למי שייכים 140 התווים שאתם משגרים באמצעות הרשת החברתית טוויטר? מלקולם האריס, אחד מ-700 בני-אדם שנעצרו בניו-יורק באוקטובר האחרון בעת הפגנות "לכבוש את וול-סטריט", מתעקש שהתווים ששלח בכמויות סיטונאיות, ואחר-כך מחק מהרשת, הם רכושו הפרטי. המשטרה, שמבקשת להעמיד אותו לדין יחד עם רבים מחבריו על התנהגות בלתי חוקית, דורשת את רישומי המסרים ששיגר בימי ההפגנות.
את המלה האחרונה, בינתיים, השמיע לפני כשבוע שופט ניו-יורקי: למי שמשגר ציוצים, ואפילו אם מחק אותם לאחר מעשה, אין כל זכויות על התוכן ששלח למרחב הווירטואלי. אם חברת טוויטר תרצה – היא תוכל להעביר את החומר הנדרש למשטרה. וטוויטר, כך ניתן להתרשם, אינה נוהגת לגייס את טובי הפרקליטים כדי לנסות לבטל החלטות שיפוטיות הנוגעות במצייצים ובציוצים.
(איור: Shovelling Son, רשיון CC-by-nc-sa)
פסיקתו של השופט מתיו סקיארינו היא רק אחת מכמה החלטות שיפוטיות שהתקבלו לאחרונה ברחבי העולם באשר לטוויטר. כמעט כולן עוסקות בעימות בין הזכות לפרטיות ולחופש הביטוי באינטרנט ובין זכותן של רשויות החוק לשים את ידיהן על המסרים, וכך לחשוף אנשים החשודים שעברו על החוק בציוציהם.
במקרה של האריס קבע השופט כי ניתן בהחלט להבין את דאגותיו של האזרח-המפגין מפני הפגיעה בפרטיותו, אך מבחינה חוקית אין להן תוקף. בפסיקתו כתב השופט כי כמו משתמשים אחרים, גם האריס חתם עם הצטרפותו לטוויטר על הסכם המעביר לחברה את הזכויות להפיץ את המסרים בכל רחבי העולם. משמע: לאזרח המצייץ אין מעמד חוקי בכל הקשור למה שתעשה טוויטר עם מה שפורסם, ואפילו מה שנמחק מן הרשת.
הדיון בפרשת ציוציו של האריס קשור לעיסוק רחב יותר, המתנהל בימים אלה בארצות-הברית בשורה של נושאים הקשורים לחירות האדם בעידן הטכנולוגיה הדיגיטלית. בערעור על החלטת השופט סקיארינו מתכוון פרקליטו של האריס להסתמך על פסיקה עקרונית שקיבל בית-המשפט העליון בוושינגטון בראשית השנה: על רשויות החוק נאסר לעקוב אחר אדם באמצעות מכשיר הניווט הלווייני GPS, שהותקן במכוניתו בלא צו שיפוטי, משום שהדבר פוגע בצורה משמעותית בחירותו של האזרח.
פסיקת ה-GPS ניתנה לאחר שהמשטרה הצמידה ללא צו שיפוטי מכשיר כזה למכוניתו של בעל מועדון לילה וושינגטוני שנחשד בהשתייכות לרשת להברחת סמים. לא ברור עד כמה ההחלטה רלבנטית לשאלת הציוצים, אבל פרקליטו של האריס טוען כי בשני המקרים מדובר בנסיונות של הרשויות לחדור ללא אישור למרחב הפרטי של האזרח: אפשר לעקוב אחר אדם במרחב הציבורי, אך לא לחדור לפרטיותו; מותר לאסוף מסרי טוויטר שנמצאים ברשת, אבל מרגע שהם נמחקים מהרשת ונשמרים במחשב הפרטי של אדם, אין לגעת בהם.
החלטת השופט הניו-יורקי עוררה תגובות חריפות מצד מי שמוטרדים מאוד מהפגיעה בפרטיות. הבלוגרית מיז סמית הזהירה כי פסיקות מסוג זה – ובעיקר הניסיון להחרים מסרים שנמחקו – פוגעות לא רק בזכות הגולש לאנונימיות, אלא מעמידות בסכנה את חירות הביטוי ברשתות החברתיות.
גם בבריטניה עלו השבוע שאלות הנוגעות לטוויטר ולמערכת החוק והמשפט: היה זה לאחר ששלושה בני-אדם נעצרו על-ידי המשטרה ביורקשייר בחשד שחשפו בציוציהם את שמה של צעירה בת 19 שהיתה קורבן לאונס בעת שהיתה שיכורה. המסרים נשלחו לאחר שבית-משפט הרשיע באונס את שחקן הכדורגל הוולשי צ'ד אוואנס. ההרשעה, והחלטת השופטים להטיל על מי שהיה חלוצה של קבוצת שפילד יונייטד חמש שנות מאסר, גררה זרם של מסרי טוויטר נזעמים. במרביתם תוארה הצעירה באופן בלתי מחמיא, בלשון המעטה, ובכמה מהם פורסם שמה.
הפרסום הוא עבירה בוטה על החוק הבריטי, המעניק לנפגעות תקיפה מינית חסינות מחשיפה לכל חייהן. בעיני רשויות החוק, ובצדק, אין הבדל אם השם מתפרסם בעיתון, באתר אינטרנט או בתוכן גולשים בטוויטר. רשת סקיי התנצלה לאחר שהתברר כי בדיווח על התגובות ברשת נחשף בטעות על המסך ציוץ שכלל את שמה של הצעירה. באשר למסרים עצמם, המשטרה הצליחה ככל הנראה לזהות את משגרי הציוצים במהירות. גם אם אלה היו מסתתרים מאחורי כינויים, השוטרים לא היו מתקשים להגיע אליהם. כך כבר הוכח בפרשת טוויטר קודמת, שהתרחשה לפני כשנה בעקבות סכסוך בין חברי מועצת מחוז דרום-טינסייד בצפון-מזרח אנגליה.
נגד אחד מחברי המועצה, אחמד חאן, נטען אז כי עמד מאחורי ציוצי טוויטר משמיצים שבהם הואשמו שלושה מעמיתיו ופקיד בכיר במחוז במעשים בלתי כשרים. כדי לאפשר הגשת תביעת דיבה נגדו, הרחיקו פרקליטי מועצת דרום-טינסייד עד לקליפורניה. השופט האמריקאי קיבל את דרישת הפרקליטים והורה לחברת טוויטר להעביר למועצה את פרטיהם של שני חשבונות ברשת החברתית. טוויטר נענתה לצו.
בראיון ל"גרדיאן" מתח חאן, כצפוי, ביקורת חריפה על ההחלטה. "זה דומה למשהו שנלקח מ'1984'", אמר. "אם מועצה מסוגלת לנקוט פעולה כזו נגד אחד מחבריה רק משום שדבריו אינם מקובלים עליה, איזו תקווה נותרה לחופש הדיבור או לפרטיות?". חאן, שהכחיש ששיגר את הציוצים שבמחלוקת, טען כי חשיפת פרטי חשבונות הטוויטר שלו אינה רק פוגעת בזכויותיו הבסיסיות, אלא גם בחירויות של כל מי שמשתמש ברשת החברתית. לדבריו, נפגעו מכך גם אנשים ששלחו אליו מסרים שבהם חשפו מעשים בלתי כשרים שבוצעו במועצה. מנגד טען דובר המועצה כי היה זה חיוני לחשוף את זהות המצייץ, כדי לאפשר למועצה לשמור על שמם הטוב של ממלאי תפקידים ציבוריים, שהוכתם ללא הצדקה.
טוויטר אינה מסתירה את מדיניותה, שעל-פיה תקבל בצייתנות החלטות של שופטים. ימים אחדים לפני הוצאת הצו בעניין חאן הכריז טוני וואנג, העומד בראש הפעילות של טוויטר באירופה, כי החברה לא תצא למאבק בכל מקרה שבתי-משפט יקבעו כי עליה לחשוף את זהותם של בעלי חשבונות שיפרו צווי איסור פרסום.
באותם ימים נידונה בלונדון פרשת צווי איסור הפרסום הגורפים שהעניקו שופטים לבקשת ידוענים ואישי ציבור, כדי למנוע מצהובוני הממלכה לעסוק בחייהם האישיים. אחד מהם, שחקן הכדורגל ריאן גיגס, דרש מטוויטר לחשוף את זהותו של משתמש ברשת שחשף את דבר הרומן שניהל הכדורגלן עם כוכבת ריאליטי.
"על פלטפורמות מוטלת אחריות לא להגן על משתמש כזה (החשוד בהפרת צו איסור פרסום), אלא לשמור על זכותו של מי שנפגע להגן על עצמו", אמר וואנג. בדברו אשתקד בפריז, בעת דיוני הג'י-8, מפגש מנהיגי שמונה המדינות המתועשות הגדולות, הדגיש וואנג כי משתמש בטוויטר שעובר על החוק יצטרך לנהל בעצמו את המאבקים בבית-המשפט, ללא סיוע של הנהלת הרשת החברתית.
ביקורת על גישה זו מתח מייסד ויקיפדיה ג'ימי וויילס. לטענתו, נכונותן של חברות אינטרנט לקבל ללא התנגדות החלטות של רשויות משפטיות היא בלתי ראויה. פגיעה כזו דומה בעיניו להסכמתן של חברות אינטרנט מערביות לקבל על עצמן את צנזורת האינטרנט הנהוגה בסין, שם מבקש השלטון להגן על עצמו מפני חשיפה ביקורתית.
ובחזרה לארצות-הברית: בפברואר האחרון חייב בית-משפט אמריקאי את טוויטר לחשוף את זהותו של מצייץ שכונה "מר איקס". ההחלטה התקבלה לאחר ש"מר איקס" שיגר ציוצי איום בעלי אופי מיני לחברת בית-הנבחרים האמריקאית מישל בקמן, בעת שהתמודדה על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. השופט קבע כי יש לחשוף את זהות המצייץ כדי לאפשר לרשויות החוק לחקור אותו ללא דיחוי.
טוויטר, כמו רשתות חברתיות אחרות המציגות תוכן גולשים ללא ביקורת של עורכים, משכתבים ויועצים משפטיים, תמשיך להציב אתגר מורכב לרשויות החוק. המסר העולה ממרבית המקרים שהבאנו כאן – ויש עוד רבים אחרים – ברור למדי: מערכות אכיפת החוק מסרבות בדרך כלל לאמץ את הטענות כאילו המרחב הווירטואלי הוא יקום שבו שוררים חוקים חדשים, שונים מאלה שהיו מוכרים בעידן הישן. ואילו החברות המסחריות עצמן, המנהלות את הרשתות החברתיות, אינן ממהרות לצאת למאבקים משפטיים בשמו של חופש ביטוי מסוג חדש.