השיער מאפיר, העיניים קהות, ונחלשת גם יכולת ההתאמה לשינויים מהירים. הגיל עושה את שלו: לא קל להיפרד מהרגלים ישנים. לא פלא אפוא שמחקרים מעלים שוב ושוב כי המהפכה הדיגיטלית העוברת על עולם התקשורת בשני העשורים האחרונים מותירה מאחור בעיקר אנשים מבוגרים.

קשה להם להסתגל. קחו למשל את ההחלטה שקיבלו כמה מו"לים אמריקאים לבטל כליל את מהדורות הדפוס של עיתונים בימי חול, או לחלופין לצמצם את מספר ימי ההופעה ולהסתפק במהדורה הדיגיטלית. זה היה מהלך עסקי בלתי נמנע, נוכח הירידה בהכנסות מפרסום. לצעירים זה היה עניין מובן מאליו, שמתבצע באיחור: כל העיסוק בהדפסה ובהפצה נראה להם ארכאי, מוזר ובעיקר מיותר.

אדם קורא עיתון ליד חלון ראווה במולדובה (צילום: דורין ניקולסקו-מוסטטה, רשיון cc-by-nc-nd)

אבל המבוגרים אינם שותפים לחגיגה. הם רואים עצמם קורבנות, לא פחות. "הייתי בהלם", סיפרה סוזן לארה מאלבמה לאחד מערוצי הרדיו הציבורי בארצות-הברית. "במלוא הכנות, חשבתי לעצמי – האנשים שקיבלו את ההחלטה הזו ממש השתגעו". לארה התרגלה במשך 40 שנה לקבל את העיתון "בירמינגהם ניוז" לפתח ביתה מדי בוקר. עכשיו היא נדרשת למצוא דרך אחרת להתחיל את היום בארבעה מימי השבוע. ה"בירמינגהם ניוז" מודפס מאז אוקטובר 2012 רק בימים ראשון, רביעי ושבת. כך גם עיתונים אחרים באלבמה. רבים מהקוראים, בעיקר המבוגרים, מתקשים להתרגל לתחליף הדיגיטלי ביתר ימי השבוע. "הם חשים פגועים, מרגישים שהעיתון איכזב אותם", אמר האנטר ג'ורג', העורך הראשי לשעבר של "בירמינגהם ניוז".

כך גם בניו-אורלינס, שם התעוררה מחאה ציבורית נרחבת בעקבות ההחלטה לעבור לשלושה ימי הדפסה בלבד של היומון הוותיק "טיימס פיקאיון". בכתבה בתוכנית "60 דקות" ששודרה בראשית ינואר השנה הזכיר הארכיבישוף של ניו-אורלינס את הנזק שייגרם לקוראים מבוגרים, בעיקר בעיר ששליש ממנה עדיין אינו מחובר כלל לאינטרנט.

כשמדברים על דפוסי השימוש של צעירים ומבוגרים בתקשורת החדשה, המונחים הנפוצים הם "ילידים דיגיטלים" ו"מהגרים דיגיטלים". הראשונים נולדו אל תוך עולם המחשב והאינטרנט, האחרונים החלו את חייהם בטרם הושק המחשב האישי הביתי, בראשית שנות ה-80. את האבחנה הזו טבע איש החינוך והמחשבים האמריקאי מארק פרנסקי במאמר שפירסם בשנת 2001. בעקבות פרנסקי הולכים חוקרים רבים המתמקדים, לדוגמה, בפער הדיגיטלי בין המורה "המהגר" לתלמיד "היליד" בכל הקשור להוראה ולחינוך.

על אף שמהגרים רבים נקלטו היטב בעידן החדש, עדיין יש כאלה הנאחזים במולדת הישנה ומסרבים להיפרד מהתקשורת המסורתית. טוב להם עם העיתון היומי המודפס, עם מהדורת חדשות הערב בטלוויזיה, עם תחנת הרדיו שלהם.

זוג קורא עיתון יום ראשון בביתו שבפונה, הודו (צילום: מגהאנה קולקרני, רשיון cc-by-nc)

ברשומה שפירסם בימים אלה הצביע אלן מאטר, עורך בכיר לשעבר, איש עסקים ומרצה לכלכלת תקשורת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, על הנתח העצום של קוראים מבוגרים בקרב צרכני העיתונות המודפסת בארצות-הברית. מאטר מסתמך, בין היתר, על ממצאי סקר של מכון המחקר פיו (Pew) שנערך בשנה שעברה. הסקר העלה כי במענה לשאלה "האם קראת אתמול עיתון?", 48% מהנשאלים שהשיבו בחיוב היו בני 65 ומעלה ו-30% היו בני 50–64.

בהשוואה לנתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי, מצא מאטר כי בעוד שבני 65 ומעלה הם 13% מכלל תושבי ארצות-הברית, הם 38% מכלל קוראי העיתונים. גם שיעור בני 45–64 בקרב קוראי העיתונים (36%) גדול מחלקם (26%) באוכלוסייה. בקרב צעירים יותר המצב הפוך: בני 25–44 הם 27% מהציבור אך רק 20% מקוראי העיתונים, ובקרב בני 18–24 (10% מכלל הציבור) רק 6% קראו עיתון מודפס.

על-פי מאטר, הנתון שלפיו שלושה רבעים מכלל קוראי העיתונים הם בני 45 ומעלה מעיד על קצב ההזדקנות המואץ של קוראי העיתונים. ב-2010 העלה כי רק 51% מהקוראים עברו את גיל 45. המשמעות: זינוק עצום, בשיעור של כ-50% בתוך שנתיים.

נתונים אלה, קובע מאטר, הם עדות נוספת לחומרת המשבר שבו נמצאת העיתונות המודפסת. ההשלכה העיקרית היא בתחום הפרסום: מרבית המפרסמים מזהים את קהל היעד העיקרי בבני משפחות צעירות יחסית, בעיקר בגיל שבו הם מגדלים את ילדיהם. סבים וסבתות מושכים את עולם הפרסום הרבה פחות. כל נתון נוסף על הזדקנות הקוראים רק יאיץ את העברתם של תקציבי פרסום נוספים מהעיתון המודפס לערוצים אחרים.

זאת ועוד, בהעדר הסתערות מחודשת של צעירים על העיתונים – ואין כל היגיון בהשערה שמהלך כזה יתבצע – גובר החשש שבסופו של דבר פשוט ייעלמו מהעולם אלה שמעדיפים לקבל עיתון בפתח הבית ולא על צג המחשב. על-פי נתוני הביטוח הלאומי האמריקאי, תוחלת החיים הממוצעת של בני 65 היא כ-20 שנה. נתונים דומים שימשו את חוקר התקשורת פרופ' פיליפ מאייר, שחזה ב-2004 בספרו "העיתון הנעלם" כי הגיליון האחרון יתגלגל ממכונת דפוס בשנת 2043. "העיתון אינו גווע – הקוראים שלו הם אלה שהולכים ומתים", אמר על כך עורך בכיר בעיתון "שיקגו סאן טיימס".

מצד שני, אומר מאטר, הנתונים הללו הם תזכורת חשובה למו"לים של עיתונים להאיץ את המעבר למהדורות דיגיטליות, תוך פיתוח של מוצרים חדשניים, כדי לנסות לצוד שם את הילידים הדיגיטלים שנטשו את הדפוס.

אדם קורא עיתון בבית-קפה בטורונטו, קנדה (צילום: דן איגרס, רשיון cc-by-nc-sa)

בין המגיבים על הרשומה של מאטר היה טום רוזנטיל, העומד בראש הפרויקט למצוינות בעיתונות, שחלק על הממצאים בדבר הזינוק המדהים בשיעור בני 45 ומעלה בקרב הקוראים. רוזנטיל הביא נתונים מסקר אחר, זה של מכון סקארבורו, שמבוסס על מדגם עצום, של 200 אלף נשאלים. על-פי נתוני מכון זה, חלה עלייה של 2% בלבד במספר בני ה-65 ומעלה שאמרו כי קראו עיתון ביום הקודם ב-2012 בהשוואה לשנת 2010. מסקנתו של רוזנטיל: קצב ההזדקנות של קוראי העיתון המודפס אינו כה מואץ כפי שטען מאטר. אולם גם הוא מציין כי אנשים בני 65 ומעלה הם 68% מכלל קוראי העיתונים.

בנתונים שמביא רוזנטיל אין כמובן בשורה למו"לים של העיתונות המודפסת, גם לא למי שמתקשים להיפרד מהדפדוף ומכתמי הדיו העל האצבעות ועל מפת השולחן. גם אם מדובר "רק" ב-68% מקוראי העיתונים שהם בני 45 ומעלה – פער הגילים, ובעיקר העדר "דור ממשיכים", ניכר היטב. לעיתון המודפס יש אולי עבר מפואר, אבל אין לו עתיד.

הבעיה הדורית, צריך להדגיש, מלווה את העיתונות המסורתית זה שנים. כבר לפני עשרות שנים ניכר, למשל, המתח בין הרצון להצעיר את עיצוב העיתון ולהתאימו לטכנולוגיות הגרפיקה הממוחשבת לבין שמרנותם של הקוראים הוותיקים וצרכיהם. כשמעצבים ביקשו להבהיר את אותיות הדפוס כדי להחליש את הרושם השחור של העיתון, התלוננו קוראים מבוגרים על קשיי קריאה; גם החלפת הגופנים המסורתיים, הקלאסיים, באותיות חדשניות יותר התקבלה במחאה, כפי שקרה גם ב"מעריב" בשנת 1987; וכאשר גרפיקאים ביקשו להפוך את המוצר לססגוני יותר, בין היתר על-ידי שימוש ברקע צבעוני ("רשת", בלשון המקצועית) מתחת לטקסט, שוב קמה זעקה, בעיקר של צרכני חדשות בגיל הזהב, על כך שנוחות הקריאה נפגעה.

המציאות הזו הקשתה תמיד על נסיונותיהם של מו"לים להמציא את מוצריהם מחדש לנוכח השינויים בעולם התקשורת. "העיצוב הגרפי המחודש של עיתון הוא עניין רגיש", אמר בשנות ה-80 של המאה הקודמת ארנסט דרנל, שייעץ לעיתונים בשבדיה בתחום זה. "קוראי העיתון שמרנים מאוד לגבי העיתון שלהם. מצד שני, עיצוב מחדש יכול ליצוק חיים לדימוי העיתון ולהביא קוראים חדשים. צריך לגלות רגישות רבה כדי למצוא את האיזון בין השניים".

משום כך, גם בשעה שמו"לים מבקשים להכניס חידושים במוצרי העיתונות הדיגיטלית, עליהם לגלות זהירות רבה בכל הקשור לחדשנות במהדורות הדפוס. הסיכוי לגייס קוראים חדשים למוצר הנייר מקרב ה"ילידים הדיגיטלים" הוא אפסי. במקביל, למרות הבעייתיות המסחרית הכרוכה בגיל המתקדם של הקוראים, מדובר במחנה של צרכנים נאמנים, שהם הקש האחרון שהתעשייה נאחזת בו. אם גם אלה ינטשו את העיתון המודפס, יקיץ הקץ על המוצר המסורתי.

רוזנטיל מסרב לראות בנתונים על הזדקנותם של קוראי העיתונים או על הירידה במספר צרכני התקשורת המסורתית חדשות רעות. הוא בוחר להביא נתונים חיובים לעיתונות בכללה: הודות למהדורה הדיגיטלית של ה"ניו-יורק טיימס", לדוגמה, חלה הצערה משמעותית בגיל הממוצע של קוראי יומון זה; הטאבלט, כמו גם הטלפון הסלולרי החכם, העמיקו את החשיפה של צעירים לא רק למבזקי חדשות, אלא גם לכתבות ולפרשנויות; כ-20% מכלל צרכני החדשות עשו זאת אשתקד באמצעות הרשתות החברתיות, המספקות מידע והפניות לערוצי חדשות מגוונים.

המסקנה מכל הנתונים הללו היא לכאורה ברורה: הפרינט גוסס, הדיגיטל ימשיך לשגשג. אבל אי-אפשר להתחמק מהשאלה מה יעלה בינתיים, ב-20–30 השנים הבאות, בגורלם של בני "דור המדבר", אלה שמתקשים להשלים את הליך ההגירה לעולם החדש.