הגשר
תאונה טרגית, שאירעה בעיתוי מקאברי, משנה את סדר היום של עיתוני ישראל. בשערים, שתוכננו להתמקד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדווחים בהבלטה על מותה של חיילת ופציעתם של שישה בהתמוטטות גשר תאורה במהלך ההכנות לטקס ליל העצמאות, אתמול בהר הרצל בירושלים.
לבד מ"מקור ראשון", כל העיתונים מקדישים את התמונה המרכזית על השער לאסון אתמול. ב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" וב"מעריב" זו תמונה של החיילת, סג"מ הילה בצלאלי, אוחזת בדגל ברחבת הר הרצל, "זמן קצר לפני מותה". בעמודים הפנימיים מופיעות תמונות דומות נוספות, והעיתונים מעניקים את הקרדיט לדובר צה"ל. על שער "ידיעות אחרונות" נכתב כי התמונה נלקחה מפייסבוק. ב"הארץ" נדפס תצלום (מיכל פתאל) של גשר התאורה, מבנה מתכת גדול בן עשרות מטרים, כשהוא מוטל על הארץ.
כותרות כל העיתונים המוקדשות לתאונה אינפורמטיביות ("הארץ" מציין כי היו שישה פצועים, ב"ישראל היום" נוקבים במספר שבע וב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"מקור ראשון" במספר חמש), חוץ מזו של "ידיעות אחרונות": "מחדל בהר הרצל". המחדל הוא נושאם של כפולות העמודים 5-4 ב"ידיעות" וב"מעריב". ירון דורון, איתמר אייכנר ודני אדינו אבבה ב"ידיעות" ויוסי אלי ואבי אשכנזי ב"מעריב" מביאים את פרטי המקרה, מצביעים על החשדות לרשלנות, מפרטים את יחס החוק לתאונות כאלו ומדווחים על חקירת המשטרה ועל חקירות ומעצרים של האחראים על הפקת האירוע.
בשני העיתונים מקדישים עוד שתי כפולות נוספות, ומיותרות, שבהן דשים כתבים ופרשנים עוד ועוד במקרה האומלל. כך שני העיתונים מקדישים ידיעה נפרדת לכך שילדים שהיו צריכים להשתתף בחזרה לא השתתפו בה (כמו כן, מטוסים שעברו מעל ההר לא התרסקו עליו), ידיעה אחרת מוקדשת ל"בכי של מפקד הטקס המיתולוגי", ומראיינים מן היקב ומן הגורן, קרובים ומקורבי מקורבים של המנוחה, המצוטטים בפירוט השמור בדרך כלל לקורבנות טרור וזמרות אמריקאיות מסוממות.
מן הדיווחים עצמם עולה כי המבנה עבר סדרת בדיקות, וכי למעשה בעת ההתמוטטות עצמה בדקו מהנדסים את כשירותו. עוד מזכירים הכתבים את הרוחות העזות שנשבו אתמול ברחבי הארץ, וגם בהר הרצל. אולם קציני משטרה המתראיינים לשני העיתונים, כמו גם "בכיר באיגוד המהנדסים" שמראיין עופר פטרסבורג ב"ידיעות אחרונות", טוענים כי התאונה לא היתה מתרחשת אלמלא רשלנותם של מקימי הגשר. עוד מדווחים הכתבים כי אנשים שנכחו במקום התקשרו למשטרה כדי "לדווח על מצבם הרעוע של עמודי התאורה" ("מעריב") ומנהלת מרכז ההסברה (הגוף האחראי על הטקס) אמרה כי "במשך כל היום הרגשנו שמשהו לא בסדר" ("ידיעות אחרונות").
הדיווח של עוז רוזנברג, אמילי גרינצווייג ורויטל בלומנפלד ב"הארץ" מודפס בעמ' 7, ללא מסגרות, תיבות ואיורים של נפילת גופי התאורה, ולכן הוא ההדוק והממצה מכולם. הכתבים מדווחים על הסתבכויות נוספות של חברת ההפקה, ומצטטים את יו"ר אגודת מהנדסי הבטיחות בלשכת המהנדסים, שאומר: "מדובר בעוד כשל במערכת כשלים בתחום הבטיחות בישראל. בהשוואה לעולם המפותח אנחנו רחוק מאחור, ועדיין אין לנו חוק מסודר שהרגולטור אימץ בנושא הבטיחות של אירועים המוניים". זה ציטוט מעניין, העומד בסתירה לציטוט אנונימי של "המשטרה" ב"מעריב", ולפיו "החוק מאוד ברור באשר לאחריות של בעלי התפקידים בהפקת אירועים". מה שמעניין עוד יותר הוא שפרי מקבל טור פרשנות נפרד ב"מעריב", וחוזר על הסתירה לציטוט שמביא אשכנזי שני עמודים קודם לכן.
"ישראל היום" הוא היחיד המקדיש לדיווח על התאונה את הכפולה הפותחת, תחת הכותרת הפתטית "החזרה האחרונה", משל היה מדובר באסון בתיאטרון. הכפולה עצמה בנויה באופן אקלקטי, כאילו ליקט מישהו פריטים אקראיים מרצפת חדר העריכה. הידיעה המרכזית כתובה בפתוס ("קריסת גשר התאורה קטעה בבת אחת את חלומה ואת חייה"); מסגרת מיוחדת מוקדשת, משום מה, לפצועה אקראית בתקרית; וטור מחופף של אמילי עמרוסי, שבמסגרתו היא פוטרת כלאחר יד את טענות המשטרה והגורמים המקצועיים בשמה של איזו לאומיות רומנטית ("אני אוהבת את העם הזה מכדי להצטרף למסורת ההלקאה ומשפט השדה ל'ישראלי המחפף' לפני שהתבררו הפרטים").
רוב הטור של עמרוסי הוא מלל פסבדו-דרמטי על קיר הדמעות, עצים המושקים בדמעות, סמלים מהדהדים, הר של תוגה וכאב, נהר של כאב ופסיפס של כאב. "אנדרטה שהיא הסיפור כולו: שואה, צה"ל, שכול", כותבת עמרוסי על הר הרצל ומסגירה את גבולות השיח שלה, ואולי לא רק שלה. צירו של הטור הוא "צירוף המקרים המזעזע" – תאונה טרגית המתרחשת בזמן הכנות ליום זיכרון. צירוף מקרים מסמן את הדיווחים גם בכל העיתונים האחרים, העוסקים כולם, בקיצור או בפירוט, בכך שהחברה שהקימה את גשר התאורה רכשה לפני כמה שנים את חברת ההפקה שהקימה בזמנו את גשר המכבייה, שהתמוטט באסון מפורסם ב-1997 והרג ארבעה. ב"הארץ" מציינים בתגובת החברה כי איש מהעובדים בה בזמן אסון המכבייה לא נמצא בה כיום, וכי צירוף המקרים מקרי בהחלט.
ב"ישראל היום" בוחרים להדגיש צירוף מקרים אחר: בצלאלי, קצינה בחיל רפואה, שירתה בחטיבת הבקעה, שסגן המפקד שלה היה שלום אייזנר, הסא"ל המכה מכביש הבקעה. בעיתון לא מציינים אם מדובר בצירוף מקרים מזעזע, אך מצרפים, משום מה, תצלום של בצלאלי ואייזנר כשהם שרועים זו מאחורי זה.
כבוד למגזר
עניינו של אייזנר ממשיך להעסיק את העיתונים גם היום. "הסיבה להדחה: כשל ערכי", נכתב בכותרת שמנה בעמ' 15 של "ידיעות אחרונות". "סא"ל שלום אייזנר הודח מפיקוד, אך יישאר בצה"ל", נכתב בכותרת ידיעה של אחיקם משה דוד בעמ' 14 ב"מעריב". "הסמח"ט שהיכה ברובה פעיל שמאל לא ישרת בתפקיד פיקודי בשנתיים הקרובות", נכתב בכותרת הגג לידיעה של יוסי יהושוע ב"ידיעות". הרמטכ"ל קיבל בכך את המלצת אלוף פיקוד מרכז, כותב דוד.
"סא"ל אייזנר קיווה עד שלשום שהרמטכ"ל יקבל ולו חלקית את עמדתו ולא ידיחו מהתפקיד, אולם לאחר שפורסמו דבריו נגד הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז ותלונותיו על חוסר הגיבוי שניתן לו, היה ברור לכל כי יודח מפיקוד לתקופה מסוימת", כותב דוד. ידיעה נפרדת מוקדשת לאותו פרסום: אייזנר אמר את הדברים בשיחה עם "האם השכולה חגית ריין", שהתקשרה לעודדו, שיחה שהוקלטה על-ידי צוות חדשות ערוץ 10 והכתב אור הלר. הידיעה, של מיה מנע, מוקדשת ל"תלונה במשטרה" של אגודת זכות הציבור לדעת, המאשימה את עיתונאי הערוץ כי ביצעו האזנת סתר, שכן השיחה "הוקלטה ללא ידיעתם" של ריין ואייזנר.
תמוה שב"מעריב" מצאו מקום לדווח על הטענה הזו, אחרי שהם עצמם סותרים אותה מיניה וביה: לפי מנע, ריין עצמה מודה כי ידעה שהיא מוקלטת, והיא אף מצולמת "כשהיא מסכימה להקלטה הן לפניה, הן לאחריה והן בשיחה נוספת", כפי שמוסרים מערוץ 10, ולכן, "כאשר לפחות אחד מהצדדים בשיחה מאשר את הקלטתה, אין מדובר בהאזנת סתר".
גם ב"ישראל היום" מפרסמים ידיעה על התלונה של אגודת לדעת, אם כי במקרה של "ישראל היום" אפשר לתרץ זאת במוטיבציה אידיאולוגית מעוותת. הידיעה מובאת בשולי עמוד וחצי המוקדשים לאייזנר: "הרמטכ"ל הדיח את הסמח"ט", כותרת הידיעה. שני טורי פרשנות מלווים אותה. האחד, של יואב לימור, תחת הכותרת "הסמח"ט כשל, לא דיווח – ולכן הודח". לימור מציע לאייזנר "להתנתק מחיבוק הדוב" שקיבל מהימין הקיצוני, לטובתו ולטובת צה"ל. בטור הנוסף מציע נדב שרגאי, עיתונאי ימני מתון, חיבוק לאייזנר: הוא מונה שורת אנשי ביטחון שהפעילו אלימות כלפי אזרחים או נהגו ברשלנות ולא הודחו מתפקידיהם.
אבל שרגאי פותח את הטור בהשוואה אחרת: "קצת פרופורציה, חברים: בימים שבהם רעשה הארץ בעקבות מכת הרובה המצולמת, שבה 'כיבד' סמח"ט הבקעה מפגין דני, התקבלה בקול דממה דקה ובאדישות בלתי נסבלת ידיעה מזעזעת פי כמה בדבר גזר דין המוות המחתרתי שגזרה הרשות הפלסטינית על המתווך בעסקת בית המכפלה בחברון. האם טבע וגזירת שמים הם שמוכר בית ליהודי – יומת, ומכה מפגין דני – יודח?". אייזנר לא "כיבד" את המפגין, אלא הלם בפניו ברובהו, שרגאי ודאי יודע לזהות את ההבדל גם בלי שיתנסה בכך בעצמו. שרגאי, עיתונאי ותיק, יכול גם להעלות בדעתו הסבר אחר לכך שהסקופ של "מקור ראשון" בדבר גזר דין המוות לא זכה לידיעות המשך בולטות בעיתונות המרכזית.
גם "מקור ראשון" מחבק את סא"ל אייזנר, או משמש מתווך לחיבוק כזה. "קצינים בכירים: ההדחה מעידה על חוסר תמיכה של מפקדים בכירים כלפי הדרג הזוטר", נכתב בכותרת ידיעה של יוחאי עופר על שער העיתון. עוד במחבקים: "חוגי הימין" באופן כללי, וראש עיריית אריאל רון נחמן באופן פרטני. מחבק גם אורי אליצור, שחוזר בטור נפרד על הטענה כי חטאו של אייזנר היה בכך שצולם, וקובע כי ההחלטה להדיחו קובעת "קוד אתי חדש" לצה"ל שלפיו המפקדים תמיד מאחור, משאירים את העבודה המלוכלכת לחיילים ו"שומרים על אחוריהם". צה"ל, לפי אליצור, "בעט" באייזנר "בלי לשאול ובלי לבדוק".
בעיתונים האחרים מצוין כי ההדחה באה בעקבות בדיקות ושאלות. "אחרי שהמחלוקת הציבורית והפוליטית בפרשה גלשה למחוזות הזויים במקצת, טוב עשו האלוף ניצן אלון והרמטכ"ל בני גנץ כשהחזירו את הדיון לעובדות היסוד שבבסיסו", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "על-פי התחקיר הפיקודי, סמח"ט הבקעה כשל מקצועית בהיערכותו לטפל בהפגנת פעילי השמאל, כשלא נערך מראש לבלום אותם ביעילות, כשלא שלט כהלכה בניהול התקרית עצמה וכשדיווח רק באופן חלקי למפקדיו על מה שאירע. אייזנר גם נכשל ערכית כשאיבד שליטה בעצביו והפעיל אלימות בלתי מידתית ביחס לאיום (המוגבל והיומיומי כמעט בשטחים) שעימו נדרש להתמודד. אי-אפשר להתעלם גם מהנזק שחולל התיעוד המצולם של התנהגותו לניסיון הישראלי לבלום פרובוקטורים זרים, המגיעים לשטחים במסווה של פעילי שלום. לנוכח כל אלה, לא היתה למטכ"ל ברירה מלבד לשלוח את סא"ל אייזנר לדרכו".
"גילויי התמיכה הקולניים בסא"ל אייזנר עושים עוול למאות ואלפי קצינים וחיילים חובשי כיפה, שעושים כל מאמץ לשמור על התנהגות נאותה בתנאים לא קלים. אייזנר, באופן שבו צולם בשבת בכביש הבקעה, לא הביא שום כבוד למגזר", כותב עוד הראל, והדברים מתפרסמים על שער "הארץ".
אונס לכל דבר ועניין
לא רק הדחתו של סא"ל אייזנר ממשיכה להעסיק את העיתונים, גם פרשת המין בחוף בוגרשוב בתל-אביב. רק ב"הארץ" הדיווח בנושא מגיע לשער, והוא נבדל משאר העיתונים גם בכך שהוא ממשיך לנקוט יחס מחמיר אליו, למרות העובדות שהתבררו מאז אתמול (ובכלל). כך בעוד שב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מדגישים את הממצאים הדלים של חקירת המשטרה, ב"הארץ" מדגישים את עצם החקירה. גם ההקשר שונה: "הארץ", חושף ה"פרשה", דבק בקו שלפיו ההקשר הוא של פשע מין חמור, בעוד העיתונים האחרים נסוגים לחלוטין מההיסטריה הצעקנית שאיפיינה אותם אתמול.
"8 נערים נחקרו על האירוע בחוף בוגרשוב בתל-אביב. אחד מהם חשוד במעשה מגונה", נכתב בכותרת הידיעה על שער "הארץ". בתמונה נראה "אחד הנערים מובא לחקירה". לעומת זאת, ב"מעריב" כותרת הידיעה (בעמ' 16) היא: "שמונה נערים עוכבו לחקירה בחשד למעשה מגונה בפומבי ושוחררו", ואילו ב"ידיעות אחרונות" (עמודים 13-12): "החשד: היה מין, אבל לא קבוצתי". אדוה כהן ב"ידיעות" ואבי אשכנזי ב"מעריב" מדווחים על האירוע, ועל הפרטים הבאים:
האנשים שקיימו יחסי מין בזה אחר זה עם אשה שלא היתה מודעת למעשיה (כפי שניתן היה להבין מהתמונה שצייר "הארץ" וציירו העיתונים האחרים) הם נערים בגיל תיכון, שככל הנראה רק אחד מהם קיים יחסי מין עם האשה (שהמשטרה טרם מצאה), ובכל מקרה המשטרה אינה חושדת בקיומו של מעשה מיני בכפייה (כפי שאפשר להבין גם היום מהכותרת של "הארץ", שבה נכתב "מעשה מגונה") או של עבירת מין בכלל, אלא רק ב"מעשה מגונה בפומבי", דהיינו, עבירה של ערטול במקום ציבורי, וכי מי שיזמה את האקט היתה האשה, והוא בוצע לא על החוף, אלא בתוך המים.
"כל זה הוא ספקולציה תקשורתית", עונה "קצין בכיר" לאשכנזי על השאלה אם האשה היתה תחת השפעת סמים או אלכוהול. "הסיפור פה הוא פחות משטרתי ויותר סיפור חברתי, כיצד כל מי שנמצא על חוף הים התעלם מהנעשה סביבו", מצטט עוד אשכנזי את הקצין, המתעלם מהעובדות: כמה מהשוהים על החוף ניסו להתערב בנעשה, אך נהדפו על-ידי האשה, כפי שגם מוכח מהתצלומים ("האשה מגרשת צעיר המנסה להפסיק את המעשים", לשון הכיתוב לתצלום ב"ידיעות"), וכמה מהנוכחים בחוף גם התקשרו למשטרה, שהגיבה באטיות, אם בכלל.
ב"ידיעות אחרונות" מצטטים גם את עו"ד קרן דביר-ברקוביץ', "יו"ר הארגון לנפגעי עלילה מינית ותלונות שווא", שאומרת: "הציבור שפט את הילדים לפני שבדקו לגופו של עניין. יש לבדוק קודם אם בכלל בוצעה עבירה. על פניו, ממה שמצטייר בתקשורת, לא מדובר בעבירת מין, אלא במקרה הגרוע – בעבירה של מעשה מגונה בפומבי". "אני לא חושב שבגלל כמה צעקות של ארגוני הנשים, משטרת ישראל צריכה לחקור. מדובר בקטינים ממשפחות טובות, צריך לסגור את התיק", מצטטים יניב קובוביץ ודנה ויילר-פולק את סניגורו של הנער העצור, ומיד מצטטים את "ארגוני הנשים". "מה שהתרחש בחוף היה אונס לכל דבר ועניין", מצוטטת מייסדת ארגון אחד, ואילו אחרת אומרת: "לחשוב שאשה תבחר במודע וברצון חופשי לקיים יחסי מין קבוצתיים לעיני כל על חוף הים ובאמצע היום, זו היתממות במקרה הטוב, ואובדן צלם אנוש במקרה הרע".
"דווקא היום", על רקע עמודים מתפקעים מתיאורי זוועות שלא יאומנו, הקביעה הבוטה והנחרצת כי נער שהתפתה לקיים יחסי מין עם אשה בגירה שהזמינה אותו לעשות זאת "איבד צלם אנוש", וכי הקהל שניסה להתערב למרות שנהדף על-ידי האשה עצמה "איבד צלם אנוש", ובכן, קביעות כאלו משאירות טעם רע, גורמות לפקפק בטוהר הדרך של כמה מהמובילות את המאבק על כבודן וזכויותיהן של נשים, ומדגימות כי "הארץ" – כמו למשל בטיפולו בהתנהלותו של יאיר לפיד או בתואר שלא היה לחנוך מרמרי – נתפס לעתים מזומנות מדי לסיפורים שהם עירוב של היסטריה עם פורמליסטיקה מתובלות רק בקמצוץ של ניוז, ואז נוטה להתאהב בהם באופן שאינו מכבד את העיתון.
יום השואה
אסונות ביזאריים, מין קבוצתי שכנראה לא היה והדחת קצין מכה – כל אלה תופסים מקום נרחב בעיתונים, אולם בכל זאת נשאר מקום לחומר הרב (או לפחות לחלקו) שהכינו בעיתונים לקראת יום הזיכרון לשואה שחל היום.
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער היא "זוכרים", מלווה בהפניה לשיר של אלי ויזל, "שמעולם לא ראה אור בעברית ומתפרסם במלואו ב'דעות אחרונות', עמ' 20" ובהפניה לגיליון מיוחד של המוסף היומי, "24 שעות", שבמסגרתו "8 ניצולי שואה כותבים לניניהם על העבר שאסור לשכוח, ועל העתיד הטוב יותר שעוד נכון להם. פרויקט צילומים מיוחד". ב"מעריב" הקדישו את חלקו התחתון של השער לכותרת "זיכרון ותקומה" ולהפניה לדיווח על הטקס הממלכתי ולסיפורן של שתי ניצולות שואה. המוסף היומי, "המגזין", מוקדש ל"מרד שלא סופר, קורבן הניסויים של ד"ר מנגלה ששרדה בזכות אחותה, היהודי שנלחם בהכחשת השואה באוסטריה והדימוי השלילי של ניצולים בקולנוע הישראלי", תחת הכותרת החלשה "זוכרים את העבר".
ב"ישראל היום", לעומת זאת, כותרת הגג לראשית ("עם ישראל חי") היא "נתניהו: מי שמבטל את האיום האיראני לא למד כלום מהשואה". "לעולם לא עוד. פרויקט מיוחד ליום השואה והגבורה", מזמינה כותרת בתחתית השער. כותרת הכפולה השנייה היא "איראן – איום קיומי", ואילו טורו של דן מרגלית מוכתר בכותרת "לומר את האמת על הסכנה האיראנית". "מי שטוען שמדובר בהגזמה, לא למד את לקחי השואה", מצטטת כותרת המשנה לידיעה המרכזית את ראש הממשלה נתניהו.
בעיתונים האחרים, לעומת זאת, יש דווקא מי שחושבים שאכן מדובר בהגזמה. "ראש הממשלה זכאי לדעתו זו, הוא חי ונושם אותה כבר 20 שנה, הוא רואה בה את ייעודו האמיתי עלי אדמות, הוא היה הראשון שזיהה את גודל הסכנה (לא, לא בצחוק)", כותב בן כספית, "אבל [...] בניגוד למה שהוא חושב, גם התפיסה השנייה, שבה אוחז למשל הנשיא פרס (שישב אתמול לצדו), שבה אוחזים ראשי זרועות הביטחון השונות לדורותיהם, שבה תומכים רבים וטובים בארץ ובעולם, היא תפיסה לגיטימית. [...] השאלה היא אם המשך נאומים עמוסי פתוס וקלישאות ושיגור איומים נבובים לאוויר ישרתו את המטרה המשותפת, שהיא פירוק איראן מהגרעין.
"[...] ועוד משהו: האם אין הגזמה בהשוואת חרחורי המלחמה של טהרן למכונת ההשמדה הנאצית, לתורת הגזע, לבניית מכונת הרצח חסרת התקדים בדברי ימי האנושות, שלא רק השמידה שישה מיליון יהודים, אלא גררה עולם שלם לתוך הלהבות? נקודה נוספת למחשבה: נניח, רק נניח, שלא נצליח למנוע גרעין מאיראן. נקווה שזה לא יקרה, אבל תסכימו איתי שזה עלול לקרות. הרי גם התקפה ישראלית מסיבית על איראן עלולה בסוף להחטיא את התוצאה. מה אז? על-פי תורת נתניהו, מה שיישאר לנו לעשות זה לברוח. שהרי היטלר המודרני ניצח, והפצצה תכף יורדת על תל-אביב. האם פצצת גרעין איראנית משמעותה, בהכרח, קץ החלום הציוני? רבים וטובים סבורים שלא".
וב"ידיעות אחרונות" כותב רענן שקד: "שני יהודים רוצים להוציא מוסף מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה. אומר האחד: כתוב לי משהו על הומור אחרי השואה. אומר השני: ברגע שתיגמר השואה, דבר איתי. כי השואה – לפחות כשזה מגיע להומור – מעולם לא נגמרה. הנה, רק בשנה שעברה, בטקס יום הזיכרון ביד-ושם, אמר ראש הממשלה נתניהו את מה שהוא נוהג להגיד, לדעתי, גם לנהגו הפרטי, לפקיד הדואר ובשיחות טלפון לשעון הדובר: 'צוררים חדשים קמים להשמידנו'. כמובן, איך לא. השואה, מבחינת מי שזקוקים לה למטרותיהם הפוליטיות, מעולם לא הסתיימה".