלט להכריז על מותו.
העיסוק הנרחב בתיאוריות מסוג זה הפך בשנים האחרונות למאפיין מרכזי של התרבות הפופולרית באמריקה: מה שהחל בעיסוק בפרשת רוזוול ועב"מים התרחב גם לפוליטיקה ולכמה מהישגיה המדעיים של ארצות-הברית.
סרטו של אוליבר סטון "JFK" קיבע את חוסר האמון בגרסה הרשמית באשר לרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפך את תיאוריית הקשר לנראטיב הנפוץ ביותר בהקשר זה. הסרט "קפריקון 1" חיזק את הטענה כי הנחיתה על הירח ביולי 1969 מעולם לא התרחשה; ואלה רק שניים ממכלול רחב של אירועים שמיליונים באמריקה משוכנעים כי הבית הלבן, ה-CIA וארגונים חשאיים אחרים ביימו במטרה להסתיר את האמת מעיני העולם.
הנשיא אובמה החליט אמנם בשבוע שעבר לא לפרסם את תצלום גופתו של בן-לאדן, בעיקר כדי שלא תצית גלי מחאה בעולם המוסלמי, אבל הוא נדרש להתמודד עם הטענות על אמיתות החיסול. זו היתה כנראה אחת הסיבות להחלטה לשחרר קטעי וידיאו שנמצאו בבית בפקיסטן. בסרטים הללו נראה בן-לאדן מתאמן בקריאת נאום, ובעיקר צופה בדמות עצמו על מסך הטלוויזיה.
ואי-אפשר בלי פוליטיקה: מיד לאחר שנודע דבר החיסול החל עיסוק בשאלת הקרדיט להצלחה. 10% מהסטטוסים בפייסבוק וטוויטר העניקו את הכבוד לנשיא אובמה, 5% הלכו בדרכה של שרה פיילין והעדיפו להדגיש את תרומתו של ג'ורג' בוש הבן להצלחה.
חקר עולם התוכן של הבלוגוספירה העלה כי בניגוד לשבועות אחרים, שבהם מתאפיין השיח בחלוקה חדה למדי לשמרנים וליברלים, הרי הפעם נחצו הקווים. שאלת הקרדיט לנשיא הנוכחי או לקודמו נדחקה יחסית לשולי הדיון, עם תיקו בין תומכי אובמה לתומכי בוש.
יחד עם זאת, נשמר מאפיין אחר אצל חלק ניכר מהבלוגרים: הם מציגים עמדות ספקניות, ביקורתיות או לעומתיות, יותר מאשר העיתונות הממוסדת. בין היתר, 13% מהפוסטים בחרו להדגיש את ההשלכות השליליות האפשריות של החיסול, כדוגמת מתקפת טרור מחודשת.
מה באשר למידע? 14% מהשיח בטוויטר ובפייסבוק אמנם הוקדשו להעברת מידע על האירועים, אבל מתברר שקית אורבאן ושועייב אטהר היו בין בודדי הבודדים שחשפו משהו חדש. רוב משתמשי פייסבוק וטוויטר גילו נאמנות למצוות שימור הסביבה ועסקו בחריצות רבה במיחזור. הם סיפרו לחבריהם על מה שראו בטלוויזיה או קראו באתרי האינטרנט. לפעמים הוסיפו גם נופך אישי, דרמטי: "וואוו, ראיתי כרגע את CNN והם בדיוק אמרו שיש אישור לכך שאוסאמה בן-לאדן מת. וואוו".
וואוו. הרשתות החברתיות, הבלוגים ויתר הפלטפורמות הלא-ממוסדות אכן השתלטו בהצלחה על חלק ניכר מהתקשורת האנושית. אין ספק. אבל אם מישהו מבקש לדעת מי, מה, מתי, מדוע, היכן, כיצד ולמה – מוטב שיגלוש לאתר של ארגון תקשורת ממוסד, יאזין לרדיו או יצפה בטלוויזיה. אולי גם יקנה עיתון. עובדה, כמה יומונים בריטיים דיווחו על זינוק של 25% בתפוצתם ביממה שלאחר האירוע הגדול. לא, לא בגלל חיסולו של בן-לאדן, אלא בזכות קץ רווקותם של הנסיך ויליאם וקיית מידלטון.