מה מניע איש עסקים להשקיע מיליונים ברכישת עיתון מקרטע, שספק אם גם תוכנית הבראה דרסטית תבטיח את רווחיותו ואולי אף את קיומו? הסוגיה הזו, שהועלתה לפני כשנה בעת ש"מעריב" נרכש על-ידי נוחי דנקנר, מעסיקה בימים אלה את עולם התקשורת והפוליטיקה באוסטרליה. שם אין מדובר באיש עסקים, אלא באשה. ולא בסתם טייקונית, אלא במי שנחשבת כבר עתה לאשה העשירה בעולם, ומצמצמת בעקביות את הפער בינה לבין שני הגברים הניצבים בראש רשימת עשירי תבל, המקסיקאי קרלוס סלים והאמריקאי ביל גייטס.
באוסטרליה מכנים אותה "גברת הברזל", אולם שלא כמו ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, במקרה של ג'ינה (ג'ורג'ינה) ריינהארט אין מדובר רק במטפורה לנחישות ולעוצמה פוליטית. ההון העצום של ריינהארט, כ-18 מיליארד דולר, שעשוי על-פי הערכות לצמוח בשנים הבאות ל-100 מיליארד דולר, מקורו במכרות המתכת, שהביקוש לה מאמיר בעולם בעשורים האחרונים. היא ירשה את אימפריית עפרות הברזל מאביה, ותחת שליטתה התעצם תאגיד מכרות הברזל והפחם הנקוק-פרוספקטינג עוד יותר.
המיליארדרית ריינהארט אינה דמות פופולרית באוסטרליה, בלשון המעטה. חזונה האולטרה-השמרני, הקורא להאצת ניצול משאביה הטבעיים של אוסטרליה עם מיסוי מינימלי על התאגידים העוסקים בכך, מקומם עליה לא רק את כל מי שממוקם מהמרכז שמאלה מבחינה פוליטית וחברתית. מקורביה מנסים לקדם תוכנית שתהפוך את שטחי המכרות במערב היבשת ל"אזורים כלכליים מיוחדים", עם מיסוי מזערי. בסביבתה מבקשים גם להיאבק נגד "מס הפחמן", שיזמה ב-2011 ראש ממשלת אוסטרליה, ג'וליה גילארד, כחלק מהמאמץ לצמצם את פליטת גזי החממה.
ריינהארט, בת 58, מוצגת באמצעי התקשורת כאשה קשוחה שהסתכסכה עם אביה ועם בני משפחתה. "יש בה רעבתנות להתדיינות משפטיות", נכתב עליה. שלושה מילדיה הגישו נגדה תביעה לבית-המשפט, בדרישה למנוע ממנה שליטה בלעדית בקרן המשפחתית שבאמצעותה מנוהלים עסקיה המשגשגים.
הסערה הנוכחית פרצה לאחר שריינהארט השלימה באחרונה רכישה של 18.7% מהבעלות על תאגיד התקשורת האוסטרלי השני בגודלו פיירפקס-מדיה, שבבעלותו כ-330 עיתונים, מגזינים, אתרי אינטרנט ואפליקציות (היוצאים לאור גם בניו-זילנד ובארה"ב). בכך היתה לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברה. בתוך זמן קצר התברר כי היא אינה מתכוונת להסתפק בשליטה פסיבית, והיא מגלה עניין בעיקר בשלושה מהבולטים בעיתוני התאגיד: "סידני מורנינג הראלד", "אייג'" ו"אוסטרליאן פייננשל ריביו". היא מבקשת למנות שלושה משמונת חברי מועצת המנהלים של התאגיד, וליטול לעצמה את תפקיד סגן היושב-ראש. המטרה: לממש את הסמכות לגייס ולפטר עורכים, ובדרך זו להשפיע על הקו המערכתי של העיתונים.
עיתונאים בתאגיד פיירפקס יצאו בימים האחרונים למערכה ציבורית כדי לסכל את תוכניותיה של בעלת הבית החדשה, וגייסו לשם כך דמויות ידועות מעולם התרבות, הספורט והכלכלה. הם מניפים את "האמנה בדבר עצמאות המערכת", שאומצה על-ידי הבעלים והעובדים של עיתוני התאגיד בעשורים האחרונים. הסעיף הראשון באמנה קובע כי "הבעלים מכריזים פומבית על מחויבותם לעיקרון הבסיסי והמוכר זה שנים של עצמאות המערכת". בסעיף אחר מקבלים הבעלים את הכלל כי הסיקור העיתונאי יתבצע "באופן מלא והוגן – ללא קשר לכל אינטרס מסחרי, פוליטי או אישי, כולל אינטרסים של הבעלים, מחזיקי המניות או חברי הדירקטוריון". האמנה קובעת כי עובדי העיתונים יידרשו לבצע את עבודתם "אך ורק בהתאם לתקנון האתיקה של אגודת העיתונאים האוסטרלית".
החשש הגדול של עובדי התאגיד הוא שברגע שריינהראט תיכנס לחדר הדירקטוריון, היא תשליך את העקרונות הללו לפח. על-פי דיווחים שונים, היא כבר הבהירה שאין בכוונתה לאמץ את האמנה. אדאל פרגוסון, שכתבה את הביוגרפיה של ריינהארט, סיפרה בראיון לאחד מעיתוני הרשת כי ל"גברת הברזל" יחס של בוז לעיתונאים. "בעיניה כולם מחזיקים בכרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית, העיתונות כולה שמאלית – והיא רוצה לשנות זאת", העידה פרגוסון. בעניין הזה צועדת ריינהארט בעקבות אביה, לאנג הנקוק, האיש שגילה ב-1952 באקראי את עפרות הברזל שהעניקו למשפחה את הונה העצום. הוא הקים לפני עשרות שנים את העיתון "אינדיפנדנט", שנסגר לאחר זמן לא רב, וקרא במשך שנים לאוסטרלים להתעורר כדי לצמצם את התערבות הממשלה בחייהם. הדרך לעשות זאת, כך הסביר, היא השתלטות על אמצעי התקשורת, כדי לחנך באמצעותם את הציבור.
למרות ההתגייסות הציבורית נגד כניסת ריינהארט למועצת המנהלים, מטיל אנדרו ג'וספאן, לשעבר עורך "אייג'", ספק רב בסיכוייו של המאבק. בעיניו מדובר בבזבוז זמן: גם על-פי האמנה מותר לדירקטוריון למנות את עורכי העיתונים, ומכאן קצרה הדרך לשינוי תוכני משמעותי בדפי העיתון.
שר התקשורת האוסטרלי, סטיבן קונרוי, קרא לריינהארט שלא להכתים את המותג פיירפקס, שרכש במרוצת השנים מוניטין של ארגון תקשורת אמין ומקצועי. מבקרים אחרים הזהירו מפני הנזק החמור שייגרם לעיתונות ולדמוקרטיה אם עיתונים איכותיים יהיו מעתה בטאוניהם של ריינהארט ובעלי המכרות. "ההצדקה המסורתית לקיומה של העיתונות היא יכולתה לשמש כלב שמירה מול ממשלות ותאגידים רבי עוצמה", כתב דייוויד מקנייט, עיתונאי לשעבר וחוקר תקשורת באתר האינטרנט "The Conversation". "מה שמתרחש עתה הוא שנציגה של אחד הסקטורים החזקים בחברה האוסטרלית, תעשיית המכרות, מבקשת לשלוט באחד המנגנונים החשובים של הדמוקרטיה".
בעלת המכרות ג'ינה ריינהארט, מתוך תוכנית הבוקר "סאנרייז" בערוץ 7 האוסטרלי (צילום מסך)
אשת המכרות ממעטת להתראיין, אבל דבריה נשמעים מפעם לפעם מפיהם של מקורבים, ובהם עיתונאים. ב-2010, לאחר שרכשה את ערוץ 10 האוסטרלי, כתב בעל הטור אנדרו בולט כי מבחינתה אין מדובר בתאווה לכסף ורווחים, אלא בדאגה לעתידה של אוסטרליה, נוכח האיומים הנשקפים בעיניה לעושרה של האומה. "לריינהראט יש חזון", כתב בולט. "ערוץ 10 הוא רק אמצעי למימושו". אז, נטען כי בכוונת ריינהארט להפוך את הערוץ במוקדם או במאוחר לבן-דמותו של פוקס-ניוז האמריקאי, ארגון השידור השמרני השייך לאוסטרלי שנוי במחלוקת אחר, איל העיתונות רופרט מרדוק.
די באזכור שמו של מרדוק כדי להעביר צמרמורת נוספת בגוום של עיתונאים רבים באוסטרליה. גם שם, כמו בבריטניה, יש מי שמבקש לפקוח עין על דרך ההתנהלות של עיתוניו. בינתיים יש דיווחים שהחברה שבבעלותו עלולה לפטר כ-1,000 מכ-8,000 עובדיה בעיתונים באוסטרליה, כחלק מצמצום המערכות שלה, ובמקביל להגדיל את אחזקותיה בערוצי טלוויזיה. מרדוק עצמו נחלץ בינתיים להגנת ריינהארט. בציוץ טוויטר כתב: "אני מבין שהשמאלנים חוששים מג'ינה ר'. אבל האם ייתכן שייאסר עליה, או על כל אדם אחר, לקנות או להקים עיתון? תחשבו שוב".
מבחינת התקשורת האוסטרלית, האיום שמגלם מרדוק מתגמד בהשוואה לזה שמגלמת ריינהארט. בשני המקרים מדובר באנשי עסקים קשוחים, המצטיירים כמי שמבקשים לטאטא הצדה את הנורמות העיתונאיות המקצועיות כדי לקדם אג'נדות שמרניות. אבל מרדוק מתמקד עתה בעיקר בשוק האמריקאי והבריטי, ואילו ריינהארט מבקשת לתקוע יתד בלב עולם התקשורת באוסטרליה. על רקע זה, המאבק גולש מהזירה הציבורית אל המערכת הפוליטית. הראשונים להרים את הכפפה היו אנשי מפלגת הירוקים, היוזמים הצעת חוק שתרחיב משמעותית את סמכויות הרגולטור בתחום התקשורת. על-פי ההצעה, יהיה על הרגולטור לבחון מי רשאי להיות בעלים של אמצעי תקשורת, תוך בחינה של "העניין הציבורי" שבבעלות כזו.
בעוד שהירוקים מנסים לקדם חקיקה מרחיקת לכת כזו, שתעניק פרשנות חדשנית למושגים "חירות הביטוי" ו"חופש העיתונות", מבקשת ממשלת הלייבור לעבד המלצות ועדה בראשות השופט ריימונד פינקלשטיין, שעליה דיווחנו כאן, לביצור מעמדה של מועצת העיתונות כבעלת סמכות אכיפה.
ובינתיים נדרש תאגיד פיירפקס להתמודד לא רק עם רגלה הגסה של "גברת הברזל", המאיימת לפגוע בעצמאות המערכות העיתונאיות, אלא גם עם הנטל הכלכלי הכבד בעידן של ירידה בתפוצה ובהכנסות ממודעות. על-פי הערכה, ב-2012 יצנח חלקה של העיתונות המודפסת בעוגת הפרסום האוסטרלית ב-9% נוספים. בחמש השנים האחרונות איבדו מניותיו של התאגיד כ-85% מערכן, ולאחרונה העריך הדויטשה-בנק כי לזרוע העיתונות המודפסת של פיירפקס אין עתה כל ערך כלכלי. הדירקטוריון, בינתיים ללא ריינהארט, כבר החליט על פיטורי חמישית מעובדיו, סגירת שני בתי-דפוס ומעבר של עיתוני האיכות רחבי היריעה שלו למתכונת של טבלואידים.
אריק ביצ'ר, אחד המבקרים החריפים של הנהלתו הנוכחית של התאגיד, כתב לאחרונה בבלוג אוסטרלי כי צניחת פיירפקס תואמת לדגם מוכר בן חמישה שלבים של כשל ניהולי בעולם העסקי. בשלב הראשון הארגון מצליח, אך ההנהלה חוטאת בהיבריס, חטא הגאווה, ומסתנוורת מהישגיה; בשני, נוקטים המנהלים צעדי הרחבה והתפשטות ללא תכנון ראוי ובלי משמעת; בשלישי הם עוצמים את עיניהם לסיכונים ולבעיות; בשלב הרביעי הם פונים לחיפוש נואש אחר ישועה ממקור כלשהו, אך נידונים להיגרר לשלב החמישי והאחרון, זה שבו הופך הארגון לבלתי רלבנטי ונידון למעשה למוות.
ביום שני השבוע הגיב לראשונה תאגיד המכרות על הטענות נגד ריינהארט. בתגובה לכתבה ששודרה בתוכנית טלוויזיה נמסר כי כוונתה היתה לסייע לפיירפקס להיחלץ מהמשבר החמור שבו נמצאת חברת התקשורת. היא קיוותה, כך נאמר בתגובה, שמועצת המנהלים תראה בה "אביר על סוס לבן" שמבקש להציל את החברה. בתגובה נכלל גם איום: אם לא יינתן לה מקום במועצת המנהלים ויוטלו עליה "מגבלות בלתי הגיוניות" – היא עלולה למכור את מניותיה בפיירפקס.
יש אולי מי שיתרשמו מהתיאור הרומנטי של "אביר על סוס לבן", ויראו בהשקעתה בתאגיד הכושל חבל הצלה שעשוי לחלץ את פיירפקס מגלישה לשלב החמישי, הסופני. אבל רק מעטים מעיתונאי הרשת מתפתים לאשליה הזו: הם מניחים שמדובר בחבל שייכרך סביב צווארם של העיתונאים ועלול לחנוק את העיתונות החופשית.