בהופעות בתקשורת מוגדר מייק דייזי בדרך כלל "כותב/מונולוגיסט". הוא פוגש את הקהל שלו בעיקר בתיאטראות. עם המונולוגים שלו הוא סובב ברחבי אמריקה, ומחליף אחת לכמה שנים את נושא המופע. דייזי הוא סטנדאפיסט, אבל במהופך: בדרך כלל לא בעמידה וכמעט ללא הומור. בישיבה וברצינות. האיש כבד הגוף יושב על הבמה ומספר. יש לו כושר ביטוי וחוש דרמטי, עם הרמות קול ופאוזות במקומות הנכונים. "אלוף מספרי הסיפורים", כינה אותו פעם "הניו-יורק טיימס".
הוא ניחן גם בחוש מסחרי. אמריקה, שבה מתפתלים תורים ארוכים כמעט בכל פעם שאפל משיקה מוצר חדש, גם אוהבת לשנוא את סטיב ג'ובס, בחייו ולאחר מותו. "הייסורים והאקסטזה של סטיב ג'ובס", נקרא המופע שמריץ דייזי מאז 2010. כשג'ובס היה עדיין בחיים, דייזי נתן לקהל בתום ההופעה את כתובת הדוא"ל של הבוס של אפל וביקש: כתבו לו! לפעמים ג'ובס היה משיב, עם העתק לדייזי.
הכישרון התיאטרלי של דייזי, בן 36, מתמקד בעיקר בתיאור הצד האפל של המוצרים הבוהקים של אפל, ובעיקר תנאי העבודה הקשים במפעלים בסין, שם מיוצרים האייפד, האייפון ודומיהם: שעות עבודה אינסופיות, חשיפה לחומרים מסוכנים, העסקת קטינים וכל יתר המאפיינים הקשים של תעסוקה בעולם השלישי. פעם נייקי היתה היעד העיקרי לביקורת על הייצור הזול והנצלני של מוצרי הצריכה הממותגים. בשנים האחרונות האיש הרע הוא ג'ובס.
מייק דייזי בהופעה, יולי 2008 (צילום: אהרון ווב, רשיון cc-by-nc-sa)
אבל משהו השתבש בינואר האחרון, כאשר המונולוגיסט מהתיאטרון הפך לשעה קלה לעיתונאי. דייזי הוזמן לשדר כתבה על פס הייצור הסיני בתוכנית הרדיו הנחשבת של הרדיו הציבורי "חיים אמריקאיים אלה". מגיש התוכנית, אירה גלס, נחשב לאחד הבולטים בעורכי התוכניות הדוקומנטריות ברדיו. ב"מר דייזי הולך למפעל אפל" תיאר דייזי את הזוועה שראה במפעלי פוקסקון במחוז שנזן בסין.
בכניסה למפעל, כך סיפר דייזי, ראו הוא והמתורגמנית שלו קאתי לי ילדים בני 14, 13 או 12. הם פגשו, כך סיפר, פועלים שנחשפו לחומר רעיל המשמש להברקת מסכי האייפד, ואיבדו בשל כך שליטה על ידיהם. הן רועדות כל-כך עד שהפועלים הללו אינם מסוגלים אפילו לאחוז בכוס מים.
גלס ומפיקי תוכנית הרדיו משתמשים לעתים בשחזורים מבוימים של אירועים, אך הדבר אינו מוסתר מהמאזינים. הדיווחים הדוקומנטריים שלהם עוברים לפני השידור אימות באמצעות "בודקי עובדות". אלה ביקשו אמנם מדייזי את פרטי ההתקשרות עם המתורגמנית הסינית כדי לאמת את הפרטים, אך דייזי ענה שהוא אינו יודע כיצד לאתר אותה. הכתבה היתה כה מרתקת ומשכנעת, שהמפיקים החליטו לוותר על האימות.
התוכנית משודרת בכ-500 תחנות רדיו ברחבי ארצות-הברית. מאזינים לה כ-1.8 מיליון בני-אדם. 700 אלף גולשים מורידים אותה באמצעות הרשת. הכתבה של דייזי שברה את כל שיאי ההורדות. הדיווח שלו על הזוועות מפס הייצור בסין הוצג כ"חשיפה" ועורר הדים רבים. סברות באשר למתחולל במפעלים היו למכביר, אבל דייזי הביא עדויות קשות ממראה עיניו. הוא רואיין ברשת הטלוויזיה CBS, בטלוויזיה הציבורית ובערוצים אחרים.
גלס, וגם המאזינים, התייחסו לדייזי כעיתונאי שמתאר את מה שראו עיניו. אבל העניין הרב שעוררה הכתבה הביא כמה עיתונאים שאינם מספרי סיפורים דווקא לבחון את ממצאיו של המונולוגיסט שירד לרגע מבמת התיאטרון. רוב שמיץ, כתב של תוכנית אחרת ברדיו הציבורי, "מרקט-ווטש", היושב בשנגחאי, איתר את החוליה החסרה: המתורגמנית. הוא שוחח איתה בדיוק במקום שאליו לקחה בשנה שעברה את דייזי, בשערי מפעל פוקסקון.
ראיתם כאן ילדים שעובדים במפעל? שאל אותה. קאתי לי השיבה בשלילה. ואת הפועלים עם הידיים הרועדות? לא. גם כתב "הניו-יורק טיימס" צ'רלס דוהיג, שפירסם סדרת כתבות על תנאי העסקת הפועלים בסין וביקר גם באותו מפעל, הטיל ספק באמיתות המידע.
מנחה הרדיו אירה גלס, ספטמבר 2007 (צילום: סטפני אשר, רשיון cc-by-nc-sa)
בסוף-השבוע שעבר הבינו גלס ומפיקי התוכנית כי הגילויים על אודות אמינותו של המונולוגיסט דייזי פוגעים קשות במוניטין המקצועיים שלהם. הם הודיעו כי הם מתנערים מהכתבה, שכללה "מספר רב של פברוקים". גלס כתב במפורש: "הוא שיקר לנו". דייזי עצמו התראיין לתוכנית ועומת מול גלס והכתב שמיץ משנגחאי.
קאתי אומרת שלא שוחחתם עם פועלים שהורעלו, אמר שמיץ. "זה נכון", הודה דייזי. אז שיקרת? "לא הייתי מנסח זאת כך". איך היית מנסח זאת? "רציתי לספר סיפור שכבש אותי לחלוטין בעת הביקור".
גלס ביקש לדעת אם דייזי פגש עובדים במקום אחר או שרק הביא מידע ממקור שני או שלישי. "פגשתי עובדים בהונג-קונג", ענה דייזי, "שהיו בדרכם להפגנת מחאה נגד אפל, הם לא הורעלו, אבל שמעו על פועלים שכן נפגעו, וזה היה נושא שיחה קבוע אצלם.
"תראה", סיכם דייזי, "אני לא אומר שלא עשיתי כמה קיצורי דרך, מתוך הצורך להשמיע את הדברים. אבל אני עומד על המידע שלי. שגיתי, ואני מצטער על כך בכנות, שהצגתי את זה בתוכנית שלך כעבודה עיתונאית. זו אינה עיתונאות. זה תיאטרון". כך כתב גם בבלוג שלו.
טשטוש התחומים בין עיתונאות לתיאטרון הוא שעורר את חמתם של עיתונאים רבים. דייוויד קאר, בעל טור לנושאי תקשורת ב"ניו-יורק טיימס", הצליף בדייזי במאמר ארוך. איש אינו אומר שהכל נעשה לפתע מושלם בשרשרת הייצור של אפל, כתב קאר, "אבל מהנראטיב ההרואי של אמן התיאטרון העשוי ללא חת ומסתער על החברה הגדולה בעולם נותרו רק חורבות מעלות עשן". עמיתו לעיתון, צ'רלס דוהיג, שהשקיע כמעט שנה בתחקיר על המפעלים בסין, אמר כי המצב שם מורכב בהרבה מזה שמתאר דייזי במונולוגים שלו.
קאר וכותבים אחרים השוו השבוע בין פרשת דייזי לסרט הווידיאו השנוי במחלוקת "קוני 2012", על פושע המלחמה האוגנדי ג'וזף קוני, שגייס רבבות ילדים לצבאו ושיגר אותם למשימות רצחניות. מפיק הסרט, ג'ייסון ראסל, בחר לפשט את הנושא המורכב של מאבקים בין-שבטיים אלימים באפריקה לדמותו של אדם אחד, ותוך התעלמות מכך שהוא כבר אינו נמצא ככל הנראה בתחומי אוגנדה.
הסרט, שזכה לכ-80 מיליון צפיות בתוך שבועות אחדים, העלה לתודעת העולם את שמו של קוני, אבל בעיני עיתונאים הוא נחשב להפקה תעמולתית זולה. כך גם המופע של דייזי: הוא הצליח להפנות תשומת לב רבה למצבם האומלל של פועלים בסין, אבל חצה את הקווים הלאה מתחומיה של העבודה העיתונאית.
אפילו בשיא פריחת הניו-ג'ורנליזם, באמריקה של שנות ה-60 של המאה הקודמת, היה ברור שדבר כזה הוא חטא. הז'אנר ביקש לשחרר את העיתונאי היוצר מכבלי הכתיבה הנוקשים, לאפשר התבוננות אחרת על המציאות, אבל האבות המייסדים, ביניהם טום וולף, גיי טליס ואחרים, הקפידו על עבודת איסוף דקדקנית של פרטים בשטח. כשציטטו אנשים, הם ברחו מאמירות בומבסטיות וידעו לתעד את שפת היום-יום האנושית, אבל ציטוט היה ציטוט, לא המצאה.
"האם זה בסדר לשקר כדי לחשוף אמת גדולה יותר?", שאל קאר בפתח מאמרו, ומיהר להשיב בשלילה נחרצת. דיווח של אינטרסנטים המבקשים לקדם עניין מסוים אינו עיתונות, הסביר. קוראים לזה תעמולה.
מבקרים אחרים מוטרדים לא רק מטשטוש התחומים בין תיאטרון לעיתונות ומהפגיעה הבוטה בכללי היסוד של העבודה העיתונאית. הם מודאגים מהנזק שגורמת הפרשה למאבק נגד תנאי ההעסקה של עובדים בסין. דייזי, הם אומרים, חיבל בדיוק בעניין שלשמו הוא נאבק: מנושא דגל המאבק הוא הפך למי שנחשף בקלונו, וכמי שהסתמך על עדויות שמיעה מפוקפקות והמציא פרטים שלא הצליח לאמת.
ביקורתם של העיתונאים עליו מובנת ומוצדקת, אבל נראה שדייזי מבין טוב יותר את ההתנהלות במרחב הציבורי. זו הרי לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה, וגם לא האחרונה, שבה דווקא יצירה בדיונית, ולא תחקיר עיתונאי מדוקדק, מצליחה להזניק נושא משמעותי לראש סדר היום ולהטמיעו בתודעת הציבור. הוא סיים אמנם את הגיחה הקצרה שלו לעולם העיתונות בבושת פנים, אבל כל זה אינו פוגם כנראה בקריירה התיאטרלית שלו. השבוע, כך דיווח ה"וושינגטון פוסט", כבר ניצב על הבמה בפני 400 איש באוניברסיטת ג'ורג'טאון. ויש לו כבר הזמנות רבות להופעות נוספות.