מה משותף לבוז'י הרצוג, גדעון סער, יאיר שמיר, עמרם מצנע, אריה דרעי, שי פירון ואורי אריאל? התשובה הפוליטית היא שהמועמדים השונים הללו אינם נתפסים כבעלי משמעות בכל הנוגע לנצחון מפלגתם בבחירות. וכיוון שהעיתונות נוקטת הפרדה מוחלטת בין כיסוי מסע הבחירות לכיסוי שגרת החיים הפוליטיים שאחריהם, היא מרשה לעצמה להתעלם מן העובדה שאחרי הבחירות, המועמדים האלה עתידים לכהן כשרים או כראשי ועדות חשובות בכנסת, וכי בשנות כהונת הכנסת הבאה צפוי אופן תפקודם להשפיע באופן דרמטי על פני החברה והמדינה.
בכנסת היוצאת ראינו את גודל השפעתם של נבחרים שאינם מנהיגים במרחב הפעולה שהמערכת הפוליטית מאפשרת. גם אם ראש הממשלה מוביל ומנווט, אין ביכולתו לשלוט ביוזמות מקומיות, למשל של יו"ר ועדת חוקה שהוא שותף קואליציוני, או אפילו של שר במפלגתו. אנשים כאלה הם שיובילו חקיקה וייזמו מדיניות, ומידת יכולתם לעצב את פניה של המדינה בשנים הבאות עשויה להיות מכרעת. אז מה אם התקשורת לא ממש סופרת אותם?
התשובה התקשורתית היא שמדובר באנשים שעכשיו אינם מעניינים במיוחד. בכאלה שהצופים, המאזינים והקוראים לא פיתחו כלפיהם יחס אינטימי ואינם מתעניינים בתפיסת עולמם, באישיותם ובאופן שבו יגשימו את הציפיות הנובעות ממעמדם. לא ברור איזה סיפור הם יכולים כרגע לספר מלבד איזו פליטת פה ססגונית, סיפור קאמבק מבולבל או, במקרה נדיר יותר, סיפור רומנטי מתוקשר. כרגע, אלה הם אנשי הערך העיתונאי הנמוך.
התשובה הפורמלית היא, כמובן, שכל אלה הם מספרי 2 במפלגותיהם. כולם בפנים וגבוה. בקרוב יהיו שרים או ראשי ועדות חשובות בכנסת. זהו, אם כן, אחד המאפיינים הבולטים של מסע הבחירות הנוכחי: לא סופרים את מספרי 2 ומטה.
המשפט הנפוץ ביותר בשיחות שקיימתי עם עשרות חברים וידידים, צרכני תקשורת ערנים ומעורבים, הוא המשפט הבא: "אני לא סובל את [מספר 1] במפלגה שהייתי מצביע לה, ולכן אבחר ב[מספר 1] של מפלגה אחרת". כאשר שאלתי בתגובה "ולמה שלא תבחרו במפלגה שאתם נוטים להצביע לה בזכות הרשימה המעניינת שהיא משגרת לכנסת", היתה התשובה: "נכון, רשימה מעניינת, ובכל זאת...". הסקר החובבני הזה ממחיש כי מספרי 2 ומטה נתפסים לא רק בתקשורת, אלא גם בציבור, כאנשי הערך הפוליטי הנמוך.
בחירות 2013 הן הבחירות האישיות ביותר שהתקיימו כאן. שלא כבימים הנוראים של חוק הבחירה הישירה, הפעם אין צורך לבחור בשני פתקים. דרך ארוכה נעשתה מאז ימי ההנהגה הקולקטיבית אל הפרסונליזציה הטהורה. מימי הכוורת של המערך – זו שהובילה למלחמת יום כיפור ובכל זאת גרפה 51 מנדטים מיד אחריה – ועד המנהיג האישי שלי.
הפעם אלו בחירות אישיות בראשי המפלגות, לא במפלגותיהם. ביבי/ציפי/שלי/יאיר/בנט. רק מפלגות מעטות עדיין נקראות בשמן – ש"ס, מרצ. אומרים "מתלבט בין בנט לש"ס"; לא אומרים, "אני מצביע זהבה" (זה דווקא לזכותה של מרצ). ומה אפשר לעשות עם השמות המהונדסים החדשים? בהשוואה ל"התנועה", "ציפי" זה ממש חינני.
האם התקשורת מעצבת את התודעה הציבורית או נענית לה? זוהי השאלה, ונראה שהפעם יש תשובה ברורה.
מן האצטדיון
הטלוויזיה נכנסה מאוחר לחיינו, ומדורת השבט שהדליקה בשנות ה-70 עדיין בוערת. המעבר מערוץ ציבורי לערוצים מסחריים גידל דור של מנהיגים מונחי טלוויזיה, ואילו העברת הדיון הפוליטי מן הטלוויזיה אל העיתונות המקוונת ואל הרשתות החברתיות עדיין אינה משמעותית דיה כדי להגדיר כללי משחק חדשים.
סקר שהזמינה מערכת "העין השביעית" בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכללה למינהל מלמד כי הציבור עדיין מעדיף לקבל מסרים פוליטיים במדיה המסורתית (כ-58%), בעיקר בשידורי הטלוויזיה (כ-36%), ואילו רק 15% מעדיפים מדיה מקוונת. הטלוויזיה עדיין נתפסת כמקור המידע המהימן והרציני ביותר בעיני הנשאלים.
הסקר בוצע בינואר 2013 על מדגם ארצי של 602 ראיונות בשלוש שפות ובטלפונים קוויים, ולכן יש לקחת בחשבון הטיה לכיוון המדיה המסורתית. אפשר לזהות בפילוחי הסקר סימנים ברורים לשינוי המגמה ככל שגיל המשיבים צעיר יותר. פרטי הסקר וניתוח הנתונים יתפרסמו כאן בקרוב.
מטבעה, הטלוויזיה היא המדיום העז ביותר והצופים בה הם הפסיביים ביותר, בהשוואה לכל מדיום אחר. הכיסוי הטלוויזיוני של מערכת הבחירות בגרסתו הישראלית המוקצנת מתקשה להתמודד עם נושאים רעיוניים, ומעדיף כיסוי של עצם התחרות. העיתונות המקוונת והמודפסת מיישרות קו, כאילו מדובר אכן בשידור מן המגרש הספורטיבי; ניתוח מהלכים טקטיים, עצות למאמנים וזיהוי מנצחים ומפסידים.
נצחון הבינוניות
הטלוויזיה קיבלה בהתלהבות את שלוש התגליות בקמפיין הנוכחי: משה כחלון, גיבור רפורמת הסלולר, שנהנה מתגובת ציבור הלקוחות אסיר התודה, קיבל בן-רגע סקרים של 20 מנדטים. זה קרה מיד לאחר שהודיע באוקטובר על פרישתו מהליכוד ומקורביו האלמוניים צוטטו כמי שדיבר עימם על כוונתו להקים מפלגה חדשה, שממנה נסוג לאחר ימים אחדים. תשומת הלב התרכזה אפוא בדמויות החדשות, המסקרנות, יאיר לפיד ונפתלי בנט, ובשובה של ציפי לבני למגרש הצפוף של המרכז.
בבחירות 2013 כבר יש מנצחים. היום אפשר להכריז על נצחון המפלגות הבינוניות. מפלגות שבראשן מהבהב כוכב אחד, שמזוהה בעיקר עם נושא אחד, דיפלומטי-מדיני או חברתי-כלכלי או חינוכי-דמוגרפי או אקטיביסטי-יהודי.
ערב הבחירות יש כאן שתי מפלגות שלטון מכורסמות למשעי. בנט מכרסם בליכוד, לבני-מופז-לפיד מכרסמים בעבודה. העבודה, יותר נכון שלי, אינה מצליחה להיחלץ מדימוי מפלגת סדר היום האחד. הדינמיקה הפוליטית הזאת הופכת את הליכוד למפלגת השלטון היחידה שמציעה גישה מדינית-כלכלית-חברתית מקיפה ויכולה לפעול – לטוב או לרע – למימושה.
העיתונות הרבתה לעסוק בניתוח הפגישה המשונה בין יחימוביץ', לפיד ולבני, ובעיקר בשאלת הכתובת, השעה, התקרובת והנשיקה למארחת. אבל מעל הפגישה ההיסטורית הזו תרחף השאלה ההיסטורית למה שלוש המפלגות לא הקימו גוש פוליטי משמעותי שבראשו הנהגה משותפת ורב-תחומית. התשובות הטקטיות שחוקות ובלויות, ותמציתן – זה לא הזמן הנכון להקמת גוש כזה. נכון שהתזמון הנכון הוא חמקמק, והזמן הוא תמיד מוקדם מדי ומאוחר מדי. נכון גם שחשדנות הדדית והתקווה של כל צד לגרוף עוד מנדט או שניים טרפו את היוזמה הזאת. היום זה בהחלט מאוחר מדי.
עקרוני הוא אישי
מה הם המסרים שמפיק צופה הטלוויזיה מן הקמפיין הנוכחי? ראשית, שחייבים לשקר באשר לכוונות, כדי לגנוב קולות מהמחנה השני. שנית, שהאויב האמיתי אינו המחנה הנגדי, אלא המפלגה המתחרה, זו ששייכת בדיוק לאותו מחנה פוליטי. שלישית, שכל מספרי ה-1 המצוינים, המגויסים כל-כולם למען קהל בוחריהם, אינם מצליחים לאחד כוחות מסיבות לאומיות ועקרונית. ורביעית, שהכל אישי – הן אצל המועמדים והן אצל ציבור בוחריהם.
אי-היכולת להקים גוש פוליטי מדגישה את אוזלת ידם של מנהיגי המרכז שמאל אל מול המהלך המדהים בפשטותו שבו חברה מפלגת ישראל-ביתנו לליכוד והקימה את גוש הליכוד-ביתנו. עיתונות הספורט שלנו הרבתה להשתלח בנתניהו על הפער שבין התחזיות האופטימיות למספר המנדטים שהגוש מקבל בסקרים. אבל גם כך, זה היה המהלך האסטרטגי הנועז והמבריק של הקמפיין. מהלך שמבטיח את שלטונם של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן גם בכנסת הבאה, וזאת על אף נגיסת הקולות המכאיבה של נפתלי בנט מן הליכוד.
העיתונות, שעוסקת בפוליטיקה בעיקר לקראת הבחירות, התעלמה באופן שיטתי מתוכנית לתיקון שיטת הממשל שהוצעה לפני כשנתיים ונועדה לחזק את הגושים הפוליטיים הגדולים. היום צופים טובי הפרשנים שהרכבת הממשלה הבאה תהיה מסובכת במיוחד, מה שמבטיח בתקופה הקרובה יבולים נאים של דרמות ומשברים, כמו שעיתונים אוהבים.
האירוני הוא שראש הממשלה נתניהו ממשיך להיות קורבן של עצמו. הערב הגיב ב"פגוש את העיתונות" על ביקורת שהטיח בו יו"ר הבית-היהודי בנט, ואמר את המובן מאליו: "אף אחד לא מחזק אותי בזה שמצביעים למפלגות סקטוריאליות [...] בכלל אני חושב שמפלגות סקטוריאליות עבר זמנן, זה לא טוב למדינת ישראל".
נתניהו צודק, אבל צודק מאוחר מדי. בכהונתו הנוכחית היה יכול להעביר בקלות את הצעת התיקון שעל-פיה ראש המפלגה הגדולה עם תום ספירת הקולות הוא ראש הממשלה הבא. נתניהו ביכר להתנגד להצעת החוק הזאת מתוך הנחה שראשות הממשלה מובטחת לו גם בשיטה הקיימת. ההנחה עדיין נכונה, אבל הממשלה הבאה תהיה רעועה מבחינתו. אילו היה מעביר חוק כזה מבעוד מועד, הבית-היהודי היה ממהר לחבור לגוש הליכוד – ודרכו ל-42 מנדטים היתה סלולה.
כפי שהתקשורת החמיצה את ההזדמנות לקרוא לתיקון שיטת הממשל, היא לא עסקה כלל בחשיבותה של הדמוקרטיה הפנימית במפלגות, אלא להפך. כמה מטובי הפרשנים החלו להתרפק בערגה על ימי הוועדות המסדרות.
ובכן, בבחירות 2013 רבים מן המועמדים לכנסת נבחרו ודורגו על-ידי מעטים. לא רק בחירתם ודירוגם של מועמדי המפלגות החרדיות וישראל-ביתנו נקבעו על-ידי מנהיגיהן, אלא גם של שתי מפלגות ליברליות, יש-עתיד (מפלגה חדשה) והתנועה (גרסה חדשה). דווקא בנט, המגה-סטאר של הרגע האחרון, נבחר בפריימריז פתוחים שנערכו לראשונה בבית-היהודי, שאליה הצטרפו כמה מהפורשים מן האיחוד-הלאומי. מי שמתגולל על הרשימה הקיצונית של הבית-היהודי צריך לזכור שלא בנט בחר בה, אלא בוחריו. וכעת, רגע לפני ההצבעה לכנסת, נגזר עליו לגבות את כל מוזרי רשימתו ותמהוניה כ"חבר'ה" שלו.
חופש עיתונות = שמאל
מערכת "העין השביעית" פנתה בראשית דצמבר למפלגות הליכוד-ביתנו, העבודה, הבית-היהודי, ש"ס, יש-עתיד, התנועה ומרצ בבקשה להשיב לסדרת שאלות בנוגע לעמדתן בנושאי עיתונות ותקשורת. רק מרצ מצאה לנכון להשיב. בעקבות הפרסום פנתה חד"ש ל"העין השביעית" והציגה גם היא את עמדותיה בנושאים הללו.
מתמיה להיווכח, במיוחד לנוכח מצבה הקשה של העיתונות והלחצים הפוליטיים הכבדים להגבלת חופש הביטוי, שהשאלות הללו לא הופנו למפלגות על-ידי עיתונאים מכל כלי התקשורת. מאכזב לגלות שריבוי העיתונאים שהיגרו למערכת פוליטית לא הביא לחידוד התודעה הציבורית במפלגות באשר לחשיבות העיתונות.
מה אומרת העובדה שרק מרצ וחד"ש טרחו לנסח עמדות בתגובה לפניית "העין השביעית"? המסקנה המתבקשת היא שערכי חופש הביטוי והעיתונות הם עוד מזימה שמאלנית.