ארבע נשים חשופות חזה לכדו את עיני הכתבים והצלמים באחת מתהלוכות המחאה הראשונות בוול-סטריט, לפני שבועות אחדים. "האמת העירומה: בוול-סטריט דופקים את כולנו", נכתב בצבע על בטנה של אחת מהן. כך היתה זוני טיקה, בת 37, לאחד הסמלים של מחאת "לכבוש את וול-סטריט". שגרירה מאולתרת של המחאה, כינתה אותה כתבת "הניו-יורק טיימס" בכתבת צבע שלא החמיאה להמון האנושי שנאסף סמוך לבורסה האמריקאית.
תצלומיה של זוני טיקה לא הופיעו בעיתונות הממוסדת, גם לא בערוצי הטלוויזיה. בתקשורת המיינסטרים האמריקאית, גם בטבלואידים הניו-יורקיים, אין מקום לתמונות חושפניות כאלה. אבל הדיווח על נשים עירומות למחצה, לצד רקדנים, מתופפים ואפילו ליצן, סייעו למצב את המחאה האנטי-קפיטליסטית בראשיתה כהפנינג של אנשי שוליים, היפים ותמהונים. הם לא בדיוק יודעים מה הם רוצים, הוסיפה הכתבת. כמה מהם נראים כמי מחפשים משיח חדש, כשם שמשחו לפני שנים אחדות את ברק אובמה.
זה היה הטון הנפוץ בתקשורת בימיו הראשונים של גל ההפגנות שהחל ב-17 בספטמבר. ככל שהמחאה התרחבה גם לערים אחרות, השתנה מעט היחס התקשורתי אליה. הדיווחים על ההפגנות, המאהלים וההתנגשויות האלימות עם המשטרה בכמה ערים טיפסו לעמודים הראשונים של העיתונים. במקביל החל עיסוק בשאלת הסיקור התקשורתי, הצבוע לא פעם בגוונים פוליטיים וחברתיים מובהקים.
רשת פוקס-ניוז השמרנית מבקשת, כצפוי, לשרטט את המפגינים כחבורה מפוקפקת שמאיימת על הסדר החברתי באמריקה. מסתתרים שם לא מעט אנשים שנמלטים מהחוק, טען שדרן אחד. אחר ידע לספר שרבים מיושבי המאהל בכיכר זוקוטי בדרום מנהטן הגיעו לשם לשמע הידיעה שיחולק שם אוכל בחינם, כולל כריכי סלמון.
בקליפורניה, שגם אליה הגיעו אוהלי המחאה, מתחו אנשי ימין ביקורת על סיקור אוהד מדי של המחאה החדשה. הם טענו כי לפני שנים אחדות, כשהחלה מתארגת תנועת "מסיבת התה" האולטרה-שמרנית, התעלם ממנה העיתון "סקרמנטו בי" במשך תקופה ארוכה. ואילו עכשיו טורח העיתון לא רק לדווח בהבלטה על כל כינוס ומצעד מחאה, אלא אף לפרסם בעמודו הראשון היכן ומתי יתקיימו האירועים.
אחרים מוצאים דווקא דמיון בין סיקור "מסיבת התה" בראשיתה ל"לכבוש את וול-סטריט". בשני המקרים התמקדה מרבית התקשורת בעניינים טריוויאליים, חיפשה דמויות ססגוניות וביזאריות, אבל מיעטה להאזין לטיעונים שמעלים המפגינים. כך התעלמה מהשלט שאחזה בידה המפגינה בתחתונים: "לא אמרתי לכם להסתכל, אמרתי להקשיב!".
את עינו של הפרופסור לתקשורת טוד גיטלין מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק לכד שלט שנשא אחד המפגינים: "העיתונות לא תראיין אותי, כי אני נראה נורמלי מדי". זו גם הדאגה של כמה ממארגני המחאה בניו-יורק, שהקימו פינת תקשורת בשולי המאהל. משם הם מנסים, בהצלחה חלקית בלבד, לעצב דימוי רציני יותר של המחאה. זה לא פשוט, בהתחשב בכך שמדובר בהתארגנות עממית, ללא הייררכיה ומשמעת. איש אינו יכול למנוע יוזמות פרטיות, פרובוקטיביות או תמהוניות, שילכדו את עיני הצלמים. בינתיים הם מנסים לשכנע את העיתונאים לא לחפש קוריוזים, אלא לראיין אנשים רציניים, כאלה שיצביעו על הצורך הדחוף בתיקון חברתי גורף.
שער גיליון של "ז'ורנל וול-סטריט הכבושה"
"האנשים שיושבים במערכות העיתונים מנותקים מהעולם האמיתי", טען העיתונאי ביל באנץ' מה"פילדלפיה דיילי ניוז" בדיון בטלוויזיה על הסיקור התקשורתי. הוא מתח ביקורת חריפה על ההתעלמות מטיעוניהם של המפגינים על המצב הכלכלי והחברתי החמור. "הם אולי לא נראים לעיתונאים כמו אמריקאים אמיתיים", אמר באנץ'. מן הסתם הברוקרים בחליפות שלושה חלקים, שתועדו בסרטון וידיאו לוגמים שמפניה בעודם צופים מהמרפסת במפגינים, נראים אמריקאים יותר.
אולי אין זה מקרה שהמחאה הזו לא נולדה בארצות-הברית. היא באה לעולם דווקא בוונקובר שבמערב קנדה, במערכת המגזין "AdBusters" ("מכסחי הפרסומות"). כתב-העת, שאחד מעורכיו הוא קאלה לאסן, מחבר הספר "שיבוש תרבות", מקדם כבר שנים אג'נדה פעילה נגד תרבות הצריכה והגלובליזציה. בעולם הוא מוכר כאחד ממובילי "יום ללא קניות", אבל לעתים הוא גולש לעניינים אחרים: לאחר מבצע עופרת-יצוקה הוא פירסם כתבה שהשוותה, בתצלומים ובטקסט, בין מה שהתחולל בתוככי הרצועה לאירועי גטו ורשה.
הקמפיין הנוכחי החל ביולי האחרון, כחלק מהגלובליזציה של המחאה, בהשראת כיכר תחריר בקהיר ומאהלי המחאה בערי ספרד. המגזין הפיץ פוסטר שבו רקדנית עדינה מחוללת על שור כבד גוף, סמלו של וול-סטריט, לצד הסיסמה "לכבוש את וול-סטריט". לאסן בחר כמטרה את המוסד שמייצג את החמדנות, את חוסר השוויון, את כל התופעות השליליות המיוחסות לקפיטליזם. לאינטרנט נועד תפקיד מרכזי בקמפיין. באמצעותו הופצה הקריאה להגיע לוול-סטריט ב-17 בספטמבר. מהרגע הראשון ברור היה שאין מדובר בהפגנה חד-פעמית. "תביאו אוהל", נכתב במסרים.
אמנם רק מאות הגיעו להפגנה הראשונה, ואחר-כך התנחלו בפארק זוקוטי, אבל עם הזמן הצטרפו עוד רבים. ראש העירייה מייקל בלומברג הודיע לפני ימים אחדים שאין בכוונתו לפנותם משם. "ניו-יורק היא העיר הפתוחה והסובלנית ביותר בעולם", אמר. "האנשים רוצים לבטא את עצמם, וכל עוד אינם מפירים את החוק, נאפשר להם לעשות זאת".
בשבועות שחלפו מאז ממשיכות הרשתות החברתיות להיות מוקד הפעילות התקשורתית, ולא רק בגלל היחס הבעייתי של רוב התקשורת הממוסדת. 170 אלף איש עשו לייק לעמוד של התנועה, ובטוויטר משוגרות מדי דקה עשרות הודעות העוסקות בנושא. אתר המפגשים MeetUp משמש לתיאום אירועים ב-1,300 ערים בעולם, שגם בהן התעוררויות של המאבק.
אגב, על-פי ה"אקונומיסט", המחאה האמריקאית היא דווקא הזדמנות לערער על האגדה ש"האביב הערבי", אותן טלטלות שעובר העולם הערבי בשנה האחרונה, הן בעיקר תוצר של האינטרנט והרשתות החברתיות. בלוב, למשל, רק 4% נוכחים בפייסבוק, במצרים 5.5%, ואפילו בתוניסיה אין יותר מ-17.5%. על כן המסקנה היא כי מבחינה תקשורתית הגורם החזק ביותר הוא רשת אל-ג'זירה, שהגיעה כמעט לכל בית בעולם הערבי שיש בו טלוויזיה, וכמובן, השיטה הישנה של חדשות מפה לאוזן.
מתוך הבלוג "אנחנו 99 האחוזים"
הבלוג "אנחנו 99 האחוזים" הפך לאחד מכלי הביטוי הבולטים של המחאה. אזרחים מוזמנים לחשוף שם את מצוקותיהם החברתיות: פיטורים, אובדן דירה, חובות כבדים. צריך רק לכתוב כמה שורות, ולהצטלם עם הטקסט. הפגנה אישית, שבה כל אחד מניף את סיפור חייו. באמצע השבוע כבר היו כ-1,100 סיפורים כאלה.
בעיני אחד הבלוגרים ב"דמוקרטיה באמריקה" באתר השבועון "אקונומיסט", "אנחנו 99 האחוזים" הוא ברומטר אמיתי להתפשטות תנועת המחאה. מיום ליום נוספים שם עוד סיפורים. ובניגוד לטענה המקובלת שהמפגינים אינם יודעים בעצם מה הם רוצים, התשובה בעיניו ברורה מאוד למי שקורא את הסיפורים: הם מבקשים עבודה, שירותי בריאות סבירים, חינוך זול יותר, דרך להיחלץ מחובות. ובעיקר תקווה.
"אנחנו 99 האחוזים", כבלוג וכסיסמה המונפת גם בהפגנות, משקפים מסר מרכזי של רוח המחאה: המפגינים מציגים עצמם כמי שמייצגים את העם האמריקאי, בימים שבהם אחוז אחד מהאוכלוסייה מחזיק בידיו עושר אדיר, ומותיר 99 אחוזים לדשדש בחובות ובחוסר תקווה. כחלק מהפעילות צעדו מפגינים לעבר בתיהם של כמה מ-50 מתוך 400 עשירי אמריקה על-פי "פורבס" החיים בניו-יורק, עיר שבה 20.1% מהתושבים חיים מתחת לקו העוני.
זה חלק מהתסכול: המפגינים מבקשים לקבע בתודעה הציבורית שהם נציגיו האותנטיים של רוב הציבור. אבל בחדרי החדשות ובאולפני השידור מתייחסים אליהם בדרך כלל כאל קבוצת שוליים. השאלה מיהו הרוב, ומי מייצג אותו, מלווה בקביעות חברות דמוקרטיות, בעיקר בין מערכות בחירות.
כשיצאו המונים לרחובות בסוף שנות ה-60 נגד מלחמת וייטנאם – מאבק עממי הנזכר בימים אלה שוב ושוב בדיווחים על המחאה – טען הנשיא ריצ'רד ניקסון כי "הרוב הדומם" ניצב לצדו, והמפגינים הקולניים הם מיעוט מבוטל. משום כך חשוב עכשיו למארגני המחאה לעורר את הרוב הדומם. כמו תנועות מחאה אחרות, הם מכירים את מעגל הקסמים: סיקור תקשורתי אוהד מביא עוד מפגינים, והמון גדול ברחובות מעניק לא רק עוד כותרות וכתבות, אלא גם סיכוי להשפיע.
לצד הרשתות החברתיות, מפעילה תנועת "לכבוש את וול-סטריט" שורה של כלי תקשורת, ישנים וחדשניים כאחד, לצורכי פנים ולצורכי חוץ. בשעות שבהן נאסר עליהם להפעיל רמקולים במאהל, הם מעבירים מסרים באמצעות "המיקרופון האנושי" – אנשים קוראים בזה אחר זה בקול את ההודעות, וכך הן מועברות עד לקצווי המחנה. במקום פועלת גם תחנת רדיו קטנה, ואפילו עיתון, "ז'ורנל וול-סטריט הכבושה". הדיון הפתוח שמנהלת מדי יום "העצרת הכללית", שמנסה לנהל את מאהל המחאה, מועבר באינטרנט בשידור חי.
במתחם המדיה במאהל בניו-יורק פגשה לפני ימים אחדים כתבת ה"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" גם את ג'סטין ויד, אחד מאנשי ה-Yes Men, שכבר הצליח להגיע פעם לתקשורת הממוסדת. באפריל האחרון מימש חלום חתרני והצליח למתוח, בין השאר, את סוכנות הידיעות AP, כשזייף הודעה לעיתונות שהוציאה כביכול חברת הענק ג'נרל-אלקטריק. בהודעה נמסר כי החברה החליטה לוותר על החזרי מס המגיעים לה בשווי 3.2 מיליארד דולר – ו"לתרום אותם לאוצר המדינה". נראה שהכתב והעורכים כל-כך רצו להאמין שזה נכון, הסביר ויד, עד שמיהרו לפרסם את ההודעה.
התעלול של ויד הביך את AP ואת ג'נרל-אלקטריק, אבל היה לא יותר מקוריוז. זו בדיוק הבעיה של המפגינים. הם מתנדנדים עדיין, בעיני רוב התקשורת האמריקאית, בין קוריוז זניח להמון צבעוני ומתוסכל, שמתקשה להגדיר את מטרותיו. בנסיבות אלה, כלשונו של אחד הכתבים, הבסטיליה טרם נפלה, ובקירותיו של מעוז הקפיטליזם בקושי אפשר לזהות שריטה.