הסיוט הזה מלווה את בכירי הפנטגון כבר עשורים רבים. אין מדובר במערכת נשק סודית שמפעיל האויב, גם לא במתקפת פתע או במארב קטלני. האיום חבוי כל העת כמעט בכל פינה ברחבי הגלובוס שבה נמצאים חיילים אמריקאים. נדרשת רק לחיצה אחת על ההדק: קליק של צילום סטילס או סרטון קצר. ואחר-כך דרוש רק מישהו שיעביר את התוצר למערכת עיתון, לתחנת טלוויזיה או לאתר אינטרנט.
מבחינת הפנטגון, קליק תמים של מצלמה הנשלפת מאפוד קרב של חייל עלול להפוך לכאב ראש, לפעמים גם לאיום אסטרטגי. זה מה שקרה השבוע, ולא בפעם הראשונה: ה"לוס-אנג'לס טיימס" פירסם בעמודו הראשון תצלומים של לוחמים אמריקאים עם חלקי גופות של מורדים אפגנים. בתצלום אחד נראה ראשו של אפגני מת מונח על כתפו של חייל אמריקאי מחייך, ובאחר מתועדים חיילים אמריקאים עם שוטרים אפגנים המציגים את רגליו הקטועות של מחבל. וזהו רק מדגם מייצג, כלשון ה"טיימס", מבין 18 תצלומים שצולמו לפני כשנתיים והועברו לאחרונה לעיתון על-ידי לוחם מן הדיביזיה המוטסת ה-82.
שער ה"לוס-אנג'לס טיימס", אתמול
הצמרת המדינית והצבאית של ארצות-הברית, מן הבית-הלבן, דרך שר ההגנה ועד לדוברים בזרועות הצבא השונות, התגייסה לגנות דווקא את פרסום התצלומים. הנימוק הרשמי, שאינו מצוץ מהאצבע, הוא החשש מצעדי נקם של הטליבאן ושות', ואולי גם אפגנים אחרים, נגד הכוחות האמריקאיים. מדובר בתקופה רגישה, שבה מנסים לגבש את מתכונת היציאה של כוחות נאט"ו מאפגניסטן. מערכת היחסים עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית נמצאת זה זמן על סף פיצוץ. זה החל בספרי קוראן שהועלו באש בבסיס אמריקאי, ואחר-כך במסע הרצח הלילי שניהל חייל אמריקאי, שקטל 17 אזרחים. הפיקוד האמריקאי באפגניסטן אמור לפנות את גייסותיו משם עד שנת 2015. הוא מנסה להרגיע את הרוחות, והתצלום עלול להגביר את הלהבות.
שר ההגנה לאון פנטה, שאנשיו ניסו לשווא לשכנע את העיתון להימנע מפרסום, מכיר את התסבוכות שתצלומים כאלה עלולים לגרום. רק בינואר האחרון היה עליו להתמודד עם תצלום של חיילים המטילים את מימיהם על גופות של אפגנים. ובוושינגטון עדיין זוכרים היטב את החשיפה במגזין "60 דקות" של תצלומי החיילים והחיילות שהתעללו בשבויים עיראקים והשפילו אותם בכלא אבו-גרייב הסמוך לבגדד.
בעיני הפנטגון, בתצלומים כאלה, אז והיום, טמון נזק כפול ומשולש: הם לא רק עלולים להתסיס את התושבים המקומיים נגד הכוחות האמריקאיים, הם גם מכתימים את הצבא האמריקאי בבית ובמדינות אחרות, ושוחקים את התמיכה הציבורית במאמץ המלחמתי. קשה לייצר למלחמה יחסי-ציבור חיוביים, בעיקר כאשר היא מתמשכת לאין קץ והניצחון לא נראה באופק. תצלומים כאלה הופכים את השיווק לקשה שבעתיים.
דאגתו של הפיקוד האמריקאי מפני אצבע חופשית, נטולת בקרה, על הדק של מצלמה התעצמה מאוד מאז מלחמת וייטנאם. רבים בבירה האמריקאית עדיין משוכנעים שהיה זה הסיקור הטלוויזיוני של בקתות עולות באש וחיילים פצועים שהביא לשינוי בדעת הקהל נגד המלחמה. גם טענותיהם של חוקרים, שמצאו כי התלהבות הציבור מהמלחמה החלה להצטנן עוד לפני שהטלוויזיה זנחה את הקו הפטריוטי, אינן משכנעות את הפיקוד הבכיר.
טוקבקים לכתבה באתר ה"לוס-אנג'לס טיימס"
לקח וייטנאם הביא את משרד ההגנה האמריקאי לעצב אסטרטגיות של "ניהול תקשורת", שנועדו להבטיח את מירב השליטה בתוצר התקשורתי. בפלישות לגרנדה (1983) ולפנמה (1989) נמנעה כניסת כתבים וצלמים לאזורי הנחיתה בשלבים הראשונים, במלחמת המפרץ הראשונה (1991) נאלצו העיתונאים להסתפק בתדרוכים יומיים של הגנרל נורמן שוורצקופ, הרחק מקווי החזית, ובשנייה (2003) הם דווקא הוצמדו לכוחות, כדי שיאכלו מאותו מסטינג עם החיילים ויזדהו עימם. בכל המקרים ביקש הפנטגון לשמר את התמיכה הציבורית במלחמות שהוא מנהל, וגם לשמור על תדמיתם החיובית של הלוחמים.
אולם אסטרטגיות כאלה טובות למבצעים קצרים. כשהלוחמים הופכים לחיל מצב בשטח עוין, אי-אפשר לשלוט על כל חייל. צילומי וידיאו מביכים החלו מטפטפים לאינטרנט זמן קצר לאחר כיבוש עיראק: הם הציגו לוחמים מפוחדים מאימת מטעני החבלה; חיילים יהירים הלועגים לתושבים מקומיים ומשפילים אותם, ואחר-כך גם צוותי מסוקים עם אצבע קלה על ההדק, גם כאשר המטרות הן אזרחיות.
לא רק המספר הגדול של החיילים והלחצים הפסיכולוגיים הנובעים משהות ממושכת באזור זר ומסוכן מונעים מהפיקוד הבכיר לשלוט בתצלומים המגיעים לעין הציבור. הטכנולוגיה הופכת את חשיפת המציאות, ובכלל זה גם התנהגות בלתי אנושית של חיילים, לבלתי נמנעת. הנזק ההסברתי עלול להיות ניכר, אך אין דרך למנוע זאת. חשיפת מסמכי ויקיליקס הוכיחה עד כמה עניינים שנשמרו בעבר בסודי סודות במשך שנים עלולים לצוץ בכל רגע, ולהותיר מפקדים, דיפלומטים ומדינאים עירומים ומבוישים.
שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ יכולים בקלות להבין את מבוכתו של שר ההגנה פנטה. המציאות כאן דומה עד מאוד לזו שמעיקה על האמריקאים. ואין מדובר בתצלומי חיילים ליד גופות חללי אויב, כפי שקרה אצלנו כבר ב-2004. מדובר באירוע טרי יותר, שבו קלטה מצלמת וידיאו רגע בעייתי ומביך בכביש הבקעה: התצלום של סא"ל שלום אייזנר מטיח את קת רובהו בפרצופו של פעיל מחאה מדנמרק. גם כאן מדובר בתצלום בלתי מבוקר המתעד מעשה חמור. זו היתה תקיעת טריז במאמץ המושקע שנועד באותם ימים ממש למנוע בדיוק תמונות כאלה עם הגעת פעילי "מטס ההתרסה".
שר ההגנה פנטה אמר על התצלומים מאפגניסטן כי הוא מודע לכך שמלחמה היא דבר מכוער ואלים, כי "אנשים צעירים עלולים להיסחף לרגע לבצע מעשים מטופשים". אבל סגן מפקד חטיבה בשטחים אינו אמור לנהוג כחייל אמריקאי פשוט, שבוחר לבדר את עצמו בתצלום מקאברי ובלתי אנושי.
השורה התחתונה דומה כאן ושם: "המצלמה רואה הכל", כשמו של סרט ההסברה לחיילים שהוכן בצה"ל בשנות האינתיפאדה הראשונה, כדי להבהיר עד כמה השתקפותו המצולמת של אירוע בשטחים חשובה למאבק הישראלי. מאז הפכה הזמינות הוויזואלית גדולה שבעתיים, כשבכיסו של כל חייל, מפגין, מתנחל או סתם עובר אורח נמצא סמטרפון שיודע לצלם סטילס וגם וידיאו.
בינתיים, כרגיל, מי שנזקקים לאפוד מגן הם אנשי התקשורת. השליחים תמיד משלמים את מחיר הבשורה הרעה שהם מביאים. אצלנו מזדעק הימין כבר כמה ימים על "שפיכת דמו" של אייזנר, באמריקה חובטים בתקשורת על פרסום התצלומים גם הממשל הדמוקרטי וגם השמרנים. מי שתוקף את התקשורת מיתמם: הבעיה היא במעשה עצמו, לא בחשיפתו הפומבית.
עורך ה"לוס-אנג'לס טיימס", דאוואן מאהרג', מדייק בהסבריו כשהוא דוחה את הטענות נגדו. "בסופו של דבר, תפקידנו הוא לפרסם מידע כדי שקוראינו יוכלו לקבל החלטות מושכלות", כתב העורך. "במיוחד יש לנו מחויבות לסקר באופן נמרץ ובלתי מוטה את כל ההיבטים של המשימה האמריקאית באפגניסטן". וחוץ מזה, אם מאהרג' לא היה פותח לתצלומים את הדלת למרחב הציבורי, הם היו משתלשלים למחרת היום לתודעת הציבור מבעד לחלון, דרך האינטרנט.